הבהרה: הטור נכתב לפני שבוע ואין לו קשר לאירועים האחרונים.
באמצע הלילה התעוררתי, ומשהו היה שונה. בהתחלה לא הצלחתי לשים על זה את האצבע, אבל אחרי כמה דקות של שכיבה מרוכזת זה נחת עליי: הוא לא זז. ובעצם, עכשיו כשחשבתי על זה, גם אתמול בערב הוא לא ממש זז.
בחודשים האחרונים העובר שלי זז באקסטרים, קופץ בועט מתהפך ומתייחס לטחול שלי כאל פיניאטה. לא עובר לילה בלי שאצרח פתאום "כושילאימשלך!" אחרי שהפסיכופת נגח לי בכליה. אבל הלילה לא קיללתי, ואתמול בערב נסרחתי בסבבה מול נטפליקס בלי דאגה בעולם מסתבר, כי אף אחד לא שיסף לי את הבטן, ורק עכשיו קלטתי את זה. למה, בעצם, הוא לא זז יותר?
"וול רחלי, בסופו של דבר עשית את זה", חשבתי בדכדוך, "הרגת את התינוק שלך. אני בעצם מופתעת שהוא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן, בהתחשב בזה שאת לא מסוגלת למזוג דיאט ספרייט בלי שהכול יישפך על הספה. לייצר בנאדם שלם ולתחזק אותו בבריאות גמורה בתוך חתיכת רחם - על מה לעזאזל חשבת? ברור שמשהו ישתבש. בטח טפחת לעצמך על הבטן חזק מדי או נשמת מהר מדי, מי יודע, כל כך קל להרוג יצור שכלוא לך בגוף, כמו לדרוך על נמלה. אנשים בסרטים מתכננים חודשים את הרצח המושלם, אבל מתברר שכל מה שאת היית צריכה לעשות כדי לסיים חיים של מישהו זה להתעטש חזק מדי. אמרתי לך לא לשבת מתחת למזגן, מטומטמת!
"או בעצם, אולי זה בכלל קטע של עין הרע שעשית לעצמך. הרי רק אתמול כתבת פוסט בפייסבוק על כמה יש לך מזל בחיים ואיך את אסירת תודה, ודברים כאלה פשוט מזמינים תהפוכות גורל אכזריות. מישהי מכריזה שהחיים שלה טובים ודקה אחרי זה התינוק שלה מתפגר - קלאסי! כמו להציע נישואים שנייה לפני שהולכים לשדה הקרב כדי להפוך לעוד שיר יום זיכרון. למה כתבת פוסט כזה בכלל, את פשוט הזמנת את מלאך המוות הביתה וכיבדת אותו בטופיפי, אז עכשיו את מתפלאת?
"שלא לדבר על זה שהלכת השבוע לשילב, עם התווי קנייה, ורכשת שם וואנזי קטנטן עם כובע. פאקינג חודשיים לפני הלידה! את יודעת איזה מזל רע זה? בכוח את רוצה להיות ואריאציה על הסיפור הקצר בעולם? 'למכירה וואנזי של שילב, מעולם לא נלבש כי אימא שלו סתומה'. כן, אני יודעת, רצית לקנות לו בגד כי רצית להרגיש כבר שזה באמת אמיתי, שזה באמת הולך לקרות, רצית להעיר בתוכך משהו שעדיין לא הרגשת. נו, אז עכשיו את כבר מרגישה, ביץ'? איך זה בתור משהו אמיתי, הא? עכשיו כל שנה ביום הזה תוציאי את הוואנזי מהוויטרינה ותשירי לו 'היום יום הולדת' בחושך כמו בסרט גרוע. הכול כי קיבלת תווי קנייה שרצית לנצל, אז הנה חסכת 230 שקל, ממש כל הכבוד על החשיבה העסקית גברת תינוק מת.
"ומה עם אריאל, הבחור שישן לידך עכשיו בשלווה, לא מודע לכך שהצטרף בדקות האחרונות למשפחת השכול? את הולכת לרסק אותו. הוא הפקיד בידייך את בנו יחידו ואת הלכת והתעטשת או וואטאבר ועכשיו הוא לעולם לא יתאושש. לא הוא ולא הזוגיות שלכם, אגב. לא משנה כמה הוא יבין ויכיל ויסלח - מהיום, בכל פעם שאריאל יביט בך, הוא יראה את מי שהרגה לו את הבן. ומשהו תמיד יעמוד ביניכם, גם אם תאהבו זה את זו לנצח ותזדקנו חבוקים, משהו יחצוץ תמיד ביניכם, רוח רפאים בת שבעה חודשים של מה שיכול היה להיות. קדימה, טמבלית, תעירי את אהוב לבך ותספרי לו שהוא אבא של קספר מעכשיו, ואז תשבו ביחד לבחור את הפונט למצבה. כמה רומנטי!
"ואת? את תהיי בסדר. בואי תודי בזה, את לא תהיי שבורה עד כדי כך. כמו שאת אף פעם לא באמת מתרסקת מפרידות, או נשברת ממוות של מישהו קרוב, כי את תמיד שומרת מרחק. עובדה, את כבר בחודש שביעי ועדיין אין לך רגשות לעובר חוץ מדאגה פרקטית שהכול יתקתק כמו שצריך. הרגש העיקרי שהולך להציף אותך עכשיו יסתכם ב'סעמק, סתם סחבתי הריון כל הזמן הזה ובסוף אין תינוק? איזה בזבוז זמן'. את חושבת במונחים של פרויקט, בגלל זה את לא תישברי. אריאל כן, כי יש לו נשמה, אבל את? כמה ימי מחלה ותחזרי לצייץ בדיחות מפגרות. פסיכולוגים יצקצקו משהו על מנגנוני הגנה, אבל את יודעת מה? האמת שהרווחת. כי כמו תמיד, במקום שבו אחרים שקעו, את תמשיכי הלאה. סידור לא רע. הרי מה היה עוזר לך להיקשר לעובר, להתרגש לקראתו או לאהוב אותו, כמו שאומרים שצריך לקרות, אם בסוף הוא יכול להיעלם לילה אחד ולהשאיר אותך הרוסה? את לא שמחה עכשיו שהמבנה הרגשי שלך מנע ממך את כל זה מלכתחילה? כמה התלבטת אם זה בסדר שאת לא מרגישה עדיין כלום, והנה מתברר שזה היה הדבר הכי חכם שעשית בחיים שלך. הרגת את התינוק, אבל לא את עצמך. מנגנוני הגנה מאדרפאקרז!
"אז יאללה, קומי מהמיטה לחיים חדשים. חיים של אשמה - כי הרגת את התינוק שלך עם המזגן ועם הפוסט בפייסבוק ועם הוואנזי משילב, ושברת את אהובך ואת הזוגיות שלכם לנצח עם הגוף הדפוק שלך שלא מסוגל להחזיק יותר מצלחת אחת בלי להפיל אותה על השטיח - אבל חיים סבירים ונסבלים, בתור מישהי שקרה לה 'הדבר ההוא'. הדבר שהיא לא מדברת עליו הרבה ונורא נזהרים לידה עם הנושא, וגם היא לא ממש חושבת על זה ביומיום, חוץ מבימי שישי כשצריך לנקות את האבק מהוויטרינה עם הוואנזי".
"אבל למה שאני אשמור את הוואנזי הזה בכלל", עניתי לעצמי, אבל המונולוג כבר נגמר, הקול נדם וכל חיי העתידיים חלפו לנגד עיניי וכל רגשות האשמה הרצויים התיישבו במקומם, מוכנים ללוות אותי מעכשיו לנצח. שכבתי עוד קצת במיטה, שלחתי יד ודחפתי את הבטן לפה ולשם, עדיין אין תגובה, הכול דומם. קמתי לסלון כדי להתקשר למוקד של קופת חולים, לשאול מה עושים עכשיו. "דווקא לא הייתי ממהר להילחץ", אמר המוקדן, "תאכלי משהו, רצוי פחמימה וחלבון, ותשתי ליטר מים. אחר כך תשכבי על צד שמאל ותחכי חצי שעה. אם עדיין אין שום תזוזה, תתקשרי שוב". נחמד מצדו להעסיק אותי ככה בתקופת אבלי. אכלתי ושתיתי ונשכבתי בחזרה, בלי הרבה תקווה, וכעבור עשר דקות - "בנזונה!" - בוף, נוגרה למעיים, באדיבות הארי פוטר הילד שנשאר בחיים. ההריון לא התבזבז אחרי הכול.
>>> לטור הקודם בסדרה: פחד ותיעוב באיכילוב <<<
נשטפתי הקלה וחיבקתי את אריאל הישן, שכלל לא היה מודע לכל הדרמה ולנס פח הילד. השמש התחילה להלבין בחלון, ואני שכבתי המומה קצת מעוצמת הרגשות שהתעוררה בי פתאום. אבל הזכרתי לעצמי שאין מה לנוח על זרי הדפנה (על צד שמאל), כי אני עדיין אשמה בכול, בדיעבד ולצמיתות: המוקדן אמר שהתינוק כנראה הפסיק לזוז לאחרונה בגלל שינויים בתזונה שלי, ובאמת אכלתי אתמול רק ממתקים ועוגות כל היום - היה לי יום הולדת והייתי מדוכדכת - וכך באנוכיותי השמנמנה כנראה הורדתי לתינוק את המורל והוא שכב ברחם מעולף והלום קאפקייקס. האחריות עדיין שלי, האסון הפוטנציאלי עדיין מרחף - אני עדיין יכולה לפגוע בעתידנו בשלל בחירות התנהגותיות שאני אפילו לא מודעת אליהן כרגע. גם אחרי שהתינוק יוולד - נראה אותך מרימה תינוק חלקלק מהאמבטיה גברת לא מצליחה להחזיק ענב רטוב - ועוד הרבה אחרי. ככה זה יהיה מעכשיו והלאה, מתעוררת באמצע הלילה, חשה אסון מתקרב, מאשימה את עצמך. מדחיקה, מתגברת וחוזר חלילה. בוקר טוב לך, אימא.