"תבטיחי לי", מבקש אבי חתמי, מכוכבי הסדרה "זוגות", "שכשאת חוזרת הביתה מהראיון הזה, את הולכת לבעלך ואומרת לו: אני אוהבת אותך".
סגור.
"אני רוצה שתגידי לו – 'חשבתי שאני הולכת לראיין זוג במשבר, אמא'לה, ויצאתי מחוזקת, קיבלתי השראה לזוגיות שלנו' - האם עם זה את הולכת מפה?"
כן.
"יופי. אני מרגיש שאת יוצאת מפה מחוזקת, שאני מאיר לך את הדרך ".
הדרך מתל אביב לכפר ויתקין רצופה אזורים מתים ופנסים כבויים – לתשומת לבן של הרשויות – אבל כשמגיעים לביתם של דיוה ואבי חתמי, בכל זאת נדלקות כמה נורות של הבנה. ולא רק כי בני הזוג מתקשרים בקואצ'רית מדוברת, עם המון "צריך לזקק תחושות" ו"צמחנו מהמקום הזה"; אלא בעיקר כי כשאת רואה בטלוויזיה צמד שמתקוטט ללא הרף, ואז במציאות פוגשת זוג יונים מגרגר – את מבינה שהקלישאה כנראה נכונה: בכל זוגיות יש תקופות טובות יותר וטובות פחות, ובסך הכל - יש מצב לנצח את הסטטיסטיקה.
מצילומי הפרק הראשון עברו כבר שלוש שנים – כך שהדינמיקה הזוגית שאתם רואים עכשיו על המסך (אתם רואים, כן? סדרה חובה!) – לא דומה כאמור למצבם כיום, אבל בואו נתחיל מהתחלה: אבי ודיוה חתמי הם מגיבורי הסדרה "זוגות". מדובר בסדרה דוקומנטרית בת 13 פרקים, קו-פרודוקציה של קשת וערוץ 8 בבימויו של דוד אופק, שעוקבת אחרי ארבעה זוגות בעשורים שונים לחייהם.
הצמד חתמי יושב על משבצת "העשור החמישי": זוג מבוסס שבגיל ארבעים פלוס הצליח להגשים את החלום הבורגני במלואו - בית מטופח, ארבעה ילדים מתוקים, קריירות משגשגות ולא מעט ממון, ברוך השם ("שעשינו בעשר אצבעות", מדגיש אבי); הבעיה היא שהשלווה הזוגית התעופפה לה. כך, בסדרה אבי חושב בקול על פרידה, דיוה בוכה וכואבת, ובהפקה כבר יש מי שבטוח שהנה, מיד נתעד גירושים לעיני המצלמות. "אנשים מהתכנית אמרו לי – 'היינו בטוחים שתתגרשו', אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא יגיע לשם", אומר אבי.
"אני לא יכולה להגיד שידעתי שזה לא יקרה", אומרת דיוה. "יותר מדויק להגיד שקיוויתי".
ובכן, בפרק הפותח אבי מפתיע את דיוה ליום הולדתה במכתב מרגש פלוס כרטיס טיסה לוונציה, אבל עם טוויסט קטן: לאחר שהוא מסיים לקרוא בקול את המילים החמות, הוא מתוודה בפניה שעוברות בראשו מחשבות על פירוק החבילה, וש"פתאום דיוה לא חייבת להיות נתון מוגמר בחיי".
אבי! דווקא ביום ההולדת שלה?
אבי: "תראי, הווידוי הזה לא היה מתוכנן. דיוה היא אחת שרוצה לדבר ואני לא תמיד רוצה. אז ביום ההולדת שלה הייתי יותר רגיש לצרכים שלה ודיברתי. וזה מה שיצא".
דיוה: "גם אם העיתוי לא היה מושלם, זה לא היה מנותק מהתקופה. יש רגעים שפתאום אתה מרגיש שאתה יכול או צריך לדבר על משהו. ותשמעי, השיחה הזאת באה בסיומה של תקופה של משבר בבית, לא להתבלבל".
בכל זאת, ממש נבהלת מהווידוי הזה.
דיוה: מאוד נבהלתי. זה כמו לקחת לי איבר מהגוף ולהגיד לי 'את לא צריכה אותו יותר'. אבל הבנתי מאיפה זה בא: היה כעס על תקופה ארוכה של שיפוץ, שכל אחד התבצר במקום שלו, שהאגו התחיל לנהל את היחסים. נעלמו השיחות, נוצרה שתיקה ואז את מאדירה את הסיטואציה. לא יודעת מה איתך אבל כשאני שותקת, אני התסריטאית הכי טובה בעולם. נוצר מרחק, מופיעה מרירות. והכי גרוע – שמתרגלים לזה. מה שטוב בסדרה, שהיא הכריחה אותנו לטפל בזה".
אבי: "הסדרה הזאת הייתה טיפול זוגי בשבילנו. פעם דיוה הייתה יושבת, מדברת, לא היה לי מה לענות, הייתי אומר לה – זהו, היה, נגמר. למדתי לדבר".
דיוה: "כי פתאום היינו חייבים לדבר, להפסיק לטאטא מתחת לשטיח. זה מה שאנחנו עושים בדרך כלל, כולנו. מטאטאים הכל".
"חבל לפרק חיים שלמים"
ולא שחסרים שטיחים בבית משפחת חתמי; רובם, אגב, תואמים להפליא לפרוותם של צמד השנאוצרים צ'יקו וליאו. אלא שעכשיו הכל מבריק ומתוקתק, ולא רק מבחוץ.
אבי ודיוה (וריאציה של "דוד", על שם סבא שלה) נשואים 23 שנה פלוס שני זוגות תאומים – שחף ועדיה בני ה-17, ונרין ואדיר בני ה-13. היא בת 47, בנקאית בכירה, לפני חמש שנים השתתפה בתכנית "הישרדות" ("הייתי צריכה לקחת את המיליון, אני יודעת שהגיע לי, לא משנה"); הוא בן 49, יו"ר חברה תעשייתית, פעם ראשונה בטלוויזיה.
האמת, נראה ממש מלחיץ, להכניס ככה מצלמות הביתה שיתעדו את הזוגיות שלכם. למה הסכמתם בכלל?
דיוה: "אני לא רוצה להשתמש במילים גדולות, אבל יש בנו תחושת שליחות. אני חושבת שאנחנו מודל שאנשים יכולים להסתכל עליו ולהגיד – כן, גם כשהעטיפה יפה יכולים להיות משברים, אבל אפשר לעבור אותם".
אבי: "אנחנו הצבנו מראה לאנשים, זוגות יכולים להתבונן על עצמם דרכינו. בהתחלה אמרתי 'לא' מוחלט, אבל ישבו עליי במשך חודשים. לקח לי זמן להבין שאני יכול להאמין לאנשים האלה, שכאן תהיה חוויה הפוכה ממה שחוויתי בהישרדות".
למה, מה היה בהישרדות?
דיוה: "שום קשר בין הדמות שראית על המסך לבין מי שאני באמת. עיתונאית אחת כינתה אותי 'החרמנית הזאת', הפכו אותי לאחת שמתחילה עם כל הבחורים הצעירים. עם זה הילדים שלי הלכו לבית הספר".
אבי: "זה היה המשבר הראשון הרציני שלנו. הייתי צריך לתמוך בה, שלא תתפרק. הבית המשיך להתנהל פיקס אבל בינינו דברים השתנו".
דיוה: "חזרתי מהצילומים עם אנרגיות אחרות, לבית שהמשיך להתנהל אותו דבר, ואני צריכה להשתלב בו מחדש – בלי שום טיפול, בלי פסיכולוג, לא קיבלנו שום תמיכה שהייתה נחוצה לנו כל כך. המשפחה לא קיבלה את זה בקלות, אף אחד לא פרגן. ולא דיברנו, פשוט שתקנו".
אבי: "השיפוץ הוציא מאיתנו מאוחר יותר את המשבר השני. אבל עכשיו הכל נפלא. אנחנו אחרי מסע זוגי וניתוח פנימי עמוק, שבסופו בחרנו להיות ביחד".
דיוה: "הכל נהדר".
אז אתם בתקופה משעממת עכשיו? אני פוגשת אתכם אחרי הדרמה?
דיוה: "את מדייקת. אנחנו אחרי הדרמה, ואנחנו שמחים להיות בצד הזה".
בואו נחזור רגע למשבר הגדול: מה בדיוק היה שם?
"תשמעי, אני הייתי עייף נפשית. היינו אחרי שיפוץ מאוד רציני של הבית שלנו, הוספנו עוד קומה וגג, את לא מבינה מה זה לשפץ, זה לרדת לרמה של באיזה גובה יהיה השקע, ועבודות נגרות... ולקחתי הכל עליי כי דיוה הייתה אחראית על הילדים – זאת הייתה החלוקה בינינו. וחרגנו מהלו"ז וחרגנו מהתקציב, חיינו בתוך פיגומים כי חשבנו שייקח שלושה חודשים, אבל לקח שבעה".
דיוה: "תסכול מטורף".
אבי: "ובנוסף אתה מחויב לילדים, מחויב לעבודה. אז כשדיוה הייתה באה בטענות ומענות, זה אפילו לא היה נכנס לי לאוזן הימנית – היה עובר מעליי. שתיקה, עייפות. ככה נוצר משבר".
הייתי מצפה שדווקא בגיל ארבעים פלוס, כשמסודרים כלכלית, משפחתית – יגיע איזה שקט. לא?
אבי: "אז לפעמים זה להפך: דווקא אחרי שבנית את הבית שלך, אתה יכול להגיד - וואו, יש מקום להתנתק, לחשוב על הזוגיות".
ואיך התגברתם על המשבר?
דיוה: "אין לי נוסחה לתת, זה היה עניין של זמן. של התבוננות. מסתכלים על חצי הכוס המלאה ומבינים שחבל לפרק חיים שלמים".
אבי: "לדעתי הנוסחה אצלנו היא שיש התאמה מאוד גדולה. אנחנו נשמות תאומות".
עם דגש על "נשמות". תנו לי להחזיר אתכם רגע לתחילת הפגישה, לסיטואציה שהרשימה אותי עמוקות: אני נכנסת בשער הבית, ואבי שואל: "איך הגעת?"
"במונית", אני עונה לו, והוא תוהה: "ואיפה הנהג?".
"הוא אמור להיות פה באזור עד שאסיים", אני אומרת, והוא מיד יוצא מהשער: "הי, איש, מה אתה מתכנן לעשות?". "לבדוק קצת שמן-מים", עונה הנהג, קצת מופתע. "עזוב, בוא תיכנס פנימה לקפה", מזמין אבי, וכך היה; במשך שעתיים וחצי ישבתי בסלון עם ההורים, בזמן שהנהג – זר גמור מבחינתם – רואה טלוויזיה בקומה העליונה, בחברת ילדיהם. בדרך חזרה יתפעל הנהג: "ראית איזה אנשים מיוחדים? אין היום הרבה כאלה". נכון.
"כל החיים זה הישרדות"
בחזרה לסלון המעוצב של בני הזוג: אבי יושב על הספה, דיוה מאחורי השולחן, אוכלת סושי. כשהיא תסיים, הבן נרין יפנה מהשולחן בלי שיתבקש אפילו. בקרוב אצלי?
החיבור ביניהם יוצא דופן ואפילו מצמרר; הם הכירו בגיל העשרה בתיכון בחדרה – אבי יליד העיר, דיוה עברה לשם מחולון בגיל שמונה. "הייתי רואה אותה בתיכון ואומר – בכמה יופי אלוהים חנן את הבחורה הזאת, ואיזו מסכנה היא", נזכר אבי, "בין גיל 14 ל-17 היא סבלה ממחלת דם אוטואימונית, הייתה מגיעה לבית ספר עם יד חבושה ועם צינורות שהזרימו לה דם. המחלה פגעה בה ברמה כזאת שחשבו שהיא לא תוכל להביא ילדים. לימים, כשהתחלנו לצאת וכשהקשר התחיל להיות רציני, החברים שלי וכל מי שסבב אותי דאג להגיד לי שאני עושה טעות – 'אתה לא נורמלי, למה לך להכניס את עצמך לדבר כזה?' אבל אני בתוך תוכי ידעתי שזה לא רלוונטי. שאם צריך, נהיה הורים לילדים מאומצים בלבד".
היית מוכן לוותר על ילדים ביולוגיים בשבילה.
"כן. אמרתי שאם זה מה שנגזר עלינו, אשרינו. אבל העניין הסתדר: היא פשוט התחילה לקחת גלולות וזהו. לפני שתי הלידות היה לנו הריון שנפל בשבוע השביעי וכבר נפשית התכוננתי לאימוץ. אבל גם כאן התבדינו. היום כמובן שהמחלה מאחוריה, והיא גם לא גנטית כך שאין חששות".
דיוה: "מרגש אותי לשמוע אותו מספר את זה. בזוגיות שלנו יש אהבה גדולה, הקרבה, הרבה התמודדות, הכל".
השנה האחרונה טמנה בחובה התמודדות קשה נוספת: אביו של אבי נפטר, וגם אחותה של דיוה נכנעה למחלת הסרטן, ממנה סבלה במשך שנתיים וחצי. "הייתה לנו שנה נוראית", אומר אבי, "זה גם לא תורם לזוגיות. זה גורם לך להתכנס".
בואו נדבר קצת על מונוגמיה: בתכנית, דב הקשיש אומר שלדעתו מונוגמיה לא מתאימה לחיים היום. יש בזה משהו, לא?
אבי: "תעצרי ואל תלכי לשם. זה לא רלוונטי בבית הזה".
דיוה: "תסתכלי עליי טוב – אני, האישה הפתוחה כביכול, קנאית לבן זוג שלי ברמה שאני לא יכולה לחשוב על עצמי חיה עם גבר אחר".
אבל בכל זאת, מונוגמיה הפכה לחתיכת אתגר בתקופתנו. אנשים מתקשים להעביר חיים שלמים עם בן זוג אחד.
אבי: "ואז מה הם מוצאים בבן זוג השני שלא קיבלו אצל בן הזוג הראשון? אז מה אם כולם מתגרשים, למה לאמץ את האופציה הזאת בכלל? לא שזה לא עובר בראש, אבל אתה עושה מאזנים כל הזמן. למרות שאתה יוצא לחו"ל ואתה נתקל ואתה מתחכך ומסיבות ועניינים, עדיין הערך המוסף האדיר של משפחה סדורה יותר טוב מכל אלטרנטיבה".
אני אשאל עכשיו שאלה חצופה: האם במשך כל השנים דיוה הייתה האחת שלך?
אבי: "תחדדי את השאלה, אני חושב שהבנתי אבל תחדדי רגע".
דיוה: "את שואלת אם הוא בגד בי, זה מה שאת שואלת?"
אוף, כן.
אבי: "התשובה היא לא".
דיוה: "אם אני הייתי אבי – לא הייתי עונה לך אחרת, לא משנה מה הייתה המציאות".
אבי: "תסתכלי עליי ותשמעי מה אני אומר: דיוה היא שלי, רק שלי ואין אחרת. מזה תביני שאם מחר חס וחלילה דיוה תפזול או תלך עם אחר – אין תקומה. לא כי אני קנאי, אלא כי אני יודע מה נתתי לקשר הזה. ואם אין אמון, אין כלום".
אחד מהזוגות בתכנית הם פוליאמורים – דוגלים בריבוי פרטנרים. מה אתם חושבים על זה?
אבי: "זו בחירה שלהם. לי זה לא היה מתאים".
דיוה: "לא בכל דבר צריך להשיג פשרה. יש נושאים שהם טאבו, קו אדום. זוגיות זה דבר מקודש, אני לא אפזול או אעשה שום דבר שעלול ללכלך את המקדש הזה".
אבי: "יש לי שאלה אלייך: כמה זמן את נשואה?"
11 שנים.
"ואיך הזוגיות שלך?"
עכשיו הכל טוב, אבל בכל זאת אני תוהה איך מנצחים את הסטטיסטיקה, בטווח הארוך. כולם מתגרשים היום, זה מפחיד.
אבי: "מחשבה יוצרת מציאות. אני לא חושב שחברים מסביבי שחיים חיים כפולים ומשולשים הם המודל הרצוי".
דיוה: "וחוץ מזה לא להתבלבל: גם אנחנו לא יודעים מה יילד יום. כל החיים זה הישרדות".
"הדלת סגורה, אמא ואבא עושים סקס"
תגידו, על מה אתם רבים?
דיוה: "על דברים קטנים. אני אפילו לא קוראת לזה לריב, יש לפעמים אי הסכמה, למשל על זה שאני מבלה יותר מדי זמן במטבח במקום לשבת איתו על הספה. או על זה שאני זונחת אותו כל יום בעשרים לחמש ולא נשארת איתו עוד קצת במיטה".
אבי: "אני שמן?"
מה פתאום.
דיוה: "אז אני אומרת לו שהוא שמן ושהוא לא עושה ספורט, על זה למשל אנחנו לא מסכימים".
אבי: "היא רצה עשרה קילומטר כל יום, ובשבת – 25 קילומטר. יוצאת כל יום בחמש בבוקר: מכסה אותי ויוצאת לרוץ".
דיוה: "הריצה עושה לי ריסטרט, מסדרת אותי לכל היום".
בגלל זה הפיגורה הלוהטת?
דיוה: "לא, זה גנטיקה".
אבי: "היא הייתה רזה גם לפני הריצות, אפילו יותר".
דיוה: "אני רוצה לתת דוגמה למה שהשנים עושות לזוגיות. היום נשים קצת מתבלבלות, אפרופו העצמה. נשים חושבות שכוח בא לידי ביטוי בכוחניות, בשליטה, בלהגיד את המילה האחרונה. עכשיו, יושבת פה מולך אישה שמרגישה מאוד נוח עם הכוח שלה, אבל בבית הזה הגבר הוא גבר, והאישה היא אישה. למשל, בפורים הייתי צריכה לצאת למסיבה של העבודה, לבד. סיימתי להתלבש, ואני רואה את אבי מהצד מסתכל, ואומר: 'לא'".
מה, היה חשוף מדי? למה התחפשת?
"פנתרה ורודה עם אוברול ורוד. בכלל לא חשוף, זה לא העניין".
אבי: "היא יכולה להגיע למסיבה בתל אביב או למסיבה פה של היישובים עם המיני הכי קצר, לא מפריע לי, זאת לא הנקודה. העניין הוא שלכל מקום יש קוד לבוש, את צריכה להתאים את עצמך".
דיוה: "אז פעם הייתי יכולה להגיד לו – מי אתה שתעיר לי, יש לי דעה משלי, אני אישה חזקה, מנהלת אנשים. אבל עכשיו נכנסתי לחדר, החלפתי את הבגד, נתתי לו נשיקה והלכתי. כי ידעתי שאכפת לו".
אבי: "בגלל זה הצטערתי שבהישרדות לא הייתי יכול להיות שם, ללחוש לה באוזניה מה לעשות".
אז השנים עושות טוב לזוגיות, זה מה שאתם אומרים.
דיוה: "בטח, ככל שאתה מתבגר אתה רואה את הדברים אחרת. אם היית שואלת אותנו לפני שנים על מה אנחנו רבים, הייתה לנו רשימה הרבה יותר ארוכה לתת לך - ריבים שמלווים באש ותמרות עשן".
אבי: "למשל על המעורבות של הילדים. דיוה פותחת מולם הכל, ואני מנסה לשים סייגים".
דיוה: "אנחנו פותחים מולם הכל מגיל מאוד צעיר. הילדים יודעים כמה אנחנו מרוויחים, או שאני יכולה להגיד להם – עכשיו הדלת סגורה, לא להיכנס, והם ישאלו למה, אז אני אגיד: כי אמא ואבא עושים סקס".
מה שמזכיר לי שגם ההורות שוחקת את הזוגיות. מסכימים איתי?
דיוה: "אוהו!"
אבי: "מאוד. ודאי. אבל אנחנו דואגים למלא את החיים שלנו במסיבות ואירוח ותרבות. ובחופשות שלי אני רוצה גם את הילדים. הרבה זוגות חושבים שלעבוד על הזוגיות זה אומר לנסוע לצימר לבד בלי הילדים. אני לא צריך עם דיוה זמן לבד כי את זה אני מוצא ביום-יום".
"הוא לא מוותר לי. אני זוכרת שהיו איזה שלושה-ארבעה ימים שאבי חווה ימים קשים – עבודה, אבא שלו, עניינים. וגם אני עברתי ימים קשים, אז לא רציתי לקחת גם את הימים שלו עליי, את מבינה? ואז הגענו יחד לאירוע, ולא ממש דיברנו כי גם ככה לא תקשרנו כל השבוע. ואז באמצע, כשישבנו בשולחן, אבי זרק עליי ג'יפה: 'את לא רגישה, לא תקשרת איתי'".
באמצע האירוע? יש לך בעיית טיימינג, אבי, אני חייבת להגיד.
דיוה: "אני מסכימה".
אבי: "את טועה, אני פשוט דוגל בשיטה של טיפול בשוק".
דיוה: "אז הבת שלנו פתאום אומרת לו – במקום לזרוק עליה ג'יפה, תגיד לה 'כמה התגעגעתי אלייך'. ותקשיבי, הוא אמר לי את זה, והכל נהיה אחרת. פתאום שוב נהיינו החברים הכי טובים. לי הייתה רק בקשה אחת ממנו: כשקשה לך איתי, כשאתה כועס עליי על משהו, אל תספור לי את זה, תגיד לי את זה".
אבי: "כי כששותקים, הכל גדל".
דיוה: "אבל הדבר הכי חשוב במסע הזוגי שעברנו, שאבי הבין שהוא לא חייב להיות איתי אלא בוחר להיות איתי. זאת התובנה הכי עמוקה ומשמעותית שבן זוג יכול להגיע אליה".
>> לכל כתבות המגזין
"זוגות" - ימי שני ב-22:45