13 שנה חיו ענת ושי (שמות בדויים) עם ילדיהם בחו"ל, רוב הזמן בלונדון. בני הזוג הם הייטקיסטים, אבל רילוקיישן מטעם העבודה לא היה בתוכניות שלהם; הם חשבו לצאת להרפתקה קצרה בחו"ל עוד לפני נישואיהם ולידת בנם הראשון, והדברים התגלגלו.
"החלטנו לחזור ארצה כבר ב-2014, כשהגדול היה בן שנתיים, כי לא נסענו כדי להישאר. אבל אז התחיל מבצע 'צוק איתן' והחלטנו שלא", מספרת ענת. "אחר כך זה עלה שוב, בעיקר כי הילדים גדלו, אבל נשארנו באנגליה והיא הייתה אדיבה מאוד כלפינו: גרנו באזור טוב בלונדון, לא היינו קשורים לקהילה הישראלית או היהודית אבל מצאנו חיי חברה מעניינים, היה מסקרן וחדש ונהנינו מאוד. חיינו במקום שמתפקד אחרת, מסודר והגיוני, בלי שום תחושה אלימה ביום-יום. מזה היה לנו קשה להיפרד".
אז למה חזרתם?
"לא ממניעים ציוניים, למרות שתמיד רציתי לחזור לישראל מבחירה ולהתאהב בה מחדש".
למה דווקא עכשיו, בעיצומה של אחת השנים הקשות שהיו כאן – פוליטית, כלכלית, חברתית?
"השנה הייתה קשוחה להורים שלנו בריאותית ונפשית, ולהיות רחוקים מהם זה יותר מדי בשבילנו. אבל בראש ובראשונה אנחנו פה כאקט מול הילדים, להגיד להם שמשפחה היא לפני הכל. המעבר הזה לא טוב לנו ולא להם, אבל לפעמים צריך לעשות הקרבות. אנחנו גם מודעים היטב למה שמתרחש כאן, הפגנו בלונדון נגד ההפיכה המשטרית ואנחנו מפגינים כאן מדי שבת עם הילדים כדי שיספגו ערכים, יגדלו להיות אנשים טובים ואכפתיים".
איך הגיבה המשפחה על החזרה שלכם?
"חושבים שהשתגענו, כולל ההורים שלי. מבחינתם עשיתי טעות, ואני מבינה למה: הם רוצים שיהיה לי טוב, אבל קשה להיות בת טובה מרחוק. קשה מאוד גם להסתכל על ישראל ממרחק. מה נסגר פה, איך אנשים בכלל שורדים? אני כבר לא רגילה לאלימות הזאת בכביש, בתור, לשאלות החודרניות של אנשים זרים לחלוטין, לעצות שכולם מחלקים פה איך לגדל את הילד שלי. גם הילדים בשוק, הם מעולם לא היו כאן באוגוסט ולא מבינים מה קרה להם. מבחינתם חטפנו אותם".
עד כדי כך?
"הם נהנים מאוד, אבל הכל שונה כאן. האנשים נראים אחרת, מדברים אחרת, אפילו נוהגים אחרת. מצד שני, כשישראלים שומעים את הסיפור שלנו, הם עושים אקסטרה כדי לעזור לנו. אנשים זרים לחלוטין לא רוצים שנחשוב שמגעיל פה, וזה מאוד יפה. בסך הכל אני שמחה שהיינו אמיצים מספיק לחזור לכאן. גם כשחרא".
ליאת אראל שריסט, פסיכולוגית חינוכית שעוסקת בליווי רגשי סביב רילוקיישן: "אנשים מדברים היום במונחים של הגירה ולא של רילוקיישן. הם מרגישים אשמה, כאילו נוטשים ספינה טובעת"
רילוקיישן כמו שעשו ענת ושי נתפס עד לא מזמן כצ'ופר נטו, סימן שמישהו חושב שאתם טובים מספיק כדי להשקיע בכם ולהעביר אתכם עם כל המשפחה לארץ אחרת. אלא שבשנה האחרונה מוזכרת המילה כפתרון של אין ברירה – מפי רופאים ורופאות, אנשי מדע ומחקר, הייטקיסטים ואחרים שחרדים לגורלה של ישראל או שכבר הרימו ידיים, והם מחפשים בית חלופי. אבל מה לגבי מי שכבר עשה את הצעד הזה, ומגלה שחיי מהגר לעולם אינם פשוטים? והאם להביט מרחוק על בית בוער זה באמת קל יותר מאשר לספוג את חום הלהבות?
"הרבה משפחות שרצו לחזור עם סיום השליחות או הרילוקיישן מדברות עכשיו על חרדה גדולה, מנסות למצוא עבודות אחרות או תפקידים אחרים כדי להישאר בחו"ל", אומרת ליאת אראל שריסט, פסיכולוגית חינוכית שבין היתר עוסקת זה 18 שנה בתחום הליווי הרגשי סביב רילוקיישן. "דבר אחר שהשתנה הוא שאם עד עכשיו אנשים עזבו את הארץ כדי לגדול, להעז, להתנסות במשהו חדש, אז בתקופה האחרונה אני פוגשת הרבה משפחות שרוצות לעזוב כי לא טוב להן, כי הן לא יודעות איזה עתיד יהיה להן כאן. זה ממש חדש, לא נתקלתי בזה בעבר. אנשים מדברים היום במונחים של הגירה ולא של רילוקיישן, ומצד שני אומרים לי שהם מרגישים אשמה, כאילו הם נוטשים ספינה טובעת, אבל חייבים לעשות את זה למען הילדים. זה הופך לי את הבטן, כי אני בעצמי הייתי בכמה רילוקיישנים ותמיד היה ברור לי שאני חוזרת".
מה לגבי המשפחות שבאמת חוזרות עכשיו, בתקופה של כזה חוסר ודאות?
"זאת נקודה חשובה, כי כשעוזבים כולם יודעים שיהיה קשה ועושים הרבה הכנות לקראת הקושי הזה. כשחוזרים לארץ מניחים שזה יהיה פשוט, אבל לעתים קרובות זה דווקא קשה יותר. החוזרים מצפים שהכל יהיה כמו שהיה, והרי זה לא יכול להיות. אנחנו השתנינו. גם האנשים שנשארו בארץ השתנו".
זה הזמן לעזור לשבט שלנו
חמש שנים חיו יפעת ורון (שמות בדויים) עם שני ילדיהם בהולנד כשהחלו מחשבות על חזרה לישראל. "אנחנו מאוד אוהבים את הולנד, זאת מדינה מסודרת שכולם מדברים בה אנגלית והחיים שלך כמהגרת די קלים", מספרת יפעת. "בהתחלה הרגשנו כמו בירח דבש – הכל מדהים ויפה וירוק ואנחנו מטיילים המון, יוצרים חברויות חדשות, עובדים בעבודות שוות, מרוויחים טוב, הילדים הולכים לבתי ספר בין-לאומיים ולומדים באנגלית. אבל כשהם גדלו התחלנו לחשוב איך אנחנו רוצים שהחיים שלהם ייראו, ובסוף ישראל היא הבית. זאת השפה, התרבות, ואני מבינה שהילדים שלי לא יודעים מה זה תנ"ך. אני האדם הכי חילוני שיש, אבל זה גרם לי לחשוב שגזלתי מהם משהו בסיסי, כי זאת התרבות שלי".
לא הרגשתם בבית בהולנד?
"תמיד נרגיש כאן היעדר שייכות, כי גם אם נדבר את ההולנדית הכי מצוחצחת, לעולם לא נהיה הולנדים. אנחנו חיים בבועה בין-לאומית נעימה וכיפית, אבל כמהגרת לא תהיי לעולם חלק מהקהילה כמו שאת בארץ, גם אם לכאורה הכל חלק. חשבנו גם על ההורים שמזדקנים רחוק מאיתנו, והחלטנו לחזור".
נועה (שם בדוי): "קנינו באנגליה בית פרטי קרוב לפארק, הייתה לנו הגירה נוחה, אבל למרות וגם בגלל מה שקורה בארץ, אנחנו פועלים כדי לחזור. אנחנו רוצים להיות חלק מהמחאה"
זה קרה לפני כשנה וחצי. המשפחה כבר ביקרה בבית ספר באזור השרון, נסעה לראות בתים להשכרה ומצאה נכס מתאים – אבל אז טס רון ארצה כדי לחתום על חוזה השכירות, והכל השתבש. "הדיירים אמרו פתאום שהם לא הצליחו למצוא בית אחר והם כנראה נשארים, אבל מה שבאמת שבר את רון היה התזמון: זה קרה יום למחרת הבחירות האחרונות", מספרת יפעת. "הוא התקשר אליי ואמר, 'הממשלה נפלה, ביבי זכה שוב בבחירות, בדיוק היה פיגוע ועושים לנו פוזות על הבית. אני לא מסוגל'".
איך הגבת?
"זה היה שיברון לב. הכל קרס ומאז אנחנו יושבים על הגדר, מחכים. אני מרגישה שהבית שלי נגזל ממני, שאני כמו פליטה: יש לי מדינה, אבל אני לא יכולה לחזור אליה עכשיו, וזה נורא. אני קודם כל ישראלית, וכמעט כל הצברים שאני מכירה כאן – כולל אלה שנשואים להולנדים – מגדלים ילדים על הרעיון שהם ישראלים. גם בקבוצות פייסבוק של אנשים ברילוקיישן כמעט כולם אומרים, 'מחר הייתי חוזר אם המצב היה אחר'. אנשים מוציאים הרבה רפש ברשתות החברתיות, אבל אף אחד לא רוצה לעזוב את המקום שהוא גדל בו. הגירה היא אחד הדברים הכי קשים בעולם, זה הכי קרוב למוות".
אבל אתם לא חוזרים?
"בינתיים לא. אני חוששת מאוד להביא את הילדים לישראל".
מיקה (שם בדוי), שנערכת לחזור ארצה אחרי 24 שנים בסין: "אני לא חושבת שיש זמן אידיאלי, תמיד יהיה משהו. אני ציונית ורוצה שגם הבת שלי תגדל לאהוב את מדינת ישראל"
אסף ונועה (שמות בדויים) טסו לאנגליה עם שני ילדיהם. זה היה אמור להיות רילוקיישן של שנתיים, אבל החיים קרו ושמונה שנים עברו. "אסף קיבל הצעת עבודה עוד לפני שהתחלנו לחפש בישראל, והחלטנו להישאר – מתוך ידיעה ברורה שמתישהו אנחנו חוזרים", מספרת נועה. "קנינו בית פרטי קרוב לפארק, הייתה לנו הגירה מאוד נוחה. האנשים בעיר שלנו נחמדים, אומרים לך 'בוקר טוב', לא דוחפים אותך בתור, נותנים לך לרדת מהרכב ולעלות לאוטובוס, והנחמדות הפשוטה הזאת מרגיעה את המערכת. גם שעות העבודה כאן שפויות, אף אחד לא מצפה שתהיי זמינה 24/7, אנשים לוקחים את הזמן. זה יכול לעצבן כשהתור בסופר איטי מדי, אבל הוא כזה כי הקופאי שואל לשלומם של האנשים, ואני דווקא אוהבת את זה".
מה לגבי יוקר המחיה?
"המחירים באנגליה עלו, אבל הם עדיין לא ברמות של ישראל, והמשכורות כאן מאפשרות דברים שאי אפשר לעשות בארץ – מנסיעות למדינות אחרות ועד סתם ישיבה במסעדה בלי לחשוב על ההוצאה. קנינו פה בית, הבן שלנו הולך לבית ספר פרטי. את כל זה לא נוכל להרשות לעצמנו בישראל, אבל למרות – וגם בגלל – מה שקורה בארץ אנחנו פועלים כדי לחזור. מדי פעם אנחנו שואלים למה אנחנו עושים את זה לעצמנו, והאמת היא שאנחנו רוצים להיות חלק מהמחאה. אני מתנדבת בפעילויות נגד ההפיכה, אנחנו תורמים כסף, אבל ברור שאת רוצה להיות שם, שיש תחושת דחיפות להילחם. זה נשמע פתטי, כי מה יעזור ששני אנשים ייצאו לרחובות, אבל זה הזמן שלנו לעזור לשבט שלנו. שנינו היינו פעילים בהפגנות נגד הכיבוש, תמיד נחשבנו לשמאל קיצוני. פתאום יש המון אנשים שהם לא לגמרי בדעות שלנו, אבל הם כן משלנו, כן איתנו. סוף-סוף אנחנו לא מרגישים כמו חלק ממיעוט".
נוכחות בקפלן היא בטח לא הסיבה היחידה לרצות לחזור.
"ברור שלא. הבן שלי היה בן שנתיים כשהגענו לאנגליה, אבל הוא רואה בעצמו ישראלי ויש לו פנטזיה לייצג את ישראל באולימפיאדה כשחיין. אנחנו מדברים איתו בעברית, באים לבקר הרבה, הקשר עם המשפחה בארץ חזק מאוד. מבחינתי מדברים גם הגעגועים למשפחה ולחברים, למזג האוויר, לאוכל ולשפה. עניין השפה הוא בכלל קריטי, כי לא משנה כמה האנגלית שלי תהיה טובה, לעולם לא אוכל לבטא את עצמי כמו בעברית. זה מנכיח את חוסר השייכות: אני אוהבת את אנגליה, אבל לא מרגישה שייכת ולא מזיז לי מה קורה כאן ברמה פוליטית. כשהתלבטתי אמרה לי חברה, 'את צריכה לשאול את עצמך אם את רואה את עצמך מתה שם'. אז לא, אני לא רואה".
יש מחשבות על איך זה יהיה בשביל הילד?
"מלחיץ אותי מה שיעשה המעבר, כי עבורו זאת תהיה הגירה וטלטלה. אני לא דואגת לעתיד שלו מבחינת מה שיקרה בישראל, כי יש לו אזרחות בריטית ואנחנו נשאיר את הבית שלנו פה, הוא פריווילגי ויש לו אופציות".
מה אומרים הסבים שלו?
"להורים שלי קשה עם זה שאני רחוקה, אבל אפילו הם משדרים לי שעדיף שלא לחזור, כי המצב רע. אני אומרת לעצמי שהכל הפיך, ושפעם אחת כבר עשינו מעבר כזה. הוא לא היה קל, אבל למדנו שזה אפשרי".
הילדים צריכים לאתחל את עצמם
רילוקיישן בהגדרתו הוא מעבר זמני וקצוב למדינה אחרת לצורך עבודה או לימודים. הוא שונה מאוד מהגירה, אבל כמוה מלווה מצד אחד בתחושת זרות – ומצד שני מעניק טעימה מהשקט השפוי של החיים מחוץ ללבה המפעפעת של הטירוף הישראלי. וזה, אומרים המרואיינים והמרואיינות, משנה אותך. פותח אותך לעולם, ובו בזמן מחדד את המבט על מה שקורה בארץ. אלא שזה כבר השלב המתקדם; בתחילה יש בעיקר הסתגלות, וזו לעולם אינה פשוטה.
שרי מחלב גורן, מייסדת מיזם "הבית לשבים לישראל": "יש כאלה שחזרו לפני שנה אבל לא קונים דירה. הרבה חיים על מזוודות, לא מתמקמים לפני שמבינים לאן הכל הולך פוליטית"
"רילוקיישן הוא תמיד שינוי דרסטי עבור הילדים, בכל הרמות", אומרת אראל שריסט. "זה כמו לקחת את השטיח, להרים אותו ולהעיף את כל הרהיטים באוויר. צריך ללמוד שפה ותרבות חדשות, רחוק מהמשפחה ומגורמי התמיכה. הילדים צריכים לאתחל את עצמם ולהבין מי הם, מה הם, ליצור מחדש דימוי עצמי. רוב הילדים עושים את זה היטב ויש המון רווח בלהיות אנשי העולם הגדול, אבל השנה הראשונה קשה ודורשת מההורים להיות איתם, זמינים להם".
גם ההורים עוברים טלטלה.
"נכון, ולכן לא מספיק להדריך את ההורים לגבי תמיכה בילדים. חייבים לדבר גם עליהם, כי ה-well being של ההורים הוא פרמטר מרכזי בהרגשה של הילדים. הכי מורכב זה המתבגרים, כי המשימה ההתפתחותית של המתבגר היא לפתח את הזהות שלו בנפרד מההורים, בתהליך של היפרדות והתנתקות מהם, כשנדמה שרק החברים מבינים אותו. אבל במדינה החדשה אין חברים, לפחות לא בהתחלה, ויש גם מחסום שפה. זה גיל שדורש תשומת לב מיוחדת, אבל לכל גיל יש קשיים ורווחים משלו".
מניסיונך, מה עובר על ישראלים שחוזרים מרילוקיישן?
"יש פער גדול בין מה שחשבת שיהיה כשתחזרי ואיך זה במציאות, וזאת בומבה שאת חוטפת. מישהו אמר לי פעם שלקח לו המון זמן להפסיק לחייך לאנשים במעלית ולשאול אותם מה נשמע כמו שנהוג בארה"ב, וזה חלק מזה. איך שאנשים מתנהגים על הכביש, איך הם מדברים אחד עם השני – משהו בהתנהגות שלך השתנה, ואת צריכה לראות מה את משאירה ומה את מתאימה מחדש. דבר נוסף שמשפיע על החזרה הוא המוטיבציה, כי כשהיא חזקה, קל יותר להתמודד עם הקשיים. אבל הרבה פעמים אני פוגשת זוגות שאצלם צד אחד רוצה לחזור והשני רוצה להישאר. אם כשיוצאים לרילוקיישן יש הבנה שצריך לתמוך אחד בשני, אז בחזרה יש ציפייה שיעמדו על הרגליים. יש פחות חמלה לזוגות חוזרים".
מה לגבי הילדים?
"אני תמיד אומרת להורים שיביאו בחשבון שעבור הילדים זאת לא חזרה לארץ, אלא עלייה".
אראל שריסט: "השנה הראשונה קשה לילדים. הכי מורכב זה המתבגרים, שנמצאים בתהליך של היפרדות מההורים ונדמה שרק החברים מבינים אותם, אבל במדינה החדשה אין חברים"
שרי מחלב גורן, עובדת סוציאלית קלינית, היא המייסדת והמנהלת של מיזם "הבית לשבים לישראל"; הוא מציע ליווי, ייעוץ ותמיכה לתושבים חוזרים. גורן עצמה חזרה לארץ לפני כשש שנים אחרי רילוקיישן של ארבע שנים, ואת החזרה היא מתארת כאירוע שהמם אותה.
"החזרה קשה ונוגעת לכל שטחי החיים", אומרת גורן. "זה קשה במיוחד לנשים, כי הרבה הולכות אחרי הגבר, עוזבות את הקריירה שלהן כאן, ושם מתחילות לנבול. אחר כך הן חוזרות לארץ עם שנים ריקות בקורות החיים. מעבר לזה, לא תמיד חוזרים לאותו יישוב, וזה אומר להכיר מחדש את הרופא, את השכנים. ואת דואגת לילדים – איך הם מתאקלמים? יש להם חברים? את מגלה שאנשים השתנו, שהחיים נמשכו, שחברים הלכו הלאה. עד שמרגישים שגרה, או מפסיקים להשוות כל דבר לחיים הקודמים, יכולות לעבור שנתיים".
איך הישראלים מקבלים את החוזרים?
"כשאת רק באה לביקור – כולם נעמדים דום בשבילך. ביום שאת חוזרת הם באים, מחבקים אותך ונעלמים. זה קשה, ואני שומעת גם שאנשים מפחדים להכניס את הילדים לבתי הספר. הם משקשקים בגלל החרמות והאלימות".
מה את מזהה בתקופה האחרונה בין החוזרים?
"יש כאלה שלא רוצים לחזור, או חזרו לפני שנה אבל לא קונים דירה, כי הם רוצים להבין אם יישארו. הרבה אומרים שהם חיים על מזוודות, לא מתמקמים לפני שמבינים לאן הכל הולך פוליטית. יש משפחות שמוותרות על החזרה, אבל הרוב חוזרים, וזה כשהם לגמרי מודעים למה שקורה. הם מפגינים בקפלן בביקורי המולדת שלהם".
באתי לשנה ונתקעתי
ישראלית אחת שעומדת לשוב ארצה מתוך מודעות מלאה למשמעויות היא מיקה (שם בדוי), שלפני 24 שנה – כסטודנטית ללימודי מזרח אסיה בשנות ה-20 לחייה – קיבלה מלגת לימודים באוניברסיטה בסין. "באתי לשנה, הייתי אמורה לחזור ארצה ולסיים את התואר השני, אבל הרגשתי שלא מיציתי ונתקעתי", היא צוחקת.
ענת (שם בדוי): "תמיד נרגיש היעדר שייכות, כי גם אם נדבר הולנדית מצוחצחת, לא נהיה הולנדים. כמהגרת לא תהיי לעולם חלק מהקהילה כמו שאת בארץ"
בתחילה מצאה מיקה עבודה באל על, אחר כך נכנסה להפצה ושיווק של יין ופתחה עסק משלה בתחום. בסין הכירה את בעלה, תושב גרמניה, ואימצה איתו ילדה. "כל השנים האלה היה בסין יחס קצת מפלה לטובה כלפי זרים", היא מספרת. "הסינים חביבים, כמעט שאין כאן אנטישמיות, אפשר להתפרנס לא רע ולקיים רמת חיים די טובה. זאת מדינה נוחה גם מבחינת הביטחון האישי, אבל אם יש מקומות שבהם מתפתחת עם הזמן תחושת שייכות, אז בסין זה לא קרה ולא יקרה".
למה?
"כי בנוסף לכל השוני יש שונות חיצונית. כמעט כל יום שמעתי את המילה 'זרה', כי הסינים אוהבים להצביע על השונים מהם. אגב, סין היא גם לא מדינת הגירה – יש אפשרות תאורטית לקבל סוג של גרין קארד, אבל מעטים מקבלים אותו".
מה הכי חסר לך שם?
"הקושי הגדול הוא הגעגוע למשפחה ולחברים. אנחנו גרים בעיר שאין בה קהילה יהודית, וגם זה מאוד חסר לי. עד גיל 26 לא הייתי בכלל בבית כנסת, אבל בסין התחברתי לקהילה של חב"ד. אני מגדירה את עצמי חילונית-מסורתית, הבת שלי עוד מעט בת 16 והיא תעשה עלייה עם תוכנית נעל"ה, ואחר כך אנחנו נבוא. עוד לא מצאנו כאן עבודה וזה לא יהיה פשוט, אבל זאת החלטה שרציתי לקבל כבר שנים. אני רוצה שהבת שלי תגדל בישראל, שתלך לצבא. גם בעלי אוהב את ישראל ולא רוצה לחיות בגרמניה".
את לא חוששת לחזור דווקא עכשיו?
"אני לא חושבת שיש זמן אידיאלי, תמיד יהיה משהו. אני ציונית ורוצה שגם הבת שלי תגדל לאהוב את מדינת ישראל ואת העם היהודי. היום אני גרה במדינה מאוד גזענית שאין בה טיפת קבלה של שחורים או להט"בים, ואני חושבת שמצבה של ישראל הרבה יותר טוב".
מאיה ואלון (שמות בדויים) חזרו לישראל לפני כחודש לאחר שש שנות רילוקיישן בניו יורק. גילם מעל 30, שניהם עובדים בהייטק. "תמיד ידענו שכשייוולד הילד הראשון, אנחנו חוזרים לארץ", אומרת מאיה. "עכשיו אני מרגישה שהסיטואציה היא כאילו קבעת עם חברים טובים שלך בבית קפה, אבל את מגיעה באיחור וכולם כבר יושבים, ובמקום להסתובב אלייך ולהגיד לך 'איזה כיף שבאת', הם אומרים 'למה באת? הקפה כאן מגעיל'. הם לא מבינים שבאתי בשבילם, וזה בכלל לא כיף שכולם בשוק שחזרנו ודורשים הסברים – 'למה עשיתם את זה?'".
למה באמת עשיתם את זה?
"לפני שהחלטנו לחזור עשינו רשימה של מרכיבים משמעותיים בחיים שלנו, ולא הצלחנו לתת לאקלים הפוליטי יותר מ-10%, בין השאר כי אחרי הלידה המרחק מהמשפחות נהיה בלתי נסבל. אבל אנחנו גם חכמים גדולים, כי יש לנו דרכונים אמריקניים ואנחנו יודעים שההחלטה היא הפיכה. אם לא הייתה לנו דרך בטוחה לחזור, לא היינו עושים את זה".
איך נראים החיים כתושבים חוזרים?
"טוב לנו להשתתף במחאה, הרגשנו חסרי אונים להתבונן בזה מהצד. עכשיו אנחנו כל שבת בקפלן, ואני חושבת שאם המחאה תצליח, ישמח אותי לדעת שהייתי חלק ממנה. אבל זאת לא הסיבה שבאנו. מדינת ישראל לא עושה לי את זה: החברים שלי עושים לי את זה".
אין לך סנטימנטים לישראל?
"תראי, נחמד ששרים לילד שלי את השירים ששרו לי, אבל זו לא תמצית הקיום שלי. אני לא מרגישה שכל ישראל אחים, יש כאן רבים שהם לא אחים שלי ואני גם לא צריכה את זה. הייתי במדינה אחרת ופגשתי אנשים שהם כן אחים, שחולקים איתי ערכים. אנחנו מרגישים שאם היינו יכולים לקחת את כל האנשים שאנחנו אוהבים ולהעביר אותם ביחד למקום אחר שבו אפשר לחיות בשקט – היינו עושים את זה".
"לי יש משהו אופטימי להגיד", מבשרת אראל שריסט. "פעם אמרה לי חברה שחזרה משליחות בארה"ב, 'את חייבת להגיד לאנשים שחוזרים לישראל שלא ייכנסו בשנה הראשונה בארץ לסופרמרקטים הגדולים, כי זה נורא עם האנשים שנדחפים. זכרתי את העצה שלה כשחזרתי מרילוקיישן באוסטרליה, אבל יומיים לפני ראש השנה נאלצתי להיכנס לסופר גדול. נעמדתי בתור הארוך והתאזרתי בסבלנות, מוכנה לכל תרחיש. אז ראיתי גבר שעמד ליד איש מבוגר, והוציא את הדברים שלו מהעגלה כדי לעזור לו. חשבתי שבאוסטרליה זה בחיים לא היה קורה, ובדיוק אז בחור אחר שעמד מאחוריי השכיב את בקבוקי היין שהעמדתי על המסוע ואמר שככה בדיוק נשברו לו הבקבוקים לפני יומיים. יש כאן גם דברים ואנשים טובים, זאת הנקודה. תמיד צריך להיות עם עין ביקורתית, אבל את הפנס צריך לכוון גם לדברים היפים האלה".