בכל יום אחרי הצהריים חזרה ליאת גבאי מעבודתה כמזכירה במשרד מהנדסים, ניגשה למשמרת השנייה שלה כאם לשלוש בנות קטנות, ובשעה שמונה וחצי בערב, אחרי שהשכיבה אותן לישון, התחילה את המשמרת השלישית שלה באריזה דקורטיבית של ממתקים. "אני חייבת שכל מדבקה תשב בול", היא אומרת. "אני מודדת את הגודל של מטבעות השוקולד, את הגודל של הסוכריות, יושבת עם עוגיית אוריאו ומשרטטת. אחר כך אני גוזרת מדבקות מבצק סוכר אכיל שכתוב עליהן 'יום הולדת לנויה', 'יום הולדת לתהל', 'מזל טוב', ומדביקה. אי אפשר סתם לזרוק מדבקה ולהדביק – הכל צריך להיות מושלם". זה היה שבוע לפני יום ההולדת של כל השלוש, שנולדו בתאריכים סמוכים. "יש אמהות שלא עובדות אז הן עושות את זה בבקרים. יש כאלה שמכינות בעבודה. אני לא יכולה, אני עושה הכל לבד בלילות. הסתובבתי שבוע כמו זומבי. כל שנה שאני חוגגת זה הפקה. לפני שנה עשיתי יום הולדת של הנסיכה סופיה. כשעשיתי את זה לא ידעו בכלל בישראל מה זה סופיה. אני הייתי מהראשונות בארץ. אני ידועה כאחת שאוהבת להשתולל. אומרים לי שאני משוגעת, באספת הורים של תחילת השנה האמהות התלוננו לגננת שהן לא יכולות לעמוד ברף שאני מציבה. הגננת ביקשה שכשהילדה אמא של שבת להביא רק משהו סמלי. מבחינתי לאפות חלה אישית לכל ילד זה סמלי".
מצאתי את ליאת ואת שולחן יום ההולדת המרשים שהיא הכינה בקבוצת פייסבוק בשם "אמהות משקיעות". ב"אמהות משקיעות" – 53 אלף ו-768 חברות – יש מאות ואלפי חפצים שכסף לא יכול לקנות: קרמבואים תוצרת בית בצבעי תכלת ולבן ליום הולדת "פרוזן"; חולצה ליום הולדת שנה עם המספר "1" תפור בחזית, לתינוק, לאמא ולאבא; קאפקייקס בצבעי ורוד ולבן עם צילום של ילדה בת שנה מודבק לקיסם ונעוץ בכל אחת מהן; כיפות ומטפחות עם שמותיהם של כל ילד וילדה בגן רקומים עליהן, מתנה לקבלת שבת; עוגה בצורת ספר תורה ענקי לכבוד בר המצווה; ספלי תה מלאים במרשמלואים וביסקוויטים, עטופים בצלופן, מוענקים במתנה כ"ערכת חורף"; קופסה מעוטרת בנצנצים לממחטות ועליה תבליט גדול של המילה "אפצ'י"; מזרקים מלאים בסוכריות עם מדבקה מודפסת לקראת החיסון הראשון; קופסת אוכל לגן ובתוכה פריכיות אורז חתוכות בצורה של איש שלג וביצים חתוכות לפרוסות ועטופות, כל פרוסה בנפרד, בנייר ומנג'ט ("קמתי בחמש בבוקר").
זה תור הזהב של "אמהות משקיעות". היא פעילה כל כך, שקצב הפוסטים החדשים מתגבר על המהירות שבה ניתן לגלול למטה, והחיפוש אחר פוסט מלפני שלושה ימים הוא כמעט בלתי אפשרי. הגעתי לשם אחרי שבועות של גלישה בכמה מקבוצות הפייסבוק הגדולות והפופולריות בישראל, קבוצות של חמישים, מאה ומאתיים אלף חברים, גרסאות האקסטרה לארג' של מאמאזון, שהמשותף לכולן הוא שרוב החברים בהן הם חברות - נשים שנמצאות בתהליך של בניית המשפחה שלהן. אל תחפשו גברים בכתבה הזאת. הם אינם. אחר כך נדבר עליהם. אבל אם צריך לזקק מסקנה אחת מחיטוט קדחתני בשיחת הנשים הגלויה, האינסופית, העמוסה בלייקים ודלה בסימני פיסוק שמתקיימת ברשת, היא תהיה: היזהרו, בנות. הן חזרו למטבח, ובגדול.
אין טעים ולא טעים, יש עשיתי לבד וקניתי
קבוצת הפייסבוק הגדולה בישראל, ככל הנראה, היא "אמהות מבשלות ביחד". לפני כמה חודשים היא חגגה רבע מיליון חברות, וכיום יש בה 260,852 נשים. במדדים של תפוצה וגודל זו תופעת הרשת הישראלית החשובה של השנים האחרונות, היא הביאה לעולם מריבות רשת, ממים ופארודיות, והיא ידועה בעיקר בזכות פוסט אחד בה: עוגת האקונומיקה.
עוגת האקונומיקה עלתה לאוויר במאי האחרון, והיא מעוצבת בדיוק מפעים ממש כמו, ובכן - בקבוק אקונומיקה. סימה אוטאצ'י מתל אביב היתה גיבורת הרשת ליום אחד ושברה את האינטרנט עם העוגה שאפתה לחברים שלה, כי זה מה שהם אוהבים – ניקיון. הרבה קרם זרם מאז בצנטרי הזילוף של "מבשלות ביחד", ומאז עוגת האקונומיקה ועוגת האקונומיקה השנייה הקבוצה הזו הביאה לעולם עוד כמה מופעים מרהיבים של אובססיה אכילה: עוגה בצורת מיקסר (דומה להפליא לאסלה), עוגה בצורת חפיסת תרופות מתנה לנויורולוג, עוגה בצורת ישבן למסיבת רווקים, הגרסה העוד פחות מנומסת של עוגה למסיבת רווקים, עוגה בצורת התוכי של בזק בינלאומי, עוגה שלא נענית לכח הכבידה, ועוגה לבן שחוגג 30 מעוטרת בשטרות אכילים של דולרים (דוגמאות שלוקטו בעמוד 'דברים שמצאתי באמהות מבשלות ביחד'). בקיצור: אם אתה גבר שחי בישראל וחוגג יום הולדת, סיכוי טוב שתותקף בקרוב על ידי מוצג אכיל בתחום העניין שלך. "מבשלות" גם הביאה לעולם את השניצל בצורה של עובר שמרמז על הריון מתקרב, את הביצה עם החלמון הכפול שמרמזת על הריון מתקרב, את חרון האף מול אוכל לא כשר ובעקבותיו את הקבוצות הבנות "אמהות מבשלות ביחד כשר" ו"אמהות יהודיות מבשלות ביחד", את טיפול הפנים לתינוקות, ובעיקר – את "בעלי היקר".
אם במאמאזון היו "מאמות", והיו להן "נסיכים", וכשהן הזכירו את הבעל שלהן הן אמרו "בעלול", קבוצת "מבשלות" חשפה אמת הרבה יותר כואבת ממה שחשפה התמונה הוויראלית ההיא במאמאזון של חיתול עם קקי: שכל הפמיניזם הזה היה שקר של התקשורת. האישה הישראלית היפה בקבוצות הפייסבוק האלה מכינה קציצות לבעלי היקר, ומפרגנת לו על הפינוק כשהוא חוזר הביתה עם מארז סופגניות מרולדין.
לא מדובר בסתם קציצות. בשנה שבה "אמהות מבשלות ביחד" תפחה למימדי כלי תקשורת בינוני לימדו רבע מיליון האזרחיות שלה זו את זו להכין את כל מה שהאמהות שלהן שכחו. האמהות המבשלות עקפו, בעצם, את האמהות; אם את רוצה ללמוד איך לבשל, הן נוהגות להגיד אחת לשנייה, לכי למבוגרות, לסבתות. הנה כמה דברים שהאמהות שמבשלות ביחד מבשלות ואופות, כל אחת, בעצם, לבד: בראש ובראשונה חלות (משמשות גם להפרשת חלה). אחרי זה לחמניות, פסטה, גלידה, מילקי, סופגניות, שווארמה, ביצי הפתעה וחטיפים כמו טוויקס ופררו רושה תוצרת בית. "מבשלות" הביאה לעולם את גרסת המטבח של טרור ההנקה: אין טעים ולא טעים, יש עשיתי לבד וקניתי. שם בא לעולם המשפט המדהים: "פסטה מקופסה. לא שווה". אני לא יודעת אם יצא לכם פעם להכין פסטה בעצמכם, אבל אגיד את זה ככה – מדובר בחוויה של פעם בחיים. הפעם השנייה היא כבר יותר מדי.
הגלישה ב"אמהות מבשלות" מייצרת שילוב של תדהמה ואי נוחות. בעולם שבחוץ הישראלים עובדים הכי הרבה במערב ומרוויחים הכי פחות; ימי העבודה ארוכים וימי הלימודים קצרים; נשים עושות יותר ילדים מבאירופה ובמערב, מרוויחות פחות מגברים וגם עוזרות להורים מבוגרים, אבל בפייסבוק – ישראל היא פרוור שוויצרי נינוח, שבו יש זמן אחר הצהריים להעביר בצק במכונה ידנית תשע פעמים.
חתונה היא דבר שאנשים עושים כדי להצטלם
בניסיון לרדת לשורשיה של "אמהות מבשלות" אני נכנסת עמוק יותר לבוץ. בשיחה עם חברה שהתחתנה לא מזמן אני מגלה קבוצה אחרת: "מאורסים ומאורסות בדרך לחתונה", 19,105 חברים. היא מבטיחה לי פוסטים של בנות שמשלמות 7,000 שקל לאיפור ושיער ואני קופצת פנימה בשמחה.
עכשיו, אני בת 29. זה גיל שהפעילות העיקרית של בני האדם - אחרי לעבוד ולישון - היא להתחתן. אני הולכת לחתונות יותר משאני הולכת להורים שלי. אני יודעת איך זה עובד, ואתם יודעים איך זה עובד כי תעשיית החתונות לא מרחמת על אף אחד, וכי קראתם כתבה או שתיים על עונת החתונות בחייכם. לא חשבתי שמשהו בתעשיית החתונות יכול להפתיע אותי. ובכל זאת, תנו לי לספר לכם דבר שגיליתי ב"מאורסים ומאורסות בדרך לחתונה" – חתונה היא דבר שאנשים עושים כדי להצטלם. יש, כמובן, את האירוע עצמו, שכולל שתי מצלמות סטילס, מצלמת מגנטים, ושתי מצלמות וידאו ("את והחתן לא תהיו ביחד כל החתונה ודברים יתפספסו"). יש צילומי זוגיות, שזה מה שהיה פעם, כלומר, בשנה שעברה, החתן והכלה מזיעים בבגדי חגם בפארק צ'רלס קלור. צילומי הזוגיות הועברו ליום שלם משל עצמם ("חוויה חשובה מאוד שהצלם והזוג צריכים לעבור לפני החתונה"). כיוון שהצילומים לא ביום החתונה, עושים בשבילם שיער ואיפור במיוחד. בנוסף, יש את צילומי Trash The Dress – אלה צילומים שפעם (לפני שנה) היו עושים אחרי החתונה, ובהם פורקים את המתח והורסים את השמלה. אבל חבל להרוס את השמלה, אז קונים עוד שמלה ומצטלמים לפני. גם פה – שמלה, שיער, תכשיטים, נעליים ואיפור במיוחד. יש גם זוגות שמצטלמים ל"Save The Date" וזוגות שנוסעים לעשות את הצילומים האלה בחו"ל. את הצילומים של יום החתונה עצמו הצלמים עורכים לקליפ שנקרא "קליפ היילייטס", שלעולם ייפתח בצילומים של הכלה בזמן האיפור ויסתיים בתמונה שלה רוקדת כשהחברות שלה מנופפות בשובל שמלתה, והוא מצטרף לערימת הקליפים שהכינו מראש החברים, לעתים בסיוע מקצועי. את תמונות הסטילס מדפיסים בשלושה אלבומים: אחד לזוג, אחד להורי החתן, אחד להורי הכלה, ועוד אחד, קטן – שיהיה אפשר לקחת להראות בעבודה. ב"זוגות מאורסים" למדתי גם שתקליטנים נתפסים היום יותר משנה מראש, ששתי שמלות זה סטנדרט, שאת יום הכלולות נהוג לפתוח בארוחת בוקר ומסז' ושאת האיפור והשיער לא עושים בבית אלא בחדר במלון. גיליתי שקונים כפכפים מקושטים עם אבני סברובסקי למקווה ושעושים לפני החתונה שיזוף מלאכותי והלבנת שיניים. למדתי שיותר ויותר מקובל להעסיק את האורחים בדוכני שזירת פרחים, שאפשר להזמין חותמות בעיצוב אישי עם השמות של בני הזוג ולקשט איתן את ההזמנות, ושיש מצב להתרוממות גם בגזרת דוכני הצמר גפן מתוק, שזה באמת מצטלם יפה. ראיתי עגילים מעוצבים בהזמנה ומכוניות קלאסיות שכורות; ומתישהו הפסקתי לגחך, והתחלתי להבין.
האם המאורסות והמשקיעות והמבשלות הן אותן נשים, כמה שנים לפה או לשם? יהיה פשטני לטעון את זה. אבל חוט מקשר עובר בין הקבוצות האלה. אם הן מייצגות במשהו את עם ישראל, ונדמה שהפיזור די טוב – אפשר לומר שהישראלים מרגישים צורך נואש בחגיגיות. מול החרדה הישראלית הישנה, הסוציאליסטית, שלא להגזים, ולא לנקר עיניים, ולא לעשות מכל דבר קרנבל, מול הסיפורים על שמלות מלמלה שנזרקו בקיבוץ ועל בנות שעפו מהתנועה כי ראו אותן הולכות עם חצאית, ואפילו מול הזכרונות שלנו, נשים צעירות הרבה יותר, שההורים שלהן היו מוכנים לתת להן כל דבר בעולם חוץ מקשת עם נצנצים או נעלי לק, מול כל אלה קמה חרדה אחרת והפוכה לגמרי: החרדה שכל הימים יהיו דומים אחד לשני עד שלא נזכור מהם שום דבר.
מקובל לפענח את ההתנפחות של תעשיית החתונות באמצעות המילה שופוני, להגיד שהזוגות והוריהם רוצים להשוויץ בכסף שיש להם, או להעמיד פנים שיש להם. אבל בשבועות הארוכים שקראתי את הפוסטים של המתחתנות, המבשלות והמשקיעות, וגם של המרהטות, המעצבות והאופות, לא ראיתי אפילו פעם אחת איזשהו סטטוס, או קומנט, או דיון, שהשופוני והדאווין עלו בו אפילו כרמז – ותאמינו לי שסאבטקסט זה לא הצד החזק של הפידים האלה. להפך – מתקיימת בהם עזרה הדדית שוטפת במטרה להוזיל עלויות ולהשוות מחירים, וטבלאות אקסל ומדריכי עשה זאת בעצמך עוברים בנדיבות מיד ליד. תהליך הבניה של החתונה המוגזמת הזכיר לי יותר ניסיון לצבוע את הסלון בבית שהולך ומתרחב למטבח ולמסדרונות, כי בכל מקום שמפסיקים בו זה נראה מוזר: אם את מייצרת יום מושלם מבחינה אסתטית, שיש בו קשר עיצובי בין הסיכה על הראש שלך לבין הדגלונים על פתקי ההושבה לשולחנות, לנסוע לשם במזדה משומשת עם דפיקה בצד יחשוף את ההצגה. גם להזמין את הצלם לדירה שכורה ומבולגנת.
"הזוגות הצעירים חיים היום חיים מאוד קשים", אומרת לי סתוית, גננת מכפר סבא, בעצמה בת 31 ואמא לשלושה. "האמהות האלה הן ממש קרבן של החיים. אנחנו עובדות, ומבשלות, מנקות ומחנכות, ובסוף צריכות גם להיות נשים. אנחנו עובדות כל כך קשה בשביל ההישגיות הזאת. אז עכשיו נקשור נר ונגיד לילדים להכניס אותו לבקבוק?". אם כבר למות כמו כלבה, אז לפחות שיום הולדת תהיה יום הולדת.
לפני שנה זה לא היה ככה
וכאן אני חוזרת לאמהות המשקיעות שלי, החמישים אלף הבוטיקיות מההתחלה, אלה שכבר עשו חתונה, וכבר עשו קציצות, ועיצבו שלט לחדר של כל ילד וקולב למפתחות, ועכשיו הן נשארות ערות כל הלילה ומזליפות ציורים של אלזה על עוגות, ועושות "מיתוג" – כך נקרא התהליך הדקדקני של הדפסת, גזירת והדבקת אריזות ומדבקות מעוצבות על מאות ממתקים. "שמעתי על מישהי שהביאה לקבלת שבת מצעים רקומים לכל ילד", מספרת סתווית. "בגן אחר מישהי הביאה חלה עם כוס יין קטנה, שוקולדים ומפית לכל ילד. אמרנו לה שזה לא לעניין". באחת הקבוצות אמא מספרת בגאווה שהגננת ביקשה להביא רק וופלים, אז היא קנתה וופלים ועטפה כל אחד מהם בכנפי פרפר גזורות מנייר צבעוני; לפני כמה שבועות הקבוצה אפילו התפצלה בזעם, וקמה קבוצת "אמהות משקיעות בלי חוקים". התשוקה לחגוג וליצור כל כך גדולה, שמספר הטקסים הולך ומתנפח: קבלת השבת שהפכה ליום הולדת שני, מסיבת Baby Shower כמו בחו"ל לכבוד תינוק שטרם נולד וסט צילומים חגיגי ליום הולדת שנה, בו מקובל לתת לתינוק להתחרע לבדו על עוגה ולצלם (Cake Smash). מישהי אפילו שואלת אם לגיטימי לעשות מסיבת יום הולדת שנה וחצי – היא פשוט צריכה תירוץ להרים הפקה. בינתיים, בקבוצות העיצוב משתכפל תוך כמה ימים טרנד חדש, תעודת זהות מעוצבת עם פרטי הלידה של התינוק החדש שנתלית מעל למיטה, וזה אחרי שכל הבנות בקבוצה כבר עיצבו "קיר משפחה" – ציור קיר גדול של עץ שמענפיו תלויות תמונות של ההורים והילדים.
"לפני שנה זה לא היה ככה", אומרת אורלי דנינו מאילת, "בחצי שנה האחרונה זה ממש פיצוץ". היא עזבה לפני שנה את עבודתה בחנות כלים חד פעמיים ופתחה עסק לאפיית עוגות מרהיבות. "תמיד אהבתי לאפות וראיתי שזו מקפצה. אמרתי, אני רוצה לעשות משהו שאני כן אוהבת". הידיים שלה, היא מספרת, מלאות עבודה, ולעתים קרובות היא נשארת ערה עד ארבע לפנות בוקר כדי לסיים עוגה בזמן, "כי כשאמא מבקשת אני לא יכולה להגיד לא".
"המיתוג זה תחביב של האמהות", אומרת גם גלי חברי, אם לשלושה מבאר שבע, שתקתקה לקבלת שבת השנה סט עוגיות לכל ילד בגן בצורת האותיות שמרכיבות את השם שלו, ואז עשתה את זה עוד פעם, כי קבלת השבת נדחתה בשבוע. "לדעתי היום הולדת של פעם היה יותר כיף", היא נזכרת, והקול שלה מתרומם בשמחה. לקפוץ בשק, לפוצץ בלון בחיבוק, להוציא את הסוכריה מצלחת קמח, להשחיל נר בבקבוק".
המלים האלה, נר בבקבוק, חוזרות בכל השיחות. מכל ימי ההולדת במקלטים של ילדותנו, המשחק הקצת משפיל של נר בבקבוק הפך, כנראה, לסמל הזיכרון הקולקטיבי שכולם מתגעגעים אליו. אבל אין כבר נר בבקבוק, פשוט לא עושים את זה יותר, ומעבר לעשן הנוסטלגיה אפשר אולי לראות שגם אז זה היה פרויקט אמהי וככל הנראה מתיש. ובאמת, רוב האבות היום מסוגלים להכין עוגת שוקולד עם סוכריות, אבל אף אחד כבר לא רוצה את עוגת השוקולד הזאת. היא לא מספיק טובה. כל כך הרבה שנים נשים נלחמו כדי שבני הזוג שלהן יכינו גם פסטה – אבל עכשיו הפסטה כבר לא שווה, צריך פסטה בעבודת יד. בינתיים נוצרה טריטוריה חדשה, של מלאכות יד עדינות, שנכון ל-2015 קשה לדמיין גברים נכנסים אליה.
אבל אף אחת מאלה שדיברתי איתן לא אמרו שהן מרגישות שהסביבה מצפה מהן להישאר ערות כל הלילה ולמיין עדשים. כולן אמרו שהן רוצות לעשות את זה. הרבה מהן מספרות שהלכו על הפרויקט דווקא בסוף שנה קשה, כדי לנחם ילד על שנה שבה אבא עבר תאונת דרכים או שנולד אח קטן שגזל ממנו תשומת לב. "אני עושה את זה בשביל הילדות, לא בשביל להרשים", אומרת ליאת גבאי.
אפשר לראות את מאות אלפי החברות בקבוצות האלה כמו גל גדול שמתגלגל אחורה, כזה שעומד בשורה אחת ארוכה לצד ריטואלים נשיים אחרים שחזרו להופיע בחיי היום יום שלנו, מהנקה עד גיל מאוחר ועד הפרשת חלה. המופעים הגרנדיוזיים האלה גם מזכירים את התחושה שמכיר כל מי שהיה פעם במסיבת הפתעה שקצת יצאה מפרופורציה, או הפציץ בכרטיסי טיסה כמתנת יום הולדת: ההרגשה שהמפתיע קצת גונב את ההצגה כדי לצאת אליפות בעצמו. אבל אפשר גם לראות את התופעה הזו כמו שהנשים שלוקחות בה חלק רואות אותה: כמו תחביב התנדבותי לגמרי, הזדמנות לעסוק ביצירה, לייצר רגעים של קסם בעולם שכבר אין בו הרבה קסם, ואולי אפילו כמו דרך להגשמה עצמית דרך אמהות. הגשמה עצמית דרך קריירה היא עדיין פריבילגיה, גם לגברים וגם לנשים; עבור רוב האנשים, השקעה בבית היא באמת השקעה מוצלחת יותר, ונישואים וגידול ילדים הם הישגים אישיים, אמיתיים ומוצקים הרבה יותר מאשר סיום פרויקטים, עמידה ביעדי מכירות והעברת פרזנטציות.
אפשר לראות את הנשים המבשלות ביחד כנשים שחוזרות למטבח ביחד. אפשר לראות אותן כמגוחכות. הן באמת מגוחכות לפעמים. אבל אולי זו פשוט טעות אופטית. אנחנו בזים לנשים שלא יודעות לחנות ברוורס, אבל מוחלים לגברים שלא יודעים לבשל, למרות שבישול זו מיומנות לא פחות חשובה ובסיסית, ולוקח הרבה יותר זמן לרכוש אותה. אנחנו עושים את זה סתם, כי מה שהגברים יודעים נחשב יותר. הרי תחביבים נשיים ראויים להערכה לא פחות. שולחנות ממותגים נראים כמו בזבוז זמן? לא, כי פוקר.