אנחנו לא מכים את הילדים שלנו. כשאנחנו תוהים אלו דברים היו מקובלים פעם בקרב הורים והיום כבר לא, זו התשובה האינסטינקטיבית. אין יותר פליק או סטירה פה ושם, ולא משנה כמה הם יעצבנו, כמה יגיע להם, כמה הם ידרשו כאפה – וילדים, כידוע, בהחלט דורשים – אנחנו לא נרים עליהם יד. אנחנו נלטוש בהם מבט שוטם, ננשום עמוק ונאמר "ההתנהגות הזאת לא מקובלת" או, "אין קרטיב היום!" (חצי שעה לאחר מכן נתייאש ונקנה בכל זאת), או "אני מבינה שמאוד קשה לך להתמודד עם האיסור לאכול קרמבו שלישי ברצף ואתה בהחלט מוזמן להמשיך לשכב כאן על רצפת הסופר ולצרוח מול העוברים והשבים, עדכן אותי כשתירגע". אנחנו נדבר על ליבם ונחבק אותם או נשלח אותם לחדר או נגזול מהם זכויות טאבלט, אבל לא נכפכף. זה פשוט לא משהו שעושים יותר.
אבל האמת שזו לא התשובה היחידה. כשנבחן כמה השתנתה ההורות שלנו בשני העשורים האחרונים, נגלה תמורות מעניינות הרבה יותר מפליק פה ושם. בטחונם הפיזי הוא מובן מאליו, הוא היה מובן מאליו גם בתקופתנו, אבל שמירה על שלמותם הנפשית היא עדיין אתגר. הנה כמה התנהגויות שהיו מקובלות פעם והיום, איך לומר, פחות.
מגדור. התינוקת שלכם לבושה, שלא מבחירתה הפרטית, בבגדים ורודים בלבד? אתם הורים לא מגניבים. אתם לא מרשים לבן שלכם לשחק בכל מה שלא נופל לטווח שבין משאית זבל לרובה? חבל, אתם פח. היום, כשאנחנו מודעים לחלוקת התפקידים החברתית הממגדרת, המגבילה ולעתים מדכאת וכובלת, אנחנו משתדלים, במידת האפשר, לא לכפות אותה על הילדים שלנו מגיל אפס. אם אתם הורים סבירים אתם מרשים לילדים שלכם להתלבש איך שהם רוצים ולשחק במה שבא להם. אם אתם נאורים על סף הנודניקים, אתם כבר חולמים שהילד ירצה להתחפש לאלזה בפורים כדי שתוכלו להעלות פוסט על כמה אתם פתוחים ולגרוף מלא לייקים.
פאט שיימינג. זוכרים את הימים היפים שבהם הורים היו אומרים לילדים שלהם שהם שמנים ושיסתמו קצת את הפה? לא לגיטימי יותר. אם איתרע מזלו של ילדיכם להיות שמנמן, הוא כבר יחטוף על זה בגן ובבית הספר. ההורים ינסו לאמץ בבית "אורח חיים בריא", לשנות הרגלי תזונה, לרשום לחוגי תנועה וכל מה שלא כולל את מילת ה-ש' שתפתח אצלו הפרעות אכילה, ערך עצמי נמוך, שנאה עצמית, אכילה בסתר ובושה. כאילו, כל אלו יקרו גם ככה כי ילדים ועולם, אבל אתם תהיו שם כדי לתמוך ולנחם בעזרת פריכית.
עידוד לקשיחות. פעם היה לנו נורא דחוף שהילדים שלנו לא יבכו. שיהיו בוגרים, שלא יהיו בכיינים. עודדנו אותם להחזיר מכות, לא להיות נמושות, לא להיעלב מכל דבר, לא להיות הקרבן (לפעמים אפילו אולי על חשבון לא להיות הבריון). ואמנם גם היום נעדיף לפתח אצלם אסרטיביות, אבל אנחנו מודעים לרגישותם ופריכותם, לשבריריות הנפשית וגם ליתרונות שבלגדל ילדים רגישים, כאלו שאולי יגדלו גם לבוגרים שלא יצטרכו שנים של טיפול רק כדי לשחרר את כל מה שגרמנו להם לשמור בפנים.
עצמאות. בגיל שש הלכנו לבד לכיתה א', בגיל שמונה התקשרנו לקבוע לעצמנו תור לרופא, בגיל די צעיר נסענו לבד באוטובוס בפעם הראשונה ובכלל, אף אחד לא עשה סיפור מלהשאיר אותנו לבד בבית פה ושם. היום זה כבר לא קורה, כי יש כבישים ויש זרים. כאילו, גם פעם היו כבישים וזרים וכמות הפדופילים בעולם לא גדלה משמעותית או בכלל, אבל היום נוספו החרדות. אנחנו עוטפים את ילדינו, מאפשרים להם פחות עצמאות והתמודדות עם העולם. הם, כתוצאה, מפתחים פחות תושייה. איך נאמר בעדינות, אי אז היו בני חמש ששרדו את השואה, אלו לא בני החמש שאנחנו מגדלים. וזה בסדר, אגב, הילדים שלנו מוגנים ועטופים ובטוחים יותר מאי פעם, אבל כדאי להבין איפה, מדי פעם, מותר לשחרר קצת את החבל ולאפשר להם לחוות, להתפתח ולגדול.
לינה משותפת. דור שלם של קיבוצניקים דפוקים רגשית גדל בבתי ילדים, סבל מחרדת נטישה, חסך אמהי וחמור מהכל – נטייה ליצור סרטי קולנוע מעיקים על הטראומה שלהם. הלינה המשותפת כבר לא מקובלת בקיבוצים או בכלל, למסור תינוקות בני שלושה שבועות לבתי ילדים נראה לנו כמו פורמט מחריד וכיום מרבית ההורים יתחלחלו מהרעיון, אם כי בסתר ליבם יודו שגם לישון לילה שלם זה קונספט די מפתה.
קיץ במושב. פעם ילדים בני שמונה היו נשלחים לשבועות ארוכים, לפעמים לקיץ שלם, אצל דודים במושב או אפילו, כמו שקראנו בארבעת כרכי "החברה הגאונה", למכרים אקראיים שנראים לנו בסדר ולא עשו רושם פדופילי במיוחד. אבל היום, מי ייפרד מהילד שלו לחודשיים? הדבר הזה כבר לא קורה. היתרונות בחודשיים של אוויר צח, פעילות גופנית וילדים אחרים ברורים, אבל נעדיף את ילדינו חיוורים, חלושים ומכחכחים את האגזוז של קו חמש – כל עוד הם לידינו. יוצאי דופן: שבועיים אצל סבתא כשאתם בחו"ל. סבתא זה משהו אחר, תחזירי לנו אותו כשהוא בן תשע.
מסכים. מצד אחד, פעם לא היו טאבלטים, אייפונים ואלפי תכניות טלוויזיה וערוצים. מצד שני, פעם יכלנו לשבת ברצף שעות ארוכות מול שידורי החינוכית בחופשים בלי שאף אחד עשה עניין או יספור לנו שלושים דקות יומיות. כיום, הורים שהילדים שלהם מחוברים למסכים חשים אשמה ובושה, לא ברור אם על צריכת המסכים של ילדיהם או של עצמם. אנחנו לא מצליחים לנהל את צריכת האייפון שלנו, ובכל זאת מנסים לספור להם את הדקות מול סופר סטרייקה בלי להבין שזה הולך ביחד: כל שעה שבמהלכה הם לא מול המסך, היא שעה שבה אתם נדרשים לשתף פעולה עם פאזל.
ילדי מפתח. זה עוד קורה העניין הזה? יש ילדים שהולכים לבית הספר עם חוט על הצוואר שאליו מחובר מפתח לבית? שחוזרים מבית הספר, מחממים לעצמם שניצל במיקרו ורואים טלוויזיה עד שההורים חוזרים מהעבודה? אולי, אבל בטח בגיל מאוחר יותר וגם לא עם חוט, אלא שרשרת נאה או צמיד פנדורה. היום, לרוב, הילדים תקועים במועדוניות או מלווים באיזו בייביסיטר חמוצה.
נהלי בטיחות רופפים. לשבת במושב האחורי בלי חגורה, לרכב על אופניים בלי קסדה, להידחס שמונה ילדים ברכב קטן, לשחק בחופשיות בארון חומרי הניקוי, להישאר לכמה דקות ברכב בזמן שאמא יורדת לקנות כמה דברים במכולת. חוויות הילדות של כולנו נחשבות היום לרשלנות מסכנת חיים, ולא נדיר לחזות היום גם במקרים ההפוכים, של הורים שמסתובבים עם ילדיהם קשורים ברצועה או עוטים עליהם מסיכת מנתחים כדי שלא ינשמו זיהום אויר. כאילו, ביפן ובניו יורק אבל אתם יודעים איך אנחנו אוהבים טרנדים, אפילו הפאוץ' חזר.
גמילה מוקדמת. מסתבר שפעם נהגו לגמול תינוקות בגיל שנה. ובצדק, החיתולים היו מבד וכמה אפשר להרתיח טטרות צואות. היום, לעומת זאת, אנחנו דוהרים על חיתולים חד פעמיים וגומלים בגיל שלוש, וגם זה רק ביום, והכל בעדינות כדי להימנע מטראומות (=עצירות) ומאישיות אנאלית (=מזל בתולה). העידוד הקבוע להורים גומלים הוא "אל תדאגו, זה לא שלכיתה א' הוא ילך עם טיטול". ובכן, בואו לא נפסול כלום.
עישון. רובנו העברנו את ילדותינו בתוך ענן עשן, האוזן שלנו משמשת כמאפרה אקראית. היום מרבית ההורים ימנעו מלעשן ליד ילדיהם או בכלל בבית ויחסכו מהם עישון פסיבי, אבל יחלקו איתם שאכטות ברגע שיגיעו לגיל 16 וחלקם אפילו יצטרפו אליהם לאיזו פטריה באמסטרדם לפני הגיוס. לא יודעים, נשמע לנו דווקא בריא.
כפיית חוגים. אין יותר להכריח ילדים לשבת ולהתאמן על פסנתר או על כינור, להתמיד בהתעמלות קרקע או להשיג, בכל מחיר, מדליה בג'ודו. נכון, עדיין יש הורים קשוחים שיכריחו את הילד ללכת כל השנה לקראטה למרות שכבר מאוקטובר הוא מבקש לפרוש, אבל רובנו לא. רובנו לא ההורים של נדיה קומנצ'י (זוהי אינה רמיזה לגבי רוסים!), ההצטיינות אינה בראש מעיינינו וגם אם מדי פעם אנחנו משוויצים ש"הוא נורא אתלט", אנחנו לא באמת בונים על טוקיו 2020. ובכלל, בא לנו שהילדים יהיו מאושרים, מקובלים ורגועים, ולא יפתחו הפרעת אכילה בשביל להגיע לגלגלון המושלם.
נימוסים, הליכות וציות לסמכות. לא רוצים לנשק את סבא וסבתא? לא חייבים. ובצדק, זה הגוף שלהם והם אלו שיחליטו למי מותר לגעת בו. כמובן שמכאן זה מסתעף לשלל אזורים גבוליים, שבהם אנחנו מסתבכים בין חובתנו לשמור על אושרם של ילדינו לבין הניסיון לגדל ילדים שיהפוך לבוגרים שאינם חרא מוחלט. נגיד, פעם המורה הייתה אלוהים? היום אמא כבר תהפוך עליה כיסא. בעבר אפילו המוכר במכולת היה סמכות? היום שרק יעז לומר לכם משהו, ואז מה אם גנבתם את השוקו הזה. כיום אנחנו נוטים לעודד את ילדינו לא לציית לסמכות. אנחנו בעצמנו כבר רוחשים פחות כבוד לרשויות, למוסדות וללובשי מדים, התחושה הרווחת היא שכולם מנסים לדפוק אותנו כל הזמן, אז לפחות לילדים שלנו ניתן גב והגנה מפני העולם. חלקנו גם הורים צעירים עם נטיות אנרכיסטיות שרוצים לחזק את הביטחון של ילדינו ולהעניק להם את תחושת החופש לפעול כסוכנים חופשיים בעולם, אבל זה יופמיזם לכך שאנחנו מפחדים מהם ולא יודעים איך להשתלט עליהם בעצמנו.
ליברליות תזונתית. כמה סוכר הילדים שלכם אוכלים ביום? ועכשיו באמת, כמה סוכר הילדים שלכם אוכלים מדי יום? נדמה שפעם לא היו מחשבנים לנו על כל ארטיק, מצד שני, קרטיב לימון די סגר לנו פינה. פעם לא היו היסטריים לגבי האוכל שלנו, אבל פעם גם נאגטס במקדונלדס היו שמורים לאירועים מיוחדים ולא היינו מוקפים בכל כך הרבה ג'אנק כל הזמן. פעם הורים לא ראו בחרובים תחליף לגיטימי לשוקולד, ומצד שני גם היו הרבה פחות סוגי עוגיות. יש קשר ישיר בין הזמינות והשפע של האוכל לבין ההיסטריה ההורית על כל מה שאינו כוסמת. תוסיפו לזה את כל מה שלא התמודדנו איתו בעבר, כלומר אלרגיות, אורח חיים טבעוני וצליאק, ותקבלו הורים שעוברים התמוטטות רגשית לקראת כל יום הולדת בגן. עושה רושם שהדבר היחיד שלא השתנה כל השנים האלו זה במבה. הבמבה תמיד הייתה ותמיד תהיה. איזה מזל.
אובסס הנקה. אף אחד לא ינק באייטיז. אוקיי, יש תינוקות שינקו באייטיז, אבל היה הרבה יותר חופש לא להניק. אף אחד לא עשה סיפור כזה גדול מאם הנקה ואם לא, בטח שלא טרחו להפגיז אותך ברגשות אשמה על זה שהילד שלך ניזון מסימילאק, למעשה לאף אחד לא היה אכפת. תניקי, אל תניקי, כולם בסוף יוצאים אותו דבר. ואז, ב-2003, התפוצצה פרשת רמדיה. תינוקות חלו בגלל מחסור בויטמינים ברמדיה צמחית, חלקם נפטרו, חלקם נפגעו באופן בלתי הפיך. מאז, הנקה הפכה לאובססיה וחלב אם נחשב למזון הלגיטימי היחידי לתינוקות. לא משנה איך זה משפיע פיזית, רגשית ונפשית על האם. בשנים האחרונות נשמעים כבר יותר ויותר קולות שקוראים לצאת לנו מהפטמות ושמכירים בכך שהבחירה אם להניק או לא היא לא באמת עניינו של אף אחד. האם בסוף נשלים מעגל ונחזור לאייטיז חופשיי הדדיים? סביר להניח שלא, אבל שלפחות נבין שיש לא מעט מדדים לאיזה מן הורים אנחנו, טובים או לא, ושהנקה היא לא אחד מהם.