לקורס ההכנה ללידה הגענו עם פיג'מות וצלחת טוסטים. המדריכה ישבה בתוך מלבן מסך קטנטן על הלפטופ, מנפנפת באיזה שק צמר שאמור לייצג את הרחם ומתוכו נוזלת בובת תינוק המומה. שאר משתתפי הקורס הצטופפו אילמים בחלונית הצ'אט בצד וחיכו שהיא תשים לב שכבר שעה הם מקלידים: "אבל מה צריך לארוז בתיק ללידה, סמיילי מבוהל".

תודה לאל על קורסים אונליין. אני במיטה, מכרסמת צ'יפס מול המחשב, ופוף, תוך שעתיים אני מוכנה ללידה. כלומר, מוכנה לבטל את הכל ולברוח כי מה ששמעתי עכשיו מהמדריכה זה הדבר הכי דוחה בחיים ואין מצב שאני עושה את זה בעוד חודשיים ומצדי לייצא את התינוק הזה בחלקים באמצעות גרפסים.

ההחלטה לעשות את הקורס באינטרנט הייתה, כמובן, חלק מההכחשה. הגוף שלי לא באמת מעורב בתהליך שהולך לקרות פה, הוא חבוי איפשהו מתחת לשמיכה, אני בסך הכול מצ'וטטת עם איזו רופאה נחמדה ויכולה לחתוך לטאב של פייסבוק מתי שארצה. המחשבה לעשות קורס אמיתי, כשאני ואריאל מתרגלים תנוחות אינטימיות על מזרן מקומט עם 30 זרים מתנשפים, אטרקטיבית בעיניי כג'קוזי נזלת. גם כי אני לא מחבבת התכנסויות אנושיות, בטח לא של הריוניות מזיעות שילכדו אותי בפינת קפה עם צהלות "נו, אז איך הקטנטן", וגם כי כל האחווה הגופנית הזאת מלחיצה אותי. לא רוצה להשתתף בטקסי הגוף שלכם, לא רוצה אפילו להכיר בהם, ובטח שלא בעובדה שגם לי יש אינסטלציה זהה. מגיל 11 אני בורחת סדרתית מכל שיחת בנות על מחזור או חזיות, מספיק שחברה תשאל אם למישהי יש טמפון בשביל שאבקש לעבור בית ספר בגין טראומה. אז שאני אשב בכפיפה אחת עם קבוצה של רגלי טייטס מתנופפות, בטנים רוטטות ולחיים סמוקות, ואהפוך את עצמי לטיפה במרק הבשר הזה? לא תודה, מעדיפה לצפות במדריכת האונליין ממרחק בטוח של 10 ק"מ וכבל תת-ימי ולדמיין שאני רואה הרצאת "טד" על שיווק.

זאת הייתה התכנית, בכל אופן. להציץ ולא להיפגע, להקשיב להוראות המדריכה, לכתוב רשימה מסודרת של מטלות ליום המיועד, לסגור את הצ'אט נקייה וזכה ולחתוך ישר לסרטוני בלופרס ביוטיוב. אבל זה שנחסכו ממני מראות הרגליים המונפות על המזרנים לא אומר שנחסכה ממני ההיכרות עם בלהות הלידה, גם אם מבעד למלבן מסך מוקטן. כל מה שהדחקתי במשך שישה חודשים צף ועלה עכשיו, כדי להזכיר לי שאני אכן - לפי כל הסימנים - רק טיפה במרק הבשר האנושי. "הביטו בתחבושת ההיגיינית ספוגת הדם הזאת", הכריזה המדריכה וחצי טוסט עף לי מהפה, "האם לדעתכם מדובר בדימום תקין או לא? תכתבו את התשובה בצ'אט, חבר'ה!". לפני שהספקתי להתאושש מהשעשועון המשפחתי הזה (הפרס הוא סיוטים) הגיעה עוד חידה: "ואיזה ריח יש לשלייה לדעתכם? רמז: בנים, זה ריח שאתם בטח מכירים!".

גיברת, אין לי מושג על מה את מדברת. לי אין שלייה ובטח שאין לה ריח. גם אין לי "פקק רירי", הדבר הזה שתיארת בעליצות כאילו זה מתכון לקאפקייק, ולא צוואר רחם, מקוצר או מנוער. ותסתמי את הפה לגמרי עם תיאורים על פתיחת אצבעות ועיסוי פרינאום כי אני עוד שנייה מדווחת פה על הטרדה מינית. אבל היא לא מפסיקה, ועם כל משפט שלה מתבררות עוד ועוד זוועות שהגוף שלי צופן בתוכו. יש לה רפרטואר שלם של הפרשות להראות לנו בפאוור פוינט וגם סיפורים חמודים על חוקנים ועל ירידות מים מעורבבות בצואה.

מהיום הראשון של ההריון פחדתי כל כך מהלידה ששכחתי לגמרי גם להיגעל ממנה. עכשיו אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע בפרוצדורה הזאת - הכאב המפחיד (משולב בחרדת המחטים שלי) או הגועל המתמשך (משולב בחרדת הגוף שלי). אולי הם יבטלו אחד את השני? אני אתחיל לצרוח מאימה כשיתקעו בי מזרק, אבל מיד אפסיק כדי להגיד "איייכס" מתנשא על איזו דליפה פתאומית, וכך אדלג לי בין הפחד והגועל עד מקום מבטחים כמו מתמודד "נינג'ה ישראל" שמדלג על הסטפר?

גם בתחום ההפחדות יש למדריכה מה לחדש לי. אם למשל עד היום סתם פחדתי באופן כללי מזריקת אפידורל (בפאקינג גב!), התברר לי עכשיו שלא מדובר בזריקה רגילה, מחט-נכנסת-רחלי-צורחת-מחט-יוצאת, אלא בהזרקה שנמשכת רבע שעה. וגם אחר כך לא שולפים החוצה את הזהו, מספרת המדריכה בעיניים נוצצות, הו לא! משאירים את המחט בתוך הגב עד סוף הלידה, תקועה בנוזל עמוד השדרה ומחוברת בצינורית לוואטאבר, כך שבמשך כל הלידה את כמו אייפון שמחובר למטען, וצריכה לא רק לדחוף החוצה בנאדם אלא גם לדאוג שהסכין בגב שלך לא תזוז יותר מדי תוך כדי פור פאבור.

עברת את תרחיש האימה הזה בשלום? יאללה, דלגי בחזרה לשלב הגועל, כי עכשיו עפים החוצה שלייה וחבל טבור ונוזלים ריריים וחלקלקים ואת לא תוכלי יותר להסתכל על עצמך בחיים. סיימת להקיא? כי עכשיו שוב הפחד, פאקינג תופרים אותך, תופ-רים או-תך כמו ארנק בסווטשופ, ועוד במקום שאללה יוסטור, כי הוא כנראה נקרע, כן מה ששמעת. התאוששת? כי זה הזמן להיגעל שוב. מתברר שכיום לא רוחצים את התינוק מהג'יפה של הגוף שלך, והוא נשאר מרוח בה כמו קלף יצירתי של חבורת הזבל עד שאת משתחררת מבית החולים, ועד אז תיאלצי לחבק גוש של סמארק עם עיניים. וכך התהליך כולו משובץ לסירוגין בפחד ובגועל שמתחרים על תשומת לבך ללא הרף, עד שתתחרפני כליל. בהנחה שאת כמוני, מכחישת גופניות סדרתית שנתקלת לראשונה בחייה בפסטיבל הגופיאדה הגדול בעולם.

"אבל זה טוב שאת נחשפת לתיאורים האלה", אומרת לי העורכת, "את צריכה להכין את עצמך, להתרגל אליהם. אם תמשיכי להכחיש, ולפחד מהגוף שלך, תהיה לך מכה קשה בלידה עצמה". אבל כמה עוד אני צריכה להכין את עצמי, ריבונו של עולם, כבר ראיתי תמונה של תחבושת עם דם בפאוור פוינט, לא מספיק? שאני אתחיל לצפות עכשיו בסנאף לידות באינטרנט? לא חבל לקלקל לי את המוטיבציה? גם ככה אני מילימטר מלשים איזולירבנד ולמנוע את כל הלידה, שיישאר שם מצדי, אז שאפחיד את עצמי עוד יותר? האם לא עדיף להיות בורה ומאושרת (טוב, בורה) ולהגיע לחדר לידה בלי שמץ של מושג לגבי מה אני עומדת לעבור?

ובחלומי, אני מגיעה לאגף היולדות ברגע האמת, מבוהלת ונגעלת לסירוגין, מצפה לגרוע מכל. בכניסה לחדר עומדת רופאה ואחות ומתפוצצות מצחוק. "את נראית מבוהלת", אומרת הרופאה, "בטח סיפרו לך על כל הכאבים והג'יפה והסיכונים והמחטים, נכון?". כשאני עונה בחיוב הן שוב צוחקות והרופאה מסבירה: "זה מה שאנחנו מבקשים מכולן לספר. כל המיתוס הזה של כאבים בלידה והתופעות המגעילות שנלוות אליה זה שקר שאנחנו מפיצים במשך שנים, כדי לרסן את כמות הילודה ברחבי העולם. עכשיו כשאת פה, מותר לנו לגלות לך שלידה זה בעצם כיף, את יושבת על כורסה ואוכלת קרפ צרפתי ואנחנו מדגדגים את הלחי שלך בנוצה והתינוק שלך מחליק נקי ומסורק לתוך סלסלת סבונים. אבל אל תגלי לאף אחת".

"ברור שלא", אני ממלמלת באושר ומובלת בהתרגשות אל חדר הלידה, לבחור תוספות לקרפ.