יום שבת כ"ח באייר, ה-16 למאי 2015, התחיל כמו כל יום טיפוסי בחייהם של משפחת אזולאי מאשדוד. כמשפחה שומרת מסורת, הם נהגו לרוב לצאת ולטייל בימי שבת עם חמשת הילדים (ליאם 9.5, עילאי 8.5, אגם 6.5, נהוראי 5.5, אדל 2.5) בים או בפארקים, אבל דווקא בשבת הזו חשו צורך באתנחתא, בפעילות משפחתית ביתית ואינטימית. אחר הצהריים התחיל בנעימות וברוגע, אבל רגע אחד בודד שינה את חייהם כשטרגדיה התרחשה בסלון ביתם - אגם, בתם האמצעית, נחנקה למוות משאיפת בלון מים.
"שבוע לפני כן מספר ילדים שיחקו בשכונה עם בלוני מים, והילדים שלי התחננו שאקנה גם להם בלונים לחג שבועות", מספרת נועה אזולאי, אמה של אגם ז"ל. "התרציתי וקניתי להם, אכסנתי את הבלונים בארון, במגירה של אגם, ואמרתי לה שהיא אחראית עליהם". נועה מספרת שבאותה שבת אחר הצהריים אגם הייתה במצב רוח מרומם, ושרה בסלון הבית שירים שיהיו במסיבת הסיום בגן החובה. עילאי ונהוראי לקחו את בלוני המים מהמגירה ואגם התרגזה, הם החלו לריב ולמשוך את השקית עד שנקרעה וכל הבלונים התפזרו על הרצפה. אגם אספה את הבלונים אבל בלון סגול אחד מצא חן בעיניה במיוחד, והיא הכניסה אותו לפיה ולעסה אותו כמו מסטיק. "אמרתי לה בקלילות: "אגם, אל תכניסי את הבלון לפה, זה מסוכן". היא עמדה להשיב לי ולומר: "אימא", והבלון נשאף פנימה. היא החלה לקפוץ וניסתה לנשום ולקבל עזרה. קמתי מיד והתחלתי לצעוק לבעלי בטירוף. ניסיתי לתפוס את אגם אבל היא נפלה לי מהידיים. בעלי ניסה להכניס לפיה אצבעות כדי להוציא את הבלון, ולא הצליח", משחזרת נועה בכאב.
אם הניידת הייתה מגיעה בזמן, היו מצליחים להציל את הילדה שלי
למרות שחרדה איומה אחזה בה הצליחה נועה לאסוף את עצמה ולהתקשר למד"א. "היה לי קשה להסביר להם מה קרה, והתחננתי אליהם שפשוט יגיעו מהר כי הילדה שלי נחנקת, אבל הם התחילו לשאול אותי שאלות. מה יעזור לתת פרטים עכשיו? שכן צעיר יס"מניק שגר בצמוד אלינו שמע את הזעקות שלי, הוא נכנס וראה את בעלי מנסה ללחוץ לה בחזה, אבל משפתיה של אגם כבר יצא קצף ודם והיא הייתה שמוטה על הרצפה". בזמן שהשכן ניסה לעשות לאגם החייאה נועה, שלא יכלה לעמוד בכל מה שקורה בסלון הבית, הופנתה לשכנים יחד עם ילדיה. ארגון "איחוד והצלה" הגיעו לאחר 7 דקות והמשיכו בעיסויים, לאחר 10 דקות הגיע מד"א ורק כעבור 45 דקות הגיעה ניידת טיפול נמרץ. "אם הניידת הייתה מגיעה תוך 5 דקות מיד לאחר שנחנקה, היו מצליחים להציל את הילדה שלי", אומרת נועה. "אשדוד זו עיר כל כך גדולה ויש בה רק 2 ניידות של טיפול נמרץ - אחת הייתה מחוץ לעיר והשנייה הייתה באיילון".
באותן דקות ארוכות שבה קיבלה אגם החייאה והוכנסו לה צינורות, הגיעו למקום המוני אנשים וביתם של משפחת אזולאי הפך לגרסה מאולתרת של בית חולים שדה. "צעקתי לאנשים מהחלון שיתפללו בשבילה", מספרת נועה. היא נשארה בבית ובעלה נסע עם האמבולנס לבית החולים.קפלן אליו פונתה אגם כשהיא ללא הכרה והוכנסה לחדר טראומה. "באותו שלב הבלון כבר נפל לריאות והיא הייתה עם מוות מוחי וללא תפקוד מערכתי, אבל כל כמה דקות הצליחו להחזיר לה את הדופק. היום אני יודעת שהיא עברה מוות מוחי בבית. אחרי דקה וחצי שלא מגיע חמצן למוח נוצר כבר שיתוק". כעבור זמן מה התקשרו לנועה מבית החולים ואמרו לה להגיע מיד. נועה בחרה להיצמד לאופטימיות וארזה תיק עם תמרוקים, בגדים ונעליים מתוך מחשבה שאגם אמנם הולכת להתאשפז זמן רב, אבל יוצאת מזה בחיים, בזמן שבאותה עת כבר נקבע מותה של אגם בבית החולים. "לקחתי בחשבון שהיא תהיה משותקת, אמרו לי שמצבה קשה או אנוש אבל לא דיברו על מוות. גיסי בא לאסוף אותי, הוא נהג בשקט כל הדרך ולא אמר לי מה קרה למרות שהוא ידע. שאלתי אותו אם אפשר לעשן במכונית, והוא ענה לי "תעשני כמה שאת רוצה".
ביקשתי ממנה שתקום ותדבר אליי
כשהגיעה נועה לבית החולים, היא רצה במסדרון האינסופי כשהיא שומעת את האנשים מתלחששים מאחוריה - "הנה האימא המסכנה של הילדה". היא נכנסה לחדר הצוות בו עמדו סביב שולחן ארוך בעלה הממרר בבכי, גיסותיה, חברים, עו"ס והרופאים, כולם מלבדה ידעו את מצבה האמיתי של אגם. כשניסתה לשאול מה קורה, ביקש ממנה בעלה שראשית תיטול כדורי קלונקס להרגעה. "לפני שנתיים חוויתי דיכאון לאחר לידה", היא מסבירה, "הייתי במצב לא פשוט והיו לי מחשבות אובדניות, אבל בעלי ממש הציל אותי ולבסוף נעזרתי בטיפול תרופתי. הצוות חשש שבגלל דיכאון העבר שלי, לא אעמוד בסיטואציה. כשהם הסבירו לי שאגם מתה התעלפתי על הרצפה. כשהתעוררתי, התחלתי לצרוח שלא יעשו לי את זה. לאחר מכן הכניסו אותי לחדר בו שכבה אגם כשהיא מכוסה. היא הייתה כחולה לגמרי, ודם יבש נזל לה מהאף. כזו קטנה על מיטה כזו גדולה, כזו חסרת אונים ויפה. ביקשתי ממנה שתקום ותדבר אליי. חיבקתי אותה ואמרתי לה שהיא לא עוזבת אותי, שאני צריכה אותה לידי, ושאני לא מוכנה שהיא תלך. לפני שנה וחצי איבדתי את אבא שלי וחשבתי שזה סוף העולם לאבד את אחד ההורים. אבל כשאת מגדלת ילדה ועוברת איתה הכול, עושה איתה את הצעדים הראשונים שלה בעולם, ובמקום להמשיך העולם נעצר - את מבינה שזהו, החיים שלה נגדעו, אין לאן להמשיך יותר. אין כאב עצום מזה. אני לא מעכלת שהיא לא כאן איתי".
נועה מספרת שאגם הייתה ילדה חכמה ואימהית "עם ראש של אישה", חייכנית, טובה, ותרנית, עצמאית ודעתנית. "היא התחילה לכתוב ולקרוא לבד ללא עזרה של אף אחד. היא עזרה לי עם האחים הקטנים וטיפלה בהם. חברה שלה מהגן תרמה את השיער לחולות סרטן, ולאחר שהבינה שיש אפשרות כזו רצתה גם. אבא שלה היה מטורף על השיער שלה ולא רצה שהיא תתרום אותו, אבל היא שכנעה אותו שזה חשוב. בסוף לצערנו זה לא יצא לפועל".
הטרגדיה שפקדה את משפחת אזולאי השאירה צלקת עמוקה בקרב אחיה של אגם. ליאם, הבן הבכור, פיתח חרדה מחנק. הוא ניזון רק ממאכלים רכים ולא מסוגל להכניס לפיו אוכל מוצק, בחודשים האחרונים אף איבד 10 קילו ממשקלו. גם עילאי, הבן המופנם יותר, מצוי בכאוס רגשי, ומטיח האשמות בהוריו על מה שקרה.
כלי רצח מהיר ולא צפוי
עם כאב גדול בלב, נועה מנסה לצלוח את החיים ומעמידה לפניה מטרות ויעדים: להגביר את המודעות של הסכנה הטמונה בבלוני מים. "בלון זה לא כמו גרעין או חומר קשיח, כשהוא רטוב הוא חלקלק ונדבק לקנה הנשימה והחנק מידי, אי אפשר להוציא אותו בהחייאה. אם כל גוף קטן מסוכן לבליעה, בלון זה כלי רצח מהיר ולא צפוי. ברגע שילד בלע בלון אין לו סיכוי לשרוד את זה. באותם רגעים שראיתי את הבלון בפה של אגם, לא קמתי והוצאתי לה אותו מיד מהפה כי לא הבנתי שזה מה שהולך להיות. צריך להרחיק ילדים מזה ככל האפשר".
בימים אלה פועלת נועה להוביל מיזם שהגתה: כל אישה שיולדת בבית החולים תעבור קורס החייאה, לכל צרה שלא תהיה. בימים הקרובים אף תיפגש עם אנשי ארגון "בטרם" על מנת לקדם את הנושא. "אני אימא חרדתית, ומי שמכיר אותי אמר לי 'איך דווקא לך זה קרה? את, שכל כך היסטרית ודואגת לילדים שלך ולא נותנת להם לשחק במשחקים מסוכנים'. זו הצעקה שלי: אל תגידו לי זה לא יקרה, ואל תנסו להתחכם עם הגורל. יש לי דרך ארוכה ויש לי מלחמה שאני רוצה לנצח בה – להעלות את המודעות לסכנות האלו, ולהציל ילדים אחרים במדינה הזו".