יחסים בין אמהות והבנות שלהן לנצח יהיו מורכבים, מאתגרים, מעוררי רגשות עזים. לאישה הזו, שהביאה אותנו לעולם, יש תפקיד כל כך דרמטי בהפיכתנו לבני אדם, לנשים, שלעיתים זה כמעט בלתי אפשרי למלא אותו.
שלוש נשים החליטו לכתוב בגילוי לב מכתב לאמא שהביאה אותן לעולם, מתוך מבט מפוכח של נשים בוגרות, חלקן כבר אימהות בעצמן. מתוך הסיפורים, על אלה שעדיין בחיים וזו שבחרה במוות, עולה דמותה המורכבת של האם מול הבת. הן מספרות על התחושות שליוו אותן בילדות, על הצורך בחום, הכלה ומגע, על כאב שפשוט לא הולך ועל הכמיהה האינסופית לאהבת אם.
אני לא יודעת מי את, רק שאת אמא שלי \ נועה גופר
אמא,
ביקורת, ציפייה, השוואה שהובילה לאכזבה. זה מה שאני זוכרת בתור ילדה. והשאלה הנוראית "למה?". הו, כמה שהיא מצמררת, עד היום. לא קל היה לגדול לצידך, אך עובדה ששרדתי. אז לא ראיתי אותך כפי שאני רואה אותך היום. אז לא הבנתי למה את משווה, ולמה את מצפה ממני. פשוט לא עמדתי בקצב. הכישורים שלי לא היו באותה רמה של אחרים. אני זה אני. אז למה לא ראית אותי? את היכולות שלי? את המגבלות והגבולות שלי?
אבל מי אני שאבוא אלייך בטענות? עשית את מה שיכולת וידעת. אמביציות, שאיפות, חלומות זה מקסים בעיניי. אך לצערי לא הגשמתי לך אותם. לא כי לא רציתי, אלא כי לא יכולתי. דרשת ממני יותר מדי.
ועדיין, אני לא ידעתי מה היו השיקולים שלך, וההחלטות שלך. אני לא יודעת איך החיים שלך היו. אני רק יודעת סיפורים. על הילדות שלך מעט, קצת רקע מסבתא ואת המסגרת של הפאזל. לעולם לא סיפרת לי את כל הפרטים, את כל החוויות שלך. אני לא יודעת מי את. אני יודעת שאת אימא שלי, וככה זה. השיחות שטוחות. מה נשמע, מה אכלת ואם חסר משהו. שיחות עומק לעולם לא היו. ונראה לי שזוהי נקודת הקושי. אם היית מסבירה לי למה כמה ואיך, הייתי מבינה, מקבלת, יודעת. אך שתקת. הסתרת. שמרת לעצמך. אולי לשמור עליי שלא אפגע? שלא אהיה עצובה? לשמור אותי שמחה?
הצלחת. בענק.
הפרידות שלנו היו קיצוניות. הראשונה הייתה כשהייתי בת 18. החלטת לא לחזור הביתה. ומה איתי? "נפגש בחופשים. תסיימי שנתיים לימודים ותבואי. את בת 18. ילדות בגילך עוזבות את הבית ובאות להתגייס ממדינות רחוקות". שוב השוואה. אני לא עזבתי את הבית. את עזבת. וככה חייתי כמעט שלוש שנים לבד. מתפקדת כמו רובוט כי צריך לקום, וצריך ללכת לכיתה, וצריך ללמוד למבחן ועוד מלא צריך. כעסתי, בכיתי, התגעגעתי. מה לגבייך? לעולם לא אדע.
ושוב נפגשנו. שוב קרובה אלייך. אך מי את? מי אני? אנחנו מכירות? שוב השליטה בידייך "איפה את ומה את עושה ולמה ככה ותעשי ככה וככה וככה". אוף. אבל הקשבתי לך כי את ידעת לתחזק אותי, ידעת להוביל אותי ובזכותך נכנסתי למסגרת לימודים, הכרתי חברים והתגייסתי.
הפרידה השנייה הייתה כשהייתי חיילת בת 24. שוב הודעת לי ביום בהיר אחד שאת עוזבת כי אין לך ברירה. רציתי להגיד לך שיש ברירות ושזה מה שאת בוחרת. העדפתי לאחל לך בהצלחה ונשארתי במסגרת הצבאית. לא פספסת כלום. ביקרת, הגעת לטקס הדלקת משואות בו השתתפתי, היית שם כשהשתחררתי, שמחת עד השמיים כשסיימתי בהצלחה את הבגרות, ועוד יותר התגאית בי כשהתגייסתי למשטרה. באת לעזור לי לשכור דירה ולרהט אותה. הפתעת אותי שנה אחר כך עם רכב, כדי שלא אתרוצץ באוטובוסים בין עבודה ללימודים. עם כל האכזבות שלך, עזרת, תמכת והיית נוכחת. בימי הולדת תמיד דאגת להיות לצדי. מתנות ללא סוף, חבילות מחייכות.
לא הכרתי מציאות אחרת. הצבת עובדה, ועם זה התמודדתי. וכשעשיתי ההפך השתוללת כמו חיה רעה בכלוב עד שהצלחת להוריד אותי מהרעיון. דאגת לשמור עליי. ומה אני ראיתי? ראיתי אותך כמפלצת רעה שלא מאפשרת, שלא בוטחת בי, שיודעת הכל ואני כלום. נכון, את יודעת הכל. כי את מכירה הכי טוב את הילדה שלך, ומה טוב עבורה.
היום, אני גרושה, אימא לילד בן 3. מבינה שאימא היא רק אדם שרוצה את טובת הילד שלו בהמון אהבה ללא תנאי. אימא היא אימא בטוב וברע, ברחוק ובקרוב. להיות אימא זה עולם ומלואו, מלא בפחד, דאגה, רגשות אשם, אהבה, שתיקה, בלבול, צער, שמחה, גאווה, כעס, אכזבה ועוד מלא גוונים שונים של צבעים.
תודה לך אימא, על מי שאת ועל מה שאת. על הליווי, הקשיחות, הביקורת, הדאגה, הבכי והצחוק. בזכותך אני מי שאני היום. ההישגים והכישלונות, הבחירות והפספוסים, המחירים והרווחים – הכל זה בזכותך. השלט הרחוק הוא רק כלי בו השתמשת להיות איתי, לצידי, מאחוריי ומצדדיי. מעולם לא נטשת.
אוהבת, נועה גופר
ביניים: לאימא היו העיניים העצובות ביותר בעולם \ אור לב
כשאמי ניסתה להתאבד עמדתי שם בפתח המטבח ולא הייתי בטוחה מה אני רואה. הבנתי שמשהו רע קרה, מכיוון שאימא שכבה על רצפת המטבח והייתה חסרת הכרה. על השיש היו מונחים כוס מים ריקה למחצה ומכתב מקופל. בכמה שורות כואבות היא נפרדה מהעולם, תוך שדאגה להאשים את אבי בכל צרותיה ועל כך שהרימה ידיים.
הייתי משותקת מפחד. פחדתי להישאר לבד כי אבא בילה את רוב זמנו בבית הכלא ובשאר הזמן במוסדות לגמילה מסמים. ידעתי שלבטח אלך למשפחת אומנה או משהו כזה, וזה הבהיל אותי מאוד. לאחר מספר שניות שנדמו כנצח נכנס למטבח אבא, שהיה באותו זמן בחופשה זמנית, רכן מעליה וטיפל במצב בקור רוח מוחלט. אימא התעוררה לבסוף, חיוורת כקיר וחלשה.
אמי ואני היינו מחוברות בקשר עוצמתי וחזק מאוד. היא ויתרה על קריירה מתחילה של כתבת מצליחה בעיתון ונשארה בבית כדי לגדל אותי ואת אחיי לגמרי לבד. מאז המקרה פיתחתי חרדת נטישה והייתי חייבת לדעת בכל רגע נתון היכן היא והאם היא בסדר. אימא הייתה במצב נפשי לא קל – אישה חסרת ביטחון ומפוחדת. אני הייתי ילדה מלאת אהבה ודרשתי תשומת לב רבה, שלצערי לא קיבלתי ממנה במינון שהייתי זקוקה לו. אף כי אהבה אותי, היא הייתה שקועה עמוק בדיכאון משלה ופנאי רב לאהוב אותי לא היה לה. היו לה העיניים העצובות ביותר בעולם. היא שמרה בתוכה את כל הכאב שנבע מהתעללות רבת שנים, אך אני הצלחתי לראות את האמת מתחת למסכות שהיא עטתה על עצמה. ראיתי את הדמעות, את העייפות, את חוסר השינה, את הדאגה והפחד ההישרדותי. כל יום היה סבל מתמשך עבורה, תקווה לאושר שהלכה ונמוגה ככל שחלפו השנים.
היא הייתה האימא הטובה ביותר שיכולתי לבקש לעצמי, גם בימים שהייתה חוטפת מכות הייתה עומדת דוממת – העיקר שאני אמשיך לשחק עם הבובות בחדר ולא אשמע דבר. אבל אני הייתי ילדה בעלת לב אוהב ורגיש מאוד, וכשהתכרבלתי בחיבוק האימהי שלה, הרגשתי את הפצעים שעל ליבה פתוחים ומדממים. רציתי שיהיה לה טוב, היא הייתה כל עולמי, עמוד התווך שלי, מרכז חיי. ביליתי את רוב ילדותי בלאהוב אותה. מכתבים מלאים בלבבות היו מחכים על שולחנה מדי יום ביומו, הייתי מחכה לחיבוק העוטף שלה כל בוקר מחדש.
למראיה היה ליבי מתרחב מאהבה והדבר היחיד שרציתי זה לקבל ממנה אותה עוצמת אהבה שאני הענקתי לה. אבל הפצעים התקלפו כל פעם מחדש וטפטופי הצער התערבבו יחד עם האהבה. חשבתי שאם אוהב אותה יותר, אהיה נאהבת יותר. בגילי הרך לא הצלחתי לרדת לעומקם של הדברים ולהבין את הצד שלה. הרגשתי חוסר שהלך והתרחב, ובמקום אהבה התמלאתי בכאב, הַאֲשָׁמָה ועצב שלא קיבל מענה והפך לדיכאון.
אימא שלי עשתה את הטוב ביותר שיכלה, את הטוב ביותר שהיא ידעה לעשות באותו רגע. היא אהבה אותי כל כך – יכולתי לראות את אהבתה ניבטת מעיניה, יכולתי להרגיש את זה בחיבוק שלה. אבל מנגד, כאב החיים משך אותה עמוק לבור שחור, מתמודדת עם אלימות מילולית ופיזית, מגדלת ילדים לבד, מוותרת על חלומות, קריירה ואהבה אמיתית, מוותרת על עצמה, חושפת את עורה, מחכה למכה שהגיעה ושרפה את נשמתה. וכך כשהיא כבויה, מתה מבפנים, הייתה פותחת את ידיה ומחבקת אותי ברוך, מנגבת את כאב נשמתה, עוטה חיוך במיוחד בשבילי, רק למעני.
כעסתי כל כך שכמעט עזבה אותי, עשתה שטות וניסתה לפגוע בעצמה כאילו שכחה שהיא כל חיי, מאור עיניי. אימא שלי גידלה אותנו בבית אפוף עצב ופחד, כעסים ושנאה, שהיו מהולים באהבת אין קץ של אימא לביאה. היא מעולם לא השאירה אותנו לבד, תמיד דאגה לאוכל חם ובגדים נקיים.
על דמעות הכאב שעל פניה דאגה באורח קבע להניח חיוך נטול דאגות. לא פעם אמרה שאנחנו האושר של חייה וכאשר הבטתי עמוק אל תהומות נשמתה הכבויה, הצלחתי להרגיש ברעד עד כמה אמת היה בדבריה. אימא הייתה האדם היחיד באותה תקופה שהעניק לי ביטחון, הרעיף עליי אהבה וחיבוקים, סיפורים לפני השינה, אוכל חם ופינוקים. אבל אני ראיתי את האמת שמסתתרת מאחורי המסכות שלבשה, ראיתי את העייפות בעיניה, את הדאגה סביב אישוניה, את העצב שזעק מפניה, את הבדידות, את הפחד, את הייאוש. דאגתי לה, לא יכולתי להיות מאושרת כשהיא הייתה אומללה.
באותן תקופות שהעצב היה מכסה הכל, על אף שאימא תמיד הייתה שם בשבילי, מעולם לא עצרתי כדי להרגיש באמת. תמיד התלוותה לכך תחושת הקורבנות. היו לי כל כך הרבה דאגות בראש, והאמת שגם לא כל כך הבנתי את חשיבותם של רגשות. הייתי עסוקה במחשבות מדוע אני עצובה ומעולם לא עצרתי כדי להרגיש בלי לנתח את המצב, לבקר אותו או לשפוט. הרגשות שמאוחסנים בתוכנו הם כמו מים שזרימתם חסומה, כאשר אנו מדחיקים אותם ולא נותנים להם מענה, הם מתפרצים והורסים כל חלקה טובה בדרך.
אור לב, מחברת הספר "אור של תקווה".
אני כואבת יום יום שלא תראי אותי ואת ילדיי/ אנה פרוזי רוסו
אמא שלי, המכתב הזה בשבילך. ברגעים הקשים, הכעס חדר אליי. בחרת ללכת ולא להישאר איתי. בגיל 4 כל ערב חשבתי שתחזרי. לא ידעו להסביר לי איפה את. איך יסבירו? מה יאמרו?
לפני שנתיים עברתי את המשבר הגדול. הבת שלי הייתה בת 4. עלינו לקבר שלך, ושם, ממש בנקודה הזו, הבנתי כמה הבת שלי זקוקה לי. מלהתלבש בבוקר ועד לחיבוק בלילה. וכמה אני הייתי זקוקה לך ולא היית. שנים שחשבתי שהכעס שלי חלף ועבר, ששחררתי אותך, אבל עם כל יום שאני צומחת, פורחת, גדלה, אני מבינה כמה הייתי רוצה לשמוע ממך שאת גאה בי, לקבל חיבוק ונשיקה. ולא היית שם.
תמיד אמרו לי לחשוב על עצמי. "כשאת נחתכת באצבע אכפת לך ממישהו סביבך? את חושבת באותו רגע על הפציעה שלך." אז אימא שלי נפגעה במקום הכי כואב – בלב. לא עניין אותה שיש לה ילדה בת 4, הורים אוהבים, אח. שהחיים ימשיכו ויבואו דברים טובים. היא החליטה! לה לא היה טוב, ומשם כבר כלום לא משנה. היא לא חשבה שיום אחד זה יעבור, שזה יחלוף, היא החליטה לעשות לזה סוף.
עברו מאז שנים, ולאף אחד הכאב הזה לא חלף. אני כואבת יום יום שלא תיראי אותי ואת ילדיי. למי אשלח תמונות שלהם מחופשים? למה אני לא יכולה לחייג לאימא שלי? עברו מאז יותר מדי שנים, יש לי אותך רק בתמונות, והזיכרונות הקטנים שווים לי המון.
אנה פרוזי רוסו.