אני לא מנסה להבין למה הבן שלי התאבד. זה לא רלוונטי למה

כל השמות בכתבה, וכן פרטים מזהים מסוימים, שונו כדי להגן על פרטיות המרואיינים 

ביום שבו שון התאבד אף אחד לא היה בבית. שון ידע שאמא שלו צריכה להגיע, הוא תכנן את זה ככה, והיא באמת נכנסה 20 דקות אחרי שזה קרה ומצאה אותו ללא רוח חיים. הוא השאיר פתק שבו הוא כתב שהוא אוהב אותנו וביקש שנשמיע את שני השירים שהוא הכי אוהב בהלוויה שלו, ועשיתי את זה.

הוא כתב גם שהיו לו קצת קשיים חברתיים. אני לא יודע בדיוק מה עוד היה כתוב שם, כי לא קראתי את המכתב. בחרתי שלא, והסיבה היא שאני חושב שהתוכן לא רלוונטי. התוכן לא מעניין – אותי מעניין המסר ששון רצה להעביר. כשאפשרתי לעצמי לקבל את המסר בלי לעסוק בתוכן, הרגשתי שאני מאוזן רגשית.

אני אנסה להסביר. אני יכול לאחר לטיסה בשתי דקות, או לאחר לטיסה בארבע שעות – התוצאה תהיה אותה התוצאה, איחרתי לטיסה. אבל אם אאחר בשתי דקות, אני אתבאס הרבה יותר. למה זה ככה? כי התוכן מנהל את החוויה הרגשית שלי. זה לא משנה אם עברתי ברחוב ונרטבתי מענן ששפך עליי גשם, או אם עברתי ברחוב ונרטבתי כי מישהי שפכה עליי מים מהקומה הרביעית – בשני המקרים התוצאה היא אותה התוצאה, נרטבתי. אני לא רוצה שהתוכן ינהל את החוויה הרגשית שלי, ולכן אין לי טעם להיכנס לסיבות או לנסות להבין מה גרם לתוצאה הזו.

"אני חושב ששון לא התכוון לזה. הוא ביקש תשומת לב, הוא חשב שאמא שלו תגיע ותמצא אותו, תיתן לו כמה סטירות לחי, הוא יתעורר ויוכיח לנו ש"הנה, תראו, קחו לתשומת לבכם"

אני שומע את המסר. אני שומע ששון אומר לי, "שים לב, אבא, בחרתי להתנהג ככה, וזו התוצאה שהגעתי אליה. הסיבות שבגללן בחרתי בזה הן הסיבות הסובייקטיביות שלי. נכון שיכולתי לבחור בדרך אחרת, יכולתי אולי גם להסתכל על דברים בדרך אחרת, אבל תשומת הלב שלי הייתה שם, וזאת הייתה הבחירה שלי". כשאני מבין את הדברים בצורה כזו זה מאפשר לי לספר לעצמי את הסיפור שאני רוצה לספר.

הוא אף פעם לא פגע בעצמו קודם בשביל לקבל תשומת לב. אני חושב ששון בחר לעשות את מה שעשה כמעשה קונדס. הוא כל הזמן היה עושה מעשי קונדס, היינו נוסעים למדבר יהודה, פתאום רואים אותו עומד על קצה צוק. ואני מסתכל ואומר לו, "שון, מה אתה עושה? תרד למטה, עוד שנייה אתה נופל". הוא לא ראה בעיניים, היה לו ביטחון עצמי מופרז.

הוא היה ילד מאתגר. המטריקס לא עניין אותו, היו לו ההסכמות והערכים שלו. הבנתי שאם אני רוצה להגיע אליו, אני צריך קודם כל להתחבר לחוויה הרגשית שלו. הוא היה ילד סופר-עוצמתי, הערצתי אותו. היה כל כך הרבה מה ללמוד ממנו, כל מה שהוא רצה הוא השיג. הוא היה דעתן, עצמאי. כשהוא רצה לשכנע אותי במשהו הוא היה אומר, "תשמע, אבא, אני אומר לך משהו, אני לא מתייעץ איתך. אני אומר לך כדי לאפשר לך להבין".

הוא היה רקדן מדהים, היינו רוקדים בסלון. אהב לגלוש, בכל קיץ הלך לקייטנות גלישה. הוא רצה להיות יוטיובר, היינו מצלמים סרטונים יחד. הוא היה טיפוס מאוד חברתי, ילד מאוד מוכשר. בכל מה שהוא נגע הוא היה טוטלי. והיה כמובן הפסנתר והייתה הלהקה.

באותו היום שון לא הלך לבית הספר. הוא לא הלך כבר תקופה, המסגרת החברתית שם לא עניינה אותו, הוא הפנה את כל תשומת הלב שלו למוזיקה, ללהקה. הוא רצה להתקבל למגמת מוזיקה מאוד נחשבת בתיכון והוא היה מתאמן כל יום. לא התעקשנו איתו על בית הספר, הבנו שכרגע זה נכון לו. היינו עם האצבע על הדופק וידענו שבשנה הבאה הוא הולך לתיכון, וידענו שהוא במסגרת של הפסנתר. 

האם הופתעתי? כן, חד-משמעית, זה הפתיע אותי. אני חושב ששון לא התכוון לזה. הוא ביקש תשומת לב, הוא ידע שאמא שלו מגיעה והוא בחר ליצור איזשהו מיצג, זה פשוט לא צלח. הוא חשב שאמא שלו תגיע ותמצא אותו, תיתן לו כמה סטירות לחי, הוא יתעורר ויוכיח לנו ש"הנה, תראו, קחו לתשומת לבכם".

זה היה בלילה, וכשאמא של שון התקשרה אליי ותיארה לי את הפרטים מיהרתי לבית החולים כדי לראות מה קרה. אחרי שהרופא בא ובישר לי, נכנסתי לחדר וראיתי אותו. הוא היה כל כך יפה. אמרתי לו שאני כועס עליו, נישקתי אותו ואמרתי לו, "אני אוהב אותך ואני מכבד את מה שבחרת לעשות". אין אצלי צודק, לא צודק, נכון, לא נכון, יש את מה שיש. כל אחד בוחר בתוך החוויה שלו מה נכון לו. הוא בחר במה שבחר, אני מכבד אותו וככה גם הספדתי אותו. במקביל אני סופר-כועס עליו, כן? אני כועס עליו מאוד.

לפני כמעט שנה הוא כתב בקבוצת התודות שלי ושלו: "תודה על זה שהגעתי הביתה לפני האזעקה, תודה על זה שאני חי, תודה שהיה לי יום טוב, תודה שיש לי הורים מקסימים כמוכם, בחיים לא הייתי מחליף אתכם"

בעבר היו בינינו ריבים, ויכוחים, ברוגזים. על כל מיני דברים חסרי משמעות, מתוך תפיסה מעוותת שלי לגבי הדברים. בשלב כלשהו תפסתי שאני ממחזר את הדפוסים של אבא שלי, שהוא מחזר מאבא שלו, ושאני לא מביא את האני האותנטי שלי. הרגשתי שזה פוגע בילדים, שאני לא מצליח להגיע לתקשורת עם שון. הבנתי שאם אאפשר לעצמי להתפתח, אוכל ליצור איתו תקשורת טובה יותר.

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים, ובאיזשהו מקום זה מה שמוביל אותנו בחיים. בכל רגע אנחנו יכולים לשנות את הסיפור, וזה ישנה גם את החוויה. רציתי להיות אבא טוב יותר לילדים שלי, והייתי צריך לעבור דרך מסוימת. התחלתי ללמוד התפתחות עצמית, לקחתי קורסים וקראתי ספרים, והתחלתי באמת להבין איך אני רוצה לאפשר לעצמי לחוות את החיים. זה אפשר לי להיות בתקשורת טובה עם עצמי וזה כמובן השליך גם על הסביבה ועל המציאות שאני חי בה, המציאות שאני בוחר לחיות בה.

כל מה שנגיד, זה מה שיקרה בסופו של דבר. אפשר ליצור תודעה אחרת, ואז המציאות תיראה אחרת. אני יכול לקחת דף לבן ולהדגיש באמצע שלו נקודה שחורה, וכל מה שנראה כשנסתכל בדף הזה יהיה הנקודה השחורה. אבל מסביב לנקודה השחורה יש כל כך הרבה לבן, אז למה אנחנו בוחרים להתמקד דווקא בה?

למדתי שאנחנו צריכים לאפשר לעצמנו לנהל את החוויה הרגשית, ולא שהחוויה הרגשית תנהל אותנו. אני מחנך את הילדים שלי להסב את תשומת הלב שלהם להודיה, לדעת להיות בהקשבה. לימדתי את שון שבכל יום לפני שהוא הולך לישון הוא יגיד לפחות 20 תודות. לפני שלוש שנים פתחנו "קבוצת תודות" של שנינו. אני קורא הודעה שהוא כתב רק לפני כמה שבועות: "תודה על זה שכולם בריאים, תודה על הזמן איכות עם סבתא ציפי, תודה על הזמן איכות עם אבא, תודה על ארוחת הערב הטעימה שאמא הכינה לי, תודה על זה שמחר מתחילים בית ספר בשעה 10, תודה על זה שאמא החליפה לי מצעים, תודה על זה שמצאתי נעליים חדשות ויפות, תודה על זה שאמא מסיעה אותי לבית ספר, תודה על זה שיש לי הכל בשפע, לילה טוב אבוש".

לפני כמעט שנה הוא כתב: "תודה על זה שהגעתי הביתה לפני האזעקה, תודה על זה שאני חי, תודה על זה שלקחת אותי היום להופעה אבא, תודה שהיה לי יום טוב, תודה שאמא לקחה אותי למסעדה ועזרה לי להתאושש אחרי הים, תודה שיש לי הורים מקסימים כמוכם, בחיים לא הייתי מחליף אתכם".

אני בוחר שלא להיכנס לסיבות שעומדות מאחורי ההתאבדות של שון. יכולתי לבחור לחפש אשמים, בחרתי שלא. כן, הוא היה בטיקטוק, באינסטגרם. אני יודע שיש ברשתות תגובות רעות, זה נורא ואיום מה שקורה שם. אני לא יודע אם שון התמודד עם דברים כאלה, סביר להניח שכן. אין לי טעם לחפש ולנבור ברשתות במטרה לנסות ולהבין מה קרה. אין טעם, זה להיכנס לַתוכֶן.

לא שמנו לב שבתקופה האחרונה שון זעק יותר לתשומת לב, היה עצוב או שמח יותר. לא היה משהו חריג. היו בקשות לתשומת לב, "אבא, תבוא היום לראות אותי מופיע, זה חשוב לי", "אבא, בוא נעשה יום הולדת, זה חשוב לי", "אבא, תעביר לי כסף לזה ולזה". שיחות רגילות של אבא ובן.

ביום ההולדת האחרון היו פה חברים, גם מהכיתה, גם מהלהקה. הייתה לו חברה מהכיתה, הוא נפרד ממנה, הדברים הרגילים. לא ראיתי משהו מסוים שאתגר אותו רגשית, אבל יכול להיות שהוא לא שיתף אותי. בדיעבד אני לא חושב על משהו שיכולתי להתייחס אליו, ואני גם לא רואה אתה זה ככה. אני מרגיש שעשיתי את הכי טוב שיכולתי לעשות; אם הייתי יכול לעשות משהו טוב יותר, הייתי עושה אותו.

פגשתי את החברים שלו במהלך השבעה. הייתה לפה עלייה לרגל מטורפת. כמובן שאלתי את החברים ודיברתי איתם, הם שיתפו, ולא היה שום דבר במה שהם אמרו שהצביע על חוויה ששון חווה שהייתה יכולה לגרום לו להגיד "או-קיי, זה הספיק לי".

"בדיעבד אני לא חושב על משהו שיכולתי להתייחס אליו. אני מרגיש שעשיתי את הכי טוב שיכולתי לעשות; אם הייתי יכול לעשות משהו טוב יותר, הייתי עושה אותו"

אני מאמין שלא קרה משהו ספציפי. יש נסיבות כאלו ואחרות, נוף הילדות שבו גדלנו, הדברים שספגנו, אמונות שהטמענו. כשאנשים מנסים להבין "מה קרה" ברמת הנקודה, זה סופר-שטחי מבחינתי. זה שטחי להגיד, "או-קיי, בטח הייתה שם בריונות ברשת, נתמקד בזה". אין אמת אחת. החוויות הפנימיות שלנו מנהלות אותנו ואת הבחירות שלנו, והבחירות שאנחנו עושים הן הרבה יותר רחבות, הרבה יותר גדולות, הרבה יותר עמוקות.

אין ספק שהיו לו קשיים חברתיים כלשהם. למי אין? הנחתי שזה סביר בתקופה הזו, ועל אחת כמה וכמה בגיל 14, הורמונים וכל מה שנלווה לזה. הוא עשה את הבחירה שלו ובהתאם לזה קיבל את תשומת הלב. לפעמים אנשים חולים מעדיפים להישאר חולים, כי בחולי הם מקבלים את תשומת הלב ואת האהבה.

בחודשים האחרונים הייתה לנו שיחה על הקשיים שלו. אחריה כתבתי לו: "שון, תאפשר לעצמך להבין שמוזיקאי מקצועי בתחילת דרכו מתחיל במשמעת עצמית, וזו עבודה סופר-מאתגרת. אם חשוב לך להיות מנצח בכל אופק שתבחר, זה צריך להתחיל כאן ועכשיו. הכי קל לספר סיפורים שיאפשרו לחפש תירוצים למה לא. במקום זה, תאפשר לעצמך לספר סיפורים למה כן. ברגע שתתחיל לספר סיפורים למה כן, תתחיל לראות איך הכל הופך להיות קל והצלחות יגיעו אליך בשפע".

היה לי איתו המון שיח של מוטיבציה. אני לא חושב שהוא היה בהקשבה מלאה כל הזמן, לפעמים הרגשתי שאני קצת מעמיס עליו. הוא היה אומר, "אבא, תעצור כאן, אתה אוכל לי את הראש". לא ויתרתי, הייתי ממשיך.

אם הייתי חווה את המצוקה שלו, הייתי מאפשר לו לקבל תשובות דרך העולם הפנימי שלו. הייתי שואל אותו מה הוא חושב שצריך לעשות. לא הייתי אומר לו איך להתנהג, אלא מאפשר. רוב האנשים מסבירים לך דרך החוויות שלהם מה אתה צריך לעשות: עכשיו, בשבעה, באו אליי אנשים ואמרו לי, "אתה צריך להיות חזק, יש לך משפחה" במקום "איך אפשר לעזור לך?". בבית הספר המורים היו אומרים לשון, "ככה וככה צריך להתנהג וככה וככה צריך לעשות". אני הייתי שואל אותו, "שון, כדי לאפשר לך להתנהג בבית הספר לפי הכללים וכדי לאפשר לך ללמוד, מה צריך לקרות? מה אפשר לעשות?".

לשון היה מסר להעביר. הייתה פה קריאה לאהבה שבסופו של דבר הובילה לתוצאה שאין ממנה חזור. חסרים לנו הכלים ליצור ויסות רגשי: הייתי רוצה שאנשים יוכלו לחוות את החיים בצורה פרופורציונלית, ולא לעשות מהלכים שבסופו של דבר מובילים לטרגדיה. אני בטוח שמה ששון עשה היה מעשה קונדס שהוא לא הבין את ההשלכות שלו; זו הייתה קריאה לאהבה, וכולנו רוצים בסופו של דבר אהבה. כל בן אדם בוחר לקרוא לאהבה במשאבים שזמינים לו, הוא בוחר בהתנהגות בהתאם למצב הרגשי שבו הוא נמצא באותו הרגע. אצל רבים, למזלם, זה לא נגמר בטרגדיה. אצלנו התוצאה הייתה טרגית.

יכול להיות שהיה לי יותר "קל" לשקוע בעצב, אנחנו מתובנתים לכך. אני לא רואה את זה ככה, אני לא שואל את עצמי "למה זה קרה דווקא לי". יש את מה שיש וזה מה שיש, כל השאר זה פרשנות. אנחנו מפרשים את החיים בצורה סובייקטיבית, אנחנו מפרשים את המוות בצורה סובייקטיבית, אנחנו בוחרים להרגיש ככה כלפי המוות ובוחרים להרגיש ככה כלפי החיים. אני מוזן רגשית מתוך התפיסה שלי שהכל קיים כל הזמן, אם זה באנרגיה או בחומר. ככה אני בוחר לראות את הדברים, ולכן הכל פה שלם מבחינתי. אין פה "למה לי זה קרה". זו לא בריחה מההתמודדות, מבחינתי. אני בוחר למסגר את זה אחרת, לקרוא לזה "להיות מחובר למשאבים שלי".

כל דבר שקורה צריך לקרות, כל מה שקורה בכל החוויה האנושית קורה מתוך נסיבות. מלחמת העולם השנייה הייתה צריכה לקרות כדי שתהיה פה מדינה. ככה זה צריך להיות, שמשהו יקרה כדי שמשהו אחר יאפשר לו להיות. זו תפיסה, זו זווית ראייה, זו גישה. זו הבחירה שלי, זו לאו דווקא האמת, זו האמת שלי.

סייעה בהכנת הכתבה: ליאור שלו