23.10.23
יום חמישי. בעוד רגע אנחנו נכנסים לסוף השבוע השלישי מאז שהכל התחיל, וההורים שלי עדיין לא כאן.
אני יושבת במרפסת בבית המלון, מולי ים המלח וברקע קולות של ילדים משחקים. אני מייחלת לתמימות כמו שיש לילדים האלה שלא מבינים את הסיטואציה. בחיים האמיתיים חזרתי לעשן, הרגל מגעיל שהפסקתי לפני שנה וכרגע אני לא מוצאת את החוזק להימנע ממנו. זה כנראה הדבר היחיד שיכול לגרום לי לקחת שאיפה עמוקה.
אתמול הייתי בקיבוץ, אם אפשר לקרוא לזה קיבוץ. הסתובבתי בין ההריסות שפעם היו הבית שלי. החדר שלי היה מסודר ומצוחצח, המקרר נקי יותר משהיה כשעזבתי. שני החיילים המקסימים שישנים שם עכשיו סיפרו לי בהתלהבות כמה הם ניקו, איך הם שומרים לי על החדר. הוא באמת נראה שמור מלבד הדלת השבורה שבמקומה ניצב סדין כחול. כל השכונה – שכונת הצעירים שממוקמת במרכז הקיבוץ, ליד דפוס בארי – נראית במצב טוב. רק מאות החיילים שתופסים את מקומנו מסגירים שהבית שלנו הפך לשטח מלחמה.
כשהתקדמתי לכיוון הגדר שפונה לעזה כבר ראיתי עצים שלמים שחוסמים את הדרכים ובתים שנשרפו עד היסודות. שבילים שכבר לא מוכרים לי הציפו אותי בריח של גופות. אני כותבת עכשיו ועושה הפסקות, כי מה שאני רוצה לתאר קשה לי מנשוא.
המשכתי ללכת בשבילי הקיבוץ, אל הבתים של הוריי ושל חברתי הטובה נורית. השביל שמוביל לשם הוא כרגע השנוא עליי מבין השבילים בקיבוץ, כי הוא מזכיר לי את רגעי הפינוי ב-7 באוקטובר. אז יצאנו מהבתים בשעות הערב, כשהכל היה חשוך כי לא היה חשמל. החיילים ואני אספנו את אחותי והתחלנו ללכת בשביל לבית הוריי, שהיה מרוצף גופות. במקום האבנים המשתלבות ראיתי כתמי דם ענקיים, ובכל מקום היה הריח הזה שלא אשכח. בין גופות המחבלים היו גם גופות של חברי הקיבוץ. האחרונה שראיתי הייתה אישה בשמלה; כמה מחלקי גופה היו חסרים, והיא שכבה בתנוחה לא אנושית, חסרת חיים. לא הצלחתי לזהות אותה, ואולי טוב שכך.
נזכרתי בה אתמול כשהגעתי לבית הוריה של נורית וראיתי שלא נשאר הרבה: הבית שחור ושבור, נשרף כולו. התקרה עומדת ליפול וכל הרהיטים הפכו לערימות אפר שנערמו על הרצפה. הריח השרוף היה כל כך חזק; לא נתפס שעברו שבועיים וחצי מרגע השריפה.
לאביה החורג של נורית, אלכס, היה האומץ לצאת מהבית, לבדוק גופות של מחבלים, וכשראה שהם מתים – לקחת את הנשק שלהם ולהילחם. אני חושבת על הסיפור הזה ורק מייחלת שיהיה לי האומץ לעשות זאת ולהציל את הוריי.
עברנו בין המון בתים הרוסים. ניסיתי לא לחשוב מי גר בהם ומה הם עברו, כי המחשבות היו פשוט קשות מדי, גדולות מדי לעיכול ולהתמודדות, ואני הרי באתי עם מטרה: לראות מה נשאר מהבית של ההורים. בזה החלטתי להתמקד, אבל ליד הבית של הדודים שלי – האחרון מלמטה בשכונה, הכי רחוק מהגדר – נזכרתי בטרור שחוותה איילת, דודתי, האחות של אמי. היא התקשרה אליי מהממ"ד ולחשה, "יש לי מחבלים בבית, אני צריכה עזרה".
אני שלחתי הודעה ליהונתן, הבן של איילת, לבדוק אם הוא מצליח לשרוד שם בחדר הקטן והסגור. הוא כתב: "אבא מחזיק את הדלת, הם כאן בחוץ, אנחנו בשקט. אמא ואבא אמרו לג'ון (אחותו הקטנה, בת 4) שיש אנשים רעים בחוץ והם רוצים להרוג אותנו, אז היא מצליחה לשתוק". מאוחר יותר הוא כתב לי שהוא מכבה את הטלפון כדי לחסוך בסוללה, ושם נגמר הקשר שלי איתם באותה שבת שחורה.
נפגשנו שוב בשלוש בלילה, כשהם ירדו ממשאית בנתיבות. החיבוק החם שלהם והחיוך של הילדים כשראו אותי היה מדהים. חילצו אותם מאוד מאוחר, אבל הם ניצלו.
28.10.23
אז עברו כבר שלושה שבועות. אמא שלי יושבת שם וזקוקה לתרופות שאין לדעת אם היא מקבלת, אבא שלי יחף ובתחתונים, בלי בגדים נוספים. איך ממשיכים ככה? איך? הלילה חוויתי פחד ודאגה כמו שלא חוויתי מתחילת המלחמה. ראיתי את עזה עולה באש, מופצצת מכל כיוון; בימים אחרים הייתי שמחה שזה קרה, שייכנסו בהם כמה שיכולים, שיהרגו את כל המחבלים שרצחו בדם קר את משפחתי המורחבת. אבל הלילה יכולתי רק לדמיין את אמא שלי בוכה, מפחדת על חייה, ואת אבא שלי הגיבור מפחד שלא יראה אותנו שוב.
גם אני מפחדת. מפחדת שהמנהרה שהם יושבים בה קרסה להם על הראש, מפחדת שהצבא לא יודע איפה הם ועדיין מפציץ, בעיקר מפחדת ממה שהם מרגישים עכשיו. אף אחד לא אומר לנו אפילו שיש מודיעין על מקום הימצאם ושלא נדאג; הממשלה הפקירה אותנו ללא ידע על האהובים שלנו, בלי שנדע אם הם בחיים. כולם מדברים במילים מפוצצות, אבל אין מאחוריהן שום תשובה.
שלושה שבועות מאז שחיפשתי את הוריי בין האנשים המפויחים מחוץ לשער הקיבוץ לאחר שפוניתי מביתי, שלושה שבועות של להתעורר בכל בוקר מסיוט. שלושה שבועות שהזמן עצר מלכת, והסבלנות שלי נגמרה. אני רוצה תשובות.
29.10.23
מתחילת המלחמה אני מקפידה שלא לשמוע מוזיקה, אבל שיר אחד התנגן כמו תקליט אצלי בראש: ישי ריבו לא הפסיק להגיד לי כל הלילה "הבוקר יעלה, השמש תזרח". אולי זה מעיד על הבאות. אולי תכף השמש תזרח עלינו שוב.
במלון שנהיה קיבוץ אני שמה לב שאנשים אומרים "בוקר טוב" בלי חיוך. פשוט אומרים בשביל להגיד. הפכנו להיות אדישים, מנוטרלים מרגש. הכל כדי שלא להתמודד עם הכאב. ועדיין, יש משהו מנחם במעשה הרגיל הזה של אמירת בוקר טוב. משהו מחבק. כולנו כאן כאחד, כולנו איבדנו, כולנו כואבים. וכולנו עדיין מברכים זה את זה לפני שנכנסים לעוד לופ, עוד יום של חדשות. לקראת הערב יגידו משהו שנותן תקווה, אחרי חצי שעה יגידו שזה היה טרור פסיכולוגי. ככה זה כבר 23 ימים.
אמא שלי, היפה שלי, החזקה שלי – הפכת לעוד תמונה על הקיר של מטה משפחות החטופים. מאז שנותק איתכם הקשר אני רואה אותך בכל פעם שאני עוצמת עיניים, מדמיינת אותנו מתחבקות חיבוק ענק במעבר רפיח, מרגישה את הליטוף שלך ואת שלי, מרגישה אותך כאן. אבל אז אני רואה אותך כפותה עם עיניים נפוחות מדמעות שלא יכולות להכיל עוד, ובפעם אחרת אני רואה אותך בממ"ד, מפוחדת עד מוות אחרי שלקחו את אבא.
אבא שלי. כמו שאופייני לך, גם בקיר הזה יש רק תמונה שלך עם אמא. תמיד תהיה מאחוריה, לא תיתן לה ללכת לבד לשום מקום. אבא עם הראש על הכתפיים, תמיד שקול ודרוך. אני כל הזמן חושבת על הדקות האחרונות לפני שלקחו אותך, איך כיוונת אותי לצוואה שכתבת באותם רגעים בממ"ד. זה כל כך מתאר אותך. תמיד תדאג לנו לפני כולם. אני בטוחה שעכשיו אתה יושב שם איפשהו בעזה, מנהל להם את הדברים כדי שיחזיקו אותך בחיים ותוכל לחזור אלינו בשלום.
אבא, הקול השקול והמרגיע שלך יושב לי כל הזמן בראש, מכווין אותי ואומר לי מה הצעד הבא. גם כשאתה לא פה פיזית, אני פועלת לפי איך שלימדת אותי.
בבקשה אבא, תחזור אליי ותהיה גאה בי. תחזור ותגיד שפעלתי בדיוק כמו שהיית מלמד אותי, תחזור לחבק אותי עם הכרס שלך, שכנראה כבר איננה. אני צריכה אותך כאן. את ההכוונה שלך, את הקול המרגיע שלך. תחזור אליי בבקשה.
30.10.23
היום קיבלנו במלון את מטה משפחות החטופים. הרגשתי שלא מבינים אותי, לא מבינים שעברתי טראומה בעצמי למרות שלא אני זאת שנחטפתי. אני לא מאשימה את אנשי המטה, הם עצרו את החיים הפרטיים שלהם בשבילנו ועושים למעננו הכל. אף אחד לא יכול להבין את הרגש הזה שאנחנו חשים בתור תושבי העוטף, בתור תושבי קיבוץ בארי שחוו אובדן כל כך גדול – אובדן של תחושת הביטחון שלנו, של האמון בתוכנו.
היה לי רגע היום שישבתי מול החדשות ושמתי לב שהתחלתי לבהות. לא לצפות: לבהות בטלוויזיה. זאת הייתה כנראה הפעם ראשונה שהיה לי רגע ללא מחשבה בכל הזמן הזה. לקח לי זמן להתאפס, שמעתי את עצמי אומרת שאני רוצה הביתה. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא אפשרי.
מאוחר יותר הלכתי להופעה של טונה, שהגיע לשיר לנו במלון. האמת היא שבאתי כדי לשמוע שיר אחד שלו שיש לו משמעות מבחינתי, "גם זה יעבור". הייתי צריכה לשמוע את המילים האלו בבירור, אחת אחרי השנייה: "זמן מרפא את הכל, אם לא הכל – את הרוב". הבנתי שאני צריכה לשנות כיוון, לחזור לאופטימיות ולתקווה. לשדר להורים שלי תחושות טובות, לצאת מהחולשה. לוקח זמן להבין את החוזק שנדרש בשביל זה, אבל אני יכולה להיות ככה. רק עד שההורים יהיו כאן, ואני אוכל להתפרק לגורמים ולהיבנות מחדש.
היום נשאלתי באחד הראיונות אם אני עדיין מאמינה במערכת הצבאית, והתשובה הישירה שלי הייתה כן, אני מאמינה. אני גם לא מודאגת מהכניסה הקרקעית, היא נותנת לי תקווה. הרי יש לי שתי אפשרויות: לסמוך על טוב הלב של חמאס, או להאמין שהחיילים שייכנסו יחפשו את האהובים שלנו. אז אין בכלל שאלה.
באופן מוזר, כמה שעות אחרי הריאיון הזה הגיעה הידיעה על אורי מגידיש, התצפיתנית שהצבא הצליח להוציא מעזה. אני מרגישה אושר ענק בשביל המשפחה, אחותי בת 18 ואני לא מסוגלת לדמיין איך ההורים שלי או אני היינו מתמודדים עם דאגה ענקית אליה. עם כל הכאב על ההורים שלי, על זה שהם עדיין שם, אני באמת ובכנות שמחה בשביל משפחת מגידיש.
1.11.23
איך אפשר להאמין שכבר החלפנו חודש?
אי-ודאות וחוסר אונים הפכו אצלי לדרך חיים. שאלו אותי איפה המשפחה שלי תגור, ביקשו שנבחר בין כמה אפשרויות, והתשובה שלי הייתה: "אני רוצה שההורים שלי יחזרו והם יחליטו". אל תדברו איתי על "היום שאחרי", אל תדברו איתי על מה אני אעשה מחר. עד שההורים שלי לא כאן, אני לא כאן.
3.11.23
כל מי ששומע שאני הולכת לראיונות אומר, "וואו, כל הכבוד לך". בראש שלי אני חושבת רק כמה זה יצא לי כבר מכל החורים, כמה זה מתיש וגומר. אבל אני לא יכולה להפסיק לרגע, לא יכולה לשחרר. מה עוד אני יכולה לעשות, לצאת להליכה ולהסתכל לצדדים כל הזמן בפחד שיהיה מחבל?
היום נאמתי באנגלית במסיבת עיתונאים על מצבם הרפואי של החטופים. הכנתי את הנאום יום קודם וכל הלילה ניסיתי ללמוד אותו ולדקלם, הרי לפשל מול כל העיתונאים מחו"ל יכול להיות לא נעים. גם הנוירולוגית של אמא שלי הגיעה לנאום, סיפרה כמה היא מודאגת מזה שאמא שם בלי התרופות שלה.
את הנאום שלי רציתי לפתוח במשפט "לא לימדו אותי להיות בת של חטופים, סליחה שאני לחוצה", אבל התביישתי. בסוף עליתי לבמה מחזיקה ביד רועדת את התמונה של ההורים. בקהל ישבו דוד שלי ובת דודה שלי, והם הניחו לידם תמונה של ההורים. הסתכלתי ישירות לתוך העיניים של אבא, הקראתי לאט ודמיינתי שהוא שם. זה עזר.
4.11.23
שבת היום. בדיוק לפני ארבעה שבועות שכבתי בממ"ד ללא תזוזה במשך שעות וזעקתי בטלפון לכל העולם שיעזור. בדיוק לפני ארבעה שבועות נותק הקשר עם ההורים שלי, וכל הזמן מאז הוא יום אחד ארוך שפשוט לא נגמר. שום דבר לא מתעכל, אפילו השכיבה במיטה בלילה לא טובה. אשמת הניצול מקרקרת, מאיימת להשתלט. הכל השתנה חוץ מזה שהחטופים עדיין בחיים ומחכים לשחרור.
התבקשתי לנאום בעצרת שהמטה מארגן בכיכר החטופים בכל שבת, אבל אף אחד לא לימד אותי לדבר מול המוני אנשים. בסוף לקחתי כמה נשימות, ביקשתי מהאחיות שלי לעלות איתי לבמה, והן עמדו מאחוריי עם השלטים של ההורים כשאני זעקתי למיקרופון. השמעתי שם דרישה להפסיק מיד את הסיוע ההומניטרי לעזה, שמובל ישירות לחמאס, כל עוד אמא שלי לא מקבלת תרופות. התחושה אחרי הנאום הייתה עילאית, המון אהבה מהקהל. הרגשתי שזה הניע משהו.
5.11.23
בימים האחרונים התחלתי לחשוב מה אספר להורים שלי כשהם יחזרו, מה יהיו המילים הראשונות שאגיד. אני מתארת לעצמי את הרגע בראש, ולא מצליחה לחשוב מה. אני מדמיינת גם את הרגעים שאחרי המילים הראשונות, את הרצון שלי לעדכן אותם בכל מה שהיה לצד ההבנה שצריך לעשות את זה באיפוק. אבל הדבר הראשון שיספרו להם יהיה כנראה שהבית נהרס, ואז יספרו על כל החברים שהם איבדו. איך מדברים על זה באיפוק?
אני רואה חדשות כבר שעה ואין אזכור אחד של החטופים. המונים באו לתמוך בנו אתמול בעצרת, וגם על זה לא מדברים. צריך להפעיל לחץ אמיתי על הממשלה, ואם לא דרך התקשורת, אז דרך מי? אין לנו יותר זמן. אין שם תרופות, אין אוכל ומים.
אני רוצה את ההורים שלי, נמאס לי לראות אותם בלילה ואז לקום ולגלות שזה היה רק חלום. מה עוד אפשר לעשות? את מי עוד אפשר לדחוף? איך מדינה כל כך חזקה לא מצליחה כבר חודש לשחרר את החטופים שלה?
אתמול בעצרת הוצאתי את נשמתי, דיברתי ברמקולים וממש צעקתי. יצאתי כל כך מחוזקת, כל הנסיעה בחזרה לים המלח נשארתי דרוכה וערה בציפייה שמשהו יגיע. לא ידעתי מה, פשוט משהו. אבל הבוקר לא היה שום דבר.
קשה להסביר את תחושת האכזבה שמציפה אותי בכל בוקר מחדש. כמה קשה פיזית לקום מהמיטה ולהתחיל עוד יום בידיעה שההורים שלי לא פה, לעשות פעולות יום-יומיות בידיעה שהם לא יכולים לעשות אותן. כמה קשה לחיות במלון חמישה כוכבים כשאני יודעת שהם כנראה ישנים על הרצפה וחיים על אוכל קצוב, אם בכלל. כמה הכל קשה.
7.11.23
חודש!
חזרתי למלון אחרי שישבתי שעות בכיכר החטופים, מדלגת בין אנשים שמחבקים ומחזקים. לקראת סוף היום התיישבתי עם בת הדודה שלי רוני, סיפרתי לה איך כשפינו את הקיבוץ חיכיתי להורים שיגיעו. ישבתי על הקרקע, בהיתי בשער של הקיבוץ ובכל פעם שיצאו אנשים קפצתי בהתרגשות. זה נמשך גם אחר כך, כשהתפניתי לנתיבות, בכל פעם שהגיעו עוד אוטובוס או משאית עמוסים אנשים מהקיבוץ.
בחודש האחרון הנחתי ידיים לצד העיניים כמו שעושים כשמנסים להתפקס על משהו, לראות את המטרה בלבד. ככה עשיתי מול המטרה האחת: להחזיר את ההורים שלי הביתה. אבל היום בפעם הראשונה הורדתי את אחת הידיים, והרשיתי לעצמי להרגיש.
כמויות האובדן והצער במדינה הזאת עצומות. המלחמה נוגעת בכולם, כל אחד איבד מישהו או דואג למישהו שנמצא כרגע בקרב. לאף אחד אין שקט. זה פשוט לא מתעכל, לא עובר בגרון. אומנם אני עוברת משהו אישי וקשה, אבל יום אחד מותר לי להרגיש את כל זה. מחר אקום חזקה ומוכנה לשים את הידיים בחזרה לצד העיניים, להמשיך להילחם למען המטרה הכי חשובה.
10.11.2023
תמיד ידעתי שיש אהבה ביני לבין אלוהים. תמיד ידעתי שהוא שם, שהוא מכיר בי ושומר עליי. אבא החדיר לי את האמונה בו, היה לוקח אותי לבית הכנסת ביום כיפור ואני הייתי יושבת לידו ומאזינה לשירים. היום אני יודעת אותם טוב יותר ממנו. אבל אתמול, כששולי רנד ראיין אותי ושאל על האמונה שלי באלוהים, קצת התבלבלתי בתשובה. אני עדיין יודעת שהוא שם, עדיין יודעת שהוא אוהב אותי. אבל אם הוא כל כך נוכח, אז איפה הוא היה ב-7 באוקטובר? איפה הוא עכשיו כשצריך לדאוג לכל החטופים והנעדרים?
11.11.2023
שבת בבוקר היה עד לפני חודש הזמן האהוב עליי. הייתי קמה, מנקה את הבית וממהרת להגיע לבית של ההורים, לאכול איתם צהריים. אמא ישר הייתה מכינה לי קפה קר מפנק, יושבת איתי על הכורסה שלה וצוחקת איתי על שטויות.
עכשיו שבת הוא היום השנוא עליי. הוא מזכיר לי את השבת הנוראה ואת ספירת הזמן מאז שההורים שלי לא פה, מזכיר לי שנגמר לנו הזמן כי לאמא אין תרופות. השבת מזכירה לי שהחיים נעצרו, וגם מראה לי לכמה זמן.
היום בכיכר היו המון אנשים שיצאו מהבתים, לא ראו את סוף הרחוב מרוב אנשים. המון זמן לא ראיתי והרגשתי תמיכה ואהבה כמו היום. תמיד הייתי קיבוצניקית, לא התחברתי לתל אביב, אבל כיכר אחת בעיר הזאת הפכה למקום שבו אני מרגישה עטופה, מרגישה בית. אני יודעת שתמיד אמצא עם מי לשבת, שאנשים ייגשו ויחבקו אותי שם. בתקופה ההזויה הזאת גיליתי את עם ישראל, וכמה שאני אוהבת אותו.
אז כן, מהיום הזה בכיכר יצאתי עם לב רחב בעוד כמה חדרים ובתקווה חזקה מאוד, אבל עכשיו לא בא לי שיגיע מחר. אני פשוט לא מוכנה לקבל את זה שיעברו חמישה שבועות שהם לא כאן.
12.11.2023
מכירים את זה שמתעוררים באמצע הלילה מזה שמדברים או זזים? אז אני התעוררתי הלילה ממחנק בכי. בכי טוב, בכי של התרגשות. חלמתי שמישהו אומר לי שההורים חזרו, שהם נמצאים בחדר סודי בבית הספר שלי. רצתי בכל בית הספר כדי למצוא אותם, פתחתי את כל החדרים, ובסוף אחרי הרבה ריצות מצאתי אותם. הם ישבו שם שפופים ותשושים אבל נראים טוב, כמו ההורים שלי. רצתי וחיבקתי אותם, הרגשתי אותם פיזית. התעוררתי מהבכי של עצמי, עדיין מרגישה את החיבוק שלהם. זה היה כל כך אמיתי.
13.11.2023
ביום שישי, 17 בנובמבר, יש יום הולדת לאמא. לפני חודש וחצי אמרתי לה שאני רוצה שנחגוג לה ביקב – אנחנו משפחה שמאוד אוהבת יין, אין ארוחת ערב בלי בקבוק – וזה מה שקבענו. יקב ליום ההולדת. זה כבר לא ייצא לפועל, אבל בחרתי להאמין שאמא תהיה פה עד יום שישי, ואני מכינה לה מסיבה. אני יודעת שהיא תהיה כנראה בבית חולים, אז אני מכינה דברים שמתאימים גם לשם. זה אולי טיפשי וחסר סיכוי, אבל בחרתי להאמין בזה. אומרים שמחשבה יוצרת מציאות, ואני כבר במקום ששום דבר לא יכול להזיק. למה לא לנסות ליצור מציאות?
אז עכשיו אני מספרת לכולם שאמא חוזרת עד יום שישי, ואנשים מסתכלים עליי כאילו השתגעתי. אולי באמת קצת השתגעתי, אבל אין מה לעשות. המצב הזה משגע.
14.11.2023
בחיים שלפני אותה שבת היו לי ימים שלא רציתי לקום מהמיטה, ימים עצלניים כאלה שלא רוצים לזוז. לפני המלחמה היו לי הכוחות להתמודד איתם ולקום, אבל היום פשוט לא רציתי לזוז. נעלמתי, שקעתי במיטה. הרשיתי לעצמי. ועכשיו החלטתי – נכון, יש גם ימים כאלה, אבל אסור לי לתת להם להשפיע על החוזק והתקווה שלי בקשר להורים. אני חזקה, מוכנה ליום ההולדת בשישי ולשני הכתבים שמחכים לי כרגע כדי להמשיך להילחם.
19.11.2023
נסענו בגשם זלעפות לבית שלנו, הבית ההרוס שלנו, אבל עדיין הבית. כבר בכניסה לקיבוץ התחילו תחושות קשות, כי מה פתאום אחותי הקטנה נטלי ואני הולכות לארוז את הבית בלי ההורים. אמא תמיד הייתה זאת שמתקתקת את הדברים האלה, וגם עכשיו היא במרחק ממש קטן מהבית. רק בצד השני של הגדר.
מהר מאוד התחלנו לעבוד, מסביבנו חיילים ואנחנו מצביעות – את זה רוצות, את זה לא. אחר כך הלכנו לאכול בחדר האוכל, המקום שבו תמיד היינו אוכלים את כל הארוחות. פתאום לא היה שם אף אחד חוץ מכמה חיילים שאכלו מחמגשיות. כשחזרנו משם נפלה עליי ההבנה שאנחנו לא הולכים לחזור הביתה בקרוב, ופשוט ישבתי שעה מבולבלת, בוהה בהולכים ובשבים עם כל חפצי הבית האהובים שלנו.
התחלתי למיין את הקרמים של אמא ומצאתי את הבושם שלה, הקוקו שאנל. שאפתי ממנו את הריח שלה, והוא שלח אותי להתקף געגועים. ישבתי על הרצפה בוהה במה שהיה חדר השינה של ההורים שלי, שבו הייתי מתכרבלת עם אמא על המיטה והיינו רואות טלוויזיה, מדברות וצוחקות. הבית שלנו, המקום הבטוח והחם שלנו, איננו.
20.11.2023
ביום חמישי בערב, כשהבנו שאמא כבר לא תגיע לחגוג איתנו את יום ההולדת שלה, החלטנו לפתוח הכל לאירוע גדול יותר בכיכר החטופים. הגיעו אומנים, הגיעו המון אנשים טובים שבאו לחבק ולשמח. הלוואי שהיא הייתה יכולה להיות נוכחת. לא ידעתי איך לעכל את היום של אמא בלעדיה. לא היו לי גם מילים להודות לעם המרגש שלנו, לכל מי שהתייצב כדי ללוות אותנו ולרגש אותנו.
בחיים שלפני הייתי מאוד ביישנית, ועכשיו המצב מכריח אותי לצאת מעצמי ולהיות ציבורית, להופיע מול מצלמות. אנשים מדברים איתי ואומרים לי אחר כך כמה חיזקתי אותם, ואני עצמי לא קולטת את זה, לא מעכלת את הדמות החדשה שנוצרה ממני. אני חווה הכל כאילו שזאת לא אני; בכל פעם שמזכירים כתבה עליי או מספרים שראו אותי מדברת בחדשות, אני מרגישה שמדברים על מישהו אחר.
האירוע של אמא עבר כהרף עין, אבל הצלחנו לחשוב עליה מחשבות חיוביות לראשונה מאז השבת השחורה, להזכיר את הטוב שיש בה ולברך אותה ליום הולדתה. בלב שלי היא הייתה מול עיניי, שמעה הכל וראתה הכל. אני באמת מקווה שאולי היא ראתה את זה מרחוק, אבל הכל גם תועד במיוחד בשבילה. שתוכל לראות את כל האהבה שנתנו לה כשתחזור הביתה.
אמא היא אדם ביישן, אוהבת לחגוג בחיק המשפחה, אבל כל מי שהגיע לכיכר לתת אהבה הוא המשפחה שלנו. והיא כל כך תעריך את כל מי שהיה שם כדי לשמח אותנו בשבילה, אפילו קצת.
22.11.2023
השעה 5:47 בבוקר. התעוררתי בבהלה, בכלל לא תכננתי להירדם. רציתי להיות קשובה לטלפון, לראות מה חדש, אבל לא התקשרו ולא הודיעו כלום. אני לא מצליחה להבין: ההורים שלי שם, הילדים של אנשים אחרים שם. איך לא מודיעים לנו מה קורה לפני כולם? איך אני מגלה דרך החדשות שאושרה עסקה לשחרור חלק מהחטופים? איך חמאס מצליח למשוך את המדינה באף ואפילו לא אומר מי הולך להיות משוחרר? איך קמתי בבוקר ואני עדיין לא יודעת אם ההורים שלי יחזרו?
אני לא מדברת ביומיים האחרונים, כי אין לי הרבה מילים. אני בלחץ, מתוחה כמו קפיץ. כל דבר שקורה או נאמר עוצר לי את הנשימה לכמה רגעים. אין ידיעה על מה הולך להגיע, גם העסקה שמדברים עליה יכולה להיות בסוף לוחמה פסיכולוגית של חמאס. כבר אין ציפיות מכלום, אבל אני כל כך מקווה שיתקשרו אליי בארבעת הימים הקרובים לבשר לי שאמא כאן ושאני יכולה לבוא ולחבק אותה. אני מבינה שבנוגע לאבא לא יתקשרו הפעם, אבל אני מה זה אשמח אם הוא ייפלט להם שם בין החטופות.
23.11.2023
בימים כאלה, בעונה הזאת, גדלות בבית פומלות. סבתא ואני יוצאות עם מקלות ומעדרים, נוסעות בקלנועית עד הפרדס שנמצא מאחורי הבית שלה ועושות קטיף. אנחנו חוזרות עם המון שקיות וקרטונים מפוצצים, שתהיה לנו אספקה להמון זמן. סבתא תמיד אומרת שהגזמתי בכמות, ואני תמיד מעמיסה עוד. אחר כך היא עומדת שעות ומקלפת את הפומלות, מכניסה לכלים ומחלקת לכל המשפחה. אחרי שבוע האספקה נגמרת, סבתא מצלצלת להגיד לי שצריך להביא עוד, ואני עונה, "את רואה שזה לא מספיק?". בשלב הזה אנחנו יוצאות לקטוף שוב, וככה נראית כל העונה הזאת בשנה.
אבל השנה זה לא קורה. שלחתי לסבתא תמונה של פומלות ואמרתי לה שנאלצתי להזמין כי היא לא פה לקלף, ואנחנו לא בבארי לקטוף.
24.11.2023
השמש מתחילה לשקוע. בעוד רבע שעה, ככה אנחנו מתפללים, החטופים הראשונים ייכנסו לשטחי ישראל ויחזרו הביתה. אני מתרגשת בכל לבי, עם דמעות בעיניים. כל כך רוצה שהם ירגישו את האהבה של כולנו מרחוק.
25.11.2023
צרחות התרגשות מול הטלוויזיה, דמעות של אושר והקלה. 13 חטופים שוב בבית, המאבק המשותף שלנו עם חלק מהמשפחות נגמר, ואין משמח מזה. נכון שההורים שלי עדיין שם, אבל רגעי אושר קטנים ומקלים זה תמיד מעודד. מצד שני, איזה יום מסובך. הנשימה נעתקת וחוזרת לפרקים, האושר בא והולך, השמחה נשארת לקצת ובורחת. העצב תמיד שם, מדי פעם מזדחל יותר עמוק ומדי פעם משחרר. הכל מציף. מיליון רגשות מתחלפים בשניות, ואני כבר לא יודעת מה אני חווה.
אני לא מצליחה להבין את עצמי יותר, רק רוצה כבר לראות אותם כאן. להחזיר עוד פעימה ללב שהחסיר כל כך הרבה פעימות ב-50 הימים האלה. כל אחד שחוזר הוא פעימה שחוזרת.
27.11.2023
חטופים מהקיבוץ חזרו הביתה, ההתרגשות לא נרגעת – וחוסר הידיעה על ההורים ממשיך לצמרר.
יש כאן קשת רגשות ענקית, ובכל דקה אני חווה רגש אחר מתוכה. זה החלק הכי קשה: הנפש עומדת להתמוטט מרוב טלטלות, אבל הגוף רוצה להמשיך – להמשיך ללכת לראיונות, להמשיך להיפגש ולפעול לשחרור אמא ואבא. רק שהמתווה הזה קשה, קשה מנשוא: האכזבה היומיומית מול ההודעה שאמא שוב לא ברשימה, שוב לא חוזרת, ומחכים לנו רק עוד ימים של טירוף ודיכאון. האכזבה של המשפחות שחוזרות חצויות, האכזבה שתינוק מתוק בן עשרה חודשים לא חוזר, האכזבה שחמאס עדיין יודע לשחק לנו במוח. אבל יש גם הקלה ואושר, אושר ענק של אנשים שחוזרים ומתחבקים. שהדבר הזה באמת קורה.
5.12.2023
אמא חזרה. היא פה. פעם ראשונה בכל הבלגן שאני מוצאת דקה לשבת לבד ולכתוב את זה. אבל אני לא יודעת לדייק את המילים שלי, דבר שאני מרגישה שבדרך כלל אני עושה די בסדר.
כשנודע לנו שהיא עומדת להשתחרר ישבנו מול הטלוויזיה וחיכינו לראות אותה, השעות חלפו וכלום לא קרה, עד שפתאום ראינו את הפנים שלה. זה בא אחרי תקופה ארוכה כל כך שהייתי מוחזקת שפשוט שחררתי – ונכנסתי להתקף חרדה. לא הצלחתי לצאת ממנו עד שנתנו לי כדור, אבל השחרור עצמו היה ענק. וואו, תחושת ההקלה לראות אותה מחייכת בטלוויזיה שלי. להבין שהיא חיה.
מיד אחר כך לקחו אותנו לאיזה חדר, לעשות שיחת וידאו עם אמא. היא רק ענתה וכבר התחילה לבכות ולזעוק מאושר. התגובה שלנו הייתה זהה. ואז הגיע רגע האמת: אמרו לנו איפה לחכות לה במסדרון בית החולים, סביבנו צלמים שתכננו הכל כדי לתעד את הרגע כמו שצריך. אבל אנחנו פשוט הרסנו את כל התיעוד, כי איך שראינו את אמא רצנו אליה בספרינט. היא נעמדה מכיסא הגלגלים, כמעט מעדה מהתרגשות, אבל תפסנו אותה בזמן לחיבוק ענקי ואוהב.
הימים מאז עברו כמו סרט נע, רצו מהר בין בדיקות ועירויים, סיפורים וחיבוקים. פשוט לא ישנו לרגע. שלושה ימים לא עצמנו עין, רק השלמנו את הפערים, החזקנו ידיים, חייכנו ובכינו.
אמא שלי היא האישה הכי חזקה בעולם הזה, לביאה שנלחמה כדי לראות שוב את בנותיה, ואני גאה בה עוד יותר משהייתי אי פעם. כל החיים היא התמודדה עם מחלה, ועכשיו היא גילתה עוצמות חדשות בעצמה. גם אנחנו גילינו, הבנו מאיפה שאבנו את כל הכוחות שלנו עד רגע זה. אין כמוה בעולם.
אבל אבא שלי עדיין שם, ומרגע שאמא הבינה את זה היא רק מחפשת איך להילחם עליו. גם אני מתגעגעת אליו בכל נשימה, בכל פעימת לב, בכל צעד. אני צריכה את אבא בבית, אנחנו לא משפחה שלמה עד שהוא לא יהיה פה. לקחתי שלושה ימים עם אמא, וחזרתי להילחם עליו.
אבא שלי, אני בטוחה שלא תכעס שבימים האחרונים התרכזתי באמא, בללוות אותה לתוך המדינה השבורה שהיא חזרה אליה, בלתת לה את כל האהבה שלי. אני בטוחה שזה מה שהיית מנחה אותי לעשות. אבל השבוע כבר יצאתי בפעם הראשונה לריאיון עם החולצה שלך, עם החיוך היפה שלך והמבט היציב שחסרים לי כל כך. אבא, אני אחזיר אותך. אנחנו נתראה בקרוב.
7.12.2023
נכנסנו למלון בדטרויט שבו נשהה כמה ימים בזמן שניפגש עם אנשים חשובים באמריקה, והדבר הראשון שחיכה לנו היה עץ אשוח ענקי מכוסה באורות ובקישוטים. זה אומר שכריסמס מתקרב, התקופה הזאת בשנה שבה תמיד רואים בסרטים שהמשאלות מתגשמות, שכל הרחובות מתכסים בלבן של שלג ומוארים בהמון אורות צבעוניים ויפים.
אנחנו לא חוגגים כריסמס, אבל 24 בדצמבר – יום החג עצמו – הוא גם יום ההולדת של אבא שלי. והמתנה הקבועה של אמא ואבא לעצמם היא טיסה, אז בזמן הזה בשנה הם תמיד איפשהו באירופה, מחובקים וצועדים ביחד ברחובות, מתקשרים בכל יום לעדכן כמה צעדים הם עשו. בתקופה הזאת אנחנו מקבלות תמונות שלהם ליד עצי אשוח ואורות כריסמס, שמחים וצוהלים מהחיים ומהביחד שלהם. זה עוד יחזור.
9.12.2023
כבר שלושה ימים אני פה בדטרויט. היום והלילה הפוכים, אז העייפות מתמשכת, אבל תכלס מאז השבת ההיא גם ככה אין דקה של מנוחה. אני רצה בין המון מקומות, מספרת על אבא ועל העוצמות של אמא. בכל פעם זה אותו סיפור, אבל זה עדיין כמו חוויה חוץ-גופית בשבילי. כולם מתרשמים מהחוזק שלי, אבל זה לא אני: זאת אמא והאופטימיות שלה, זה אבא החזק שלי שבדמיון לוחש לי באוזן מה להגיד. הוא נותן לי את הכוחות להמשיך.
אמא שלחה לי תמונה מהטיול האחרון שלה עם אבא. כמה אור בעיניים, כמה טוב וכמה אהבה. בכל המקומות אני אומרת שהמשאלה שלי לחג החנוכה הזה, לנס החנוכה הזה, היא שאבא יהיה פה עד הנר השמיני כדי להדליק את החנוכייה.
10.12.2023
שוב יום שבת, והגוף מצטמרר כשמבינים כמה זמן חלף. ממש עברתי כמה פעמים על לוח השנה כדי לספור את השבועות. איך זה הגיוני שאבא שם כל כך הרבה זמן? כמה הלב שלנו עוד יוכל להחזיק בלעדיו? כמה זמן נצליח להמשיך לעמוד בלי ראש המשפחה שלנו? אבא, בכל יום הלב שלי נקרע עוד קצת. עוד חתיכה נושרת ממנו.
12.12.2023
החזרה לארץ הייתה מבלבלת. אני אוהבת לחזור מהמטוס ישר הביתה ולהיזרק במיטה שלי, לסדר את המזוודה ולהרגיש בבית, אבל הפעם חזרתי לבית לא שלי. במקום חלקת גן עדן הקטנה בקיבוץ בארי, המדשאות והשקט, חזרתי לעיר לא מוכרת והתעוררתי בבוקר מרעש של צפירות ומכוניות. חזרתי לחדר לא שלי, למיטה שאני לא רגילה אליה, לבית שאין בו אבא לחבק.
13.12.2023
איך אפשר להירדם כשבכל פעם שאני עוצמת עיניים יש לי תמונה אחת בראש?
אבא, אני מדמיינת שאתה שוכב על רצפה רטובה מהגשם, רועד מקור. האם אתה בכלל יכול לישון? אני מדמיינת את השיניים שלך נוקשות – זה הקור? הרעב? הפחד? אני מדמיינת אותך סופר את קרקורי הרעב ומנסה להבין אם בכלל אכלת היום, חושבת עליך עם פה וגרון יבשים וצמאים, שפתיים מתקלפות. האם בכלל נכנסה לפה שלך טיפת מים היום? אני מדמיינת אותך מאזין לכל הרעשים סביבך, מבוהל מכל אחד מהם. האם אתה יודע מה מתרחש?
אני מדמיינת אותך גם לוחש לעצמך שהכל יהיה בסדר, כי ככה לימדת גם אותנו, נכון? אבא, כשתחזור לא אתן לך לחוש חרפת רעב. לעולם לא תהיה צמא או עצוב, אנחנו נחבק אותך חזק עד שהכל יעבור.
אבא שלי הוא חזק, הוא גיבור. אין דבר שהוא לא יכול.
15.12.2023
בבוקר הייתי בלוויה של עדן זכריה, ילדה מקסימה שלמדתי להכיר דרך סיפורים ותמונות. גופתה חולצה מעזה, ושבר לי את הלב לראות את משפחתה – משפחה שעמדה איתי במאבק הזה – מתאבלת עליה. לא ייאמן כמה שהם חזקים, מרשימים ומעוררי השראה. בהלוויה המרגשת, הקשה, הם ניסו לשמור על אופטימית. לזכור שעדן בעולם טוב יותר.
החוויה הזאת הייתה חלק מיומיים עמוסים שבמהלכם החלטתי שאני לא מסוגלת יותר, שזה לא הגיוני, אז הלכתי לשבת בכיכר החטופים בתחתונים וחולצה קרועה, יחפה כמו אבא שלי. להראות כמה קר שם בעזה, שהאנשים למעלה יראו את זה ואולי יזדעזעו, אולי כמוני לא ישנו בלילה. עוברים ושבים נעצרו לחבק, להעביר את המסר שהם איתי. בהתחלה הובכתי, פחדתי להתפשט ולשבת בבוקסר מול אנשים זרים. ואז הבנתי, מה אכפת לי? אכפת לי רק שאבא יחזור. אז אני אעשה פדיחות. אז אנשים יסתכלו עליי כאילו השתגעתי.
בהתחלה היה נעים לעמוד שם, ואז התחלתי להרגיש את הקור ולדמיין שאבא מרגיש אותו בכל ערב מחדש. האף שלי התחיל לנזול, הרגליים התחילו לקפוא, העור התברווז והשערות סמרו. אני יכולה להתמודד עם זה לכמה שעות, אבל אבא סובל את זה כבר 70 ימים. זאת הזעקה הכי גדולה שאני יכולה לזעוק.
עכשיו אני יושבת מלאה בזעם, עצב ורצון לעשות משהו. מנסה לחשב צעדים קדימה, לחשוב מה אבא היה אומר לי לעשות, להבין אם לצאת להפגין או להישאר רגועה. נמאס לי לראות את החיילים שלנו מתים, נמאס לי לראות בכל יום גופות חדשות של חטופים. התבגרתי ב-70 הימים האלה, אבל גם לי אין פתרון לדבר הזה. אני פועלת מהלב ומהקולות של אבא בראש שלי. אני צריכה אותו בבית, בחיים.
אבא לימד אותי לרוץ לא למרחקים קטנים, אלא לרוץ מרתון. תמיד לחשוב על הצעד הבא, לא לסיים את כל הכוחות על הצעד הנוכחי. והנה אני כאן אחרי 70 יום, עדיין רצה מרתון. הכל טירוף, הכל קשה, הכוחות נגמרים והנשימה נעצרת. אבל אבא, אני אמשיך כמה שצריך ולא אוותר.
22.12.2023
אני בקיבוץ, עומדת ליד חור הכדור שאני מניחה שפגע באבא. אני חושבת על כמה הוא נבהל, כמה הוא לא הכיר את הבית כשנחטף, מה עבר לו בראש ברגעים האלה. ואני חושבת על אמא, מספרת שהוא אמר שהוא לא יכול לנשום. האם עכשיו הוא יכול לנשום?
25.12.2023
היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לא-ב-א. מכירים את המשפחות המביכות האלו שחייבות לשיר את כל השיר, בכל השפות שמכירים, מהתחלה ועד הסוף? אז כאלה אנחנו.
אבא שלי צנוע, הוא לא מבקש מתנות. גם בסוף הערב, כשכולם מברכים אותו, הוא אומר "תודה" בחיוך מבויש ומוצא דרך מצחיקה לשנות נושא. אבא הוא טוב לב, הוא רוצה שלכולם יהיה טוב, אז רק האיחוד המשפחתי יחמם לו את הלב ויעשה לו חגיגה של יום הולדת בגוף. הוא גם אוהב לדבר הרבה, אז ביום ההולדת מותר לו לחפור חופשי. לפעמים נישאר מרותקים ונקשיב בשקט, ולפעמים – אם זה בנושא שמעניין רק אותו, כמו מספרים וטבלאות אקסל – אז נהנהן ונחייך.
אבא אהוב שלי, אם רק היית יודע איך חגגנו לך היום. היית יורד עלינו שהבאנו כל כך הרבה אנשים, אומר שאתה צריך רק את החיבוק של המשפחה שלך. אפילו יובל דיין באה לשיר לך, אתה יודע כמה צמרמורת היא עושה לך בגוף? קיבלנו ממנה עור ברווז, היא נגעה בדיוק במקומות הנכונים במילים שלה. אני יודעת שהיא תבוא אליך כשתחזור. כי אבא, זה כל מה שאנחנו מחכים לו: שתחזור. מאז שהלכת זה כאילו הזיזו לי את הקיר שאני נשענת עליו, כאילו נפער בור ברצפה מתחתיי.
26.12.2023
אתמול בלילה רק עצמתי עיניים, ומיד הופיע מולי סבא מאיר. אבא של אבא שנפטר לפני עשר שנים. סבא היה אריה, הוא הגן עלינו והיה מגן עלינו גם בגופו אם צריך. מאז שהוא נפטר, אם פחדתי בלילות או בימים, ידעתי שהוא שומר עליי. הרגשתי אותו, אבל בכל הימים המטורפים האלה שכחתי מהשמירה העליונה שלי, מסבא שלי. אם סבא מאיר היה פה, הוא היה נכנס עכשיו לעזה בלי לחשוב פעמיים. ואני מאמינה שהוא מנהל את העניינים יפה יפה שם למעלה כדי לשמור על חלקת המשפחה הקטנה שלו.
27.12.2023
השעון הזה שמתקתק ולא מפסיק לרגע. הזמן לא עוצר, הוא ממשיך, הוא רץ. מבחינתנו הוא פשוט חולף לידנו, אבל האנשים ששם, החטופים, מרגישים כל דקה ודקה. הזמן שעובר הוא נצח בשבילם. הרי הם לא יודעים מתי יבוא החופש שלהם, האיחוד שלהם עם המשפחה. הם גם לא יודעים שנלחמים עליהם פה בכל רגע.
אני מסתכלת על השעון הזה ומבינה: עברו 81 ימים. איפה אבא שלי? האם הוא מרגיש את הזמן?
28.12.2023
לפני שטסתי לטיול הגדול שלי לקחתם אותי לשדה. זוכר? הייתי צריכה להיפרד ממך כי לא מצאנו חניה. יצאתי מהאוטו וחיבקת אותי, לא האמנתי שאנחנו נפרדים לכל כך הרבה זמן, לא הסכמתי ללכת, כמעט התחרטתי על ההחלטה לצאת לטיול, אבל אתה רק חייכת וליטפת והרגעת. לא עזבת עד שהדמעות נגמרו. אחר כך חייכת אליי ואמרת שתמיד תהיה במרחק שיחת טלפון מלעלות על מטוס ולבוא להציל אותי מכל דבר, גם אם זה מעצמי.
אני צריכה אותך, את ההבנה שלך, את שיחות העידוד שלך, את ההרגעה שלך, את החיבוק החזק שלך. ואני יודעת שבחיים לא תעזוב אותי.
29.12.2023
לא הצלחתי להירדם. חשבתי רק על אבא, על החטופים. אני לא יכולה לצפות בתכנים רגילים, אז החלטתי לצפות בסרט התיעודי #נובה, שבנוי מצילומים שאנשים צילמו בטלפון במסיבת הטבע. בתחילת הסרט יש אזהרת צפייה.
אני כאן, המומה. ידעתי מה היה שם, ראיתי גופות, ועדיין: אלה אנשים שבאו לאהוב ולרקוד, אנשים שלא מכירים מלחמה. חשבתי מה הרגישו אלה שהיו לבד, שהתחבאו בלי אף אחד להתייעץ איתו. מה עשו אנשים שראו בעיניים שלהם שוטרים שהיוו חומה אנושית בינם לבין המחבלים, ואז ראו אותם נהרגים?
בכותרות הסיום של הסרט הופיעו שמות האנשים שנרצחו בדם קר, ואחריהם שמות החטופים. אבל הסרט נמשך. 7 באוקטובר עוד לא נגמר.
30.12.2023
אני נותנת לעצמי קצת זמן שקט לפני הערב והעצרת הקבועה של שבת. זה הזמן הכי מרגש וקשה במהלך השבוע, אני מקבלת המון תמיכה ואהבה, ומצד שני שומעים את זעקת המשפחות ואת הקושי האדיר בנאומים. בכל שבת אנחנו יוצאים מהכיכר ואומרים, "הלוואי שזאת תהיה השבת האחרונה שלנו פה". הם חייבים לחזור הביתה.
31.12.2023
היום היה אירוע מאוד מרגש, מאחד לבבות: כל משפחות החטופים הוזמנו לכיכר לארוחה גדולה, לחגוג את הביחד שלנו ולחזק אותנו. הפכנו למשפחה גדולה בעל כורחנו, משפחה שאף אחד לא היה רוצה להיות חלק ממנה. אבל במשפחה הזאת יש אנשים מדהימים. הכרנו בין עצרות, בין פגישות, בין צעקות וזעקות למען האהובים שלנו, והאירוע שארגן המטה היום נתן לנו זמן לדבר ובאמת להכיר.
בינתיים 2024 בפתח, ועכשיו מה? סיכום שנה? אין לי שום דבר מזה. החיים שלי נעצרו ב-7 באוקטובר, אני עדיין שם. התאריכים לא השתנו מאז מבחינתי. אחותי אמרה עכשיו שהיא לא מרגישה כאילו 31 בדצמבר, והיא צודקת: בדרך כלל יש בתאריך הזה מן התרגשות בגוף. מסיבה, נשיקה, חגיגה של אהבה ותחושה של התחלות חדשות, אבל עכשיו אין כלום.
רק השנה הייתי בטיול הגדול שלי בדרום אמריקה, אבל מי זוכר את זה בכלל? מי זוכר שהיה עוד חוץ ממה שאנחנו עוברים עכשיו? ארז ואברי אמרו עכשיו בטלוויזיה משהו מאוד חכם: 2023 הייתה מאוד קצרה, התחילה ב-7 באוקטובר ונגמרה עכשיו. גם אני מוכנה לסכם את זה ככה.
1.1.2024
עשינו היום הפרשת חלה לכבוד אבא ולכבוד חזרתה של אמא. היה מרגש מאוד. מי שמכיר אותי יודע, ולמי שלא מכיר אותי אספר: בצק זאת האהבה הכי גדולה שלי. חלות, לחמניות, עוגות – כל מה שקשור בבצק, בעיקר שמרים, זה אני. אבל מאז השבת השחורה לא נגעתי בבצק פעם אחת, לא הייתי מסוגלת.
תמיד כשאני מתעסקת בבצק, אבא שלי עומד לידי ומתרשם מאיך שאני לשה. מאז הוא לא פה, אז גם הבצק לא פה. אני לא יכולה לאפות משהו בלי שאבא יטעם את זה, לא יכולה להתעסק באהבה שלי למטבח בלי אבא שיושב שם. אבל היום היה לי כיף להתעסק בבצק, היינו בחברה מדהימה ומרימה והיה אירוע מעודד. בירכנו שאבא וכל החטופים יחזרו במהרה. אמן.
4.1.2024
יום שישי, והגוף יודע כשהסופ"ש מגיע. הכל נהיה כבד יותר, קשה יותר. הרצון לפעול נהיה נמוך יותר והמחשבות הופכות למורכבות יותר. זה הזמן שבו העולם מזכיר לנו בחדות שאבא לא פה לאכול איתנו ארוחת שישי, לא פה כדי להתקשר ולשאול איפה אנחנו ומתי אנחנו באות הביתה, לא פה לחפור ולהציק לנו ולהפוך את השבת למצחיקה יותר, לא פה בשביל למזוג לנו יין ולפתוח את סוף השבוע, לא פה בשביל לחבק ולנשק. הגעגועים האלה שוברים את הלב כשהסופ"ש מגיע, והידיעה שהוא שוב הולך להיות ריק ממשמעות קורעת אותנו לחלקים.
6.1.2024
היום התחלנו משהו חדש: מצגת שבה אנחנו האחיות מדברות על מה שעברנו עם אמא ועל החשיבות של לשים את אבא בפרונט, לספר מי הוא וכמה חשוב לנו שהוא יחזור. ישבנו, דיברנו, היה מדהים ומרגש. אני מחכה לעוד דברים כאלה שבאמצעותם אוכל לעשות את מה שהכי קריטי: להפיץ את הסיפור של אוהד בן עמי, אבא שלי.