"אנחנו כבר איבדנו את יעקב שלנו. ניאבק כדי למנוע את מותו של הילד הבא"

אפשר לספר את הסיפור הזה במספרים. למשל 22, המספר הבלתי נתפס של ילדים שטבעו למוות בבריכות ציבוריות בישראל בחמש השנים האחרונות. או 4-6, מספר הדקות שחולף מרגע שנפסקת הנשימה – מצב הפיך שמחייב פעולת החייאה – ועד למוות המוחי הבלתי הפיך. מבין שני הנתונים היבשים האלה בוקעת הזעקה של קרלוס בן סימון, שאומר לי השבוע חנוק מדמעות כשהוא מנקה את המצבה של בנו בבית העלמין בבאר שבע: "ילד טוב שמת סתם. המוות הכי מיותר בעולם".

יעקב בן סימון היה בן עשר כשיצא עם אחיו והוריו לחגוג מסיבת יום הולדת לאמו בבריכת "בית יציב" בעיר. זה היה בשבת ה-15 ביולי 2017. "מוקדם בבוקר הלכתי עם יעקב לקנות עוגה, בלונים, פירות, שתייה. הוא תכנן בעצמו את המסיבה הזו, חשב על כל פרט ופרט כדי לשמח את אמא שלו. הייתה התרגשות גדולה כשיצאנו לבריכה".

בשעה 11:30 הגיעה משפחת בן סימון לבריכה עם יעקב ואחיו, איתן, אז בן חמש.  "ישבנו על הדשא. יעקב פגש כמה חברים ונכנס לשחות בבריכה של הקטנים", מספרת האם, ונסה. "הבריכה הייתה מלאה במתרחצים ואמרתי לו, 'יעקב, אל תשחה למים העמוקים. תישאר איפה שאתה'. הוא אמר לי בחיוך, 'אל תדאגי. הכל בסדר'".

"תפסו את הש.ג והעמידו אותו לדין", אומר קרלוס, שקעקע על גופו את פניו של בנו. "מבחינתי המצילים אשמים, אבל יש אחרים שהם לא פחות אשמים. זו תחושה נוראית לדעת שהבן שלי מת בגלל מחדלים"

בשעה 15:00 הציצו ההורים אל המים וראו את יעקב בבריכה של הקטנים. כעבור רבע שעה נשמעו צעקות. "חבר שלנו קרא לי, 'בוא מהר, קרה משהו ליעקב'. הדבר האחרון שהעליתי בדעתי זה שהוא טבע, זה ילד שיודע לשחות", מספר קרלוס. "כשהגעתי ראיתי שיעקב מחוץ למים. בחורה התחילה לעשות לו הנשמה, אנשים הזעיקו אמבולנס".

מה לגבי המציל?
"בכלל לא היו מצילים בסביבה. הם הגיעו רק אחר כך, כשהיה בלגן ומהומה".

איפה הם היו?
"אנשים שהיו שם טענו שהם היו שקועים בטלפון ובדברים אחרים במקום להשגיח על מה שקורה בתוך הבריכה. הם בכלל לא ידעו מה קרה ולא השתמשו בשום אמצעי החייאה כדי להציל את הבן שלי. אחרי שהם ראו את הבלגן הם ברחו מהמקום. תבין את הסיטואציה, הבן שלי חמש דקות בתוך המים, ואיפה המצילים? משחקים בטלפון". יצוין כי המצילים עצמם מכחישים באופן גורף את הטענה שהיו עסוקים בטלפונים, וכי הטענה בנוגע לטלפונים כלל אינה מוזכרת בכתב האישום נגדם.

פרמדיקים של מד"א ביצעו החייאה ביעקב, אבל כעבור 40 דקות נאלצו לקבוע את מותו. "הבן הקטן שלי היה צריך לראות את הגופה של אחיו", מספר קרלוס. "עקרו לי את הלב", אומרת ונסה. "איבדתי את הבן שלי ביום הכי שמח, יום ההולדת שלי. יעקב היה כל החיים שלנו, האור בבית כבה מאז שמת. עד היום אני רוצה לדעת: איפה היו המצילים?".

המון שאלות אבל אפס תשובות

לפי נתוני ארגון "בטרם", 111 ילדים טבעו למוות בישראל מאז שנת 2015, שבעה מהם מאז תחילת השנה הנוכחית. העובדה שכחמישית מהמקרים היו בבריכות ציבוריות, שבהן נוכחות של מצילים היא חובה על פי חוק, מעלה שאלות מטרידות על תפקוד המצילים, הכשרתם - והפיקוח עליהם מצד מנהלי ובעלי הבריכות.

מבחינתם של ונסה וקלרוס, מטפלת סיעודית ועובד מסעדה שעלו לישראל מפרו בשנת 2005, מותו של בנם במדינה שבה נולד לא היה גזירת שמיים. שלוש שנים הם ניהלו מאבק כדי להעמיד לדין את מי שהם רואים כאחראים – המצילים, הנהלת הבריכה ועמותת "קרן רש"י", שמפעילה את המקום במשותף עם "בית יציב" -  על המחדלים והרשלנות שהובילו למות בנם. "בימים הראשונים הרגשנו אבודים, חסרי אונים. עד היום אנחנו מנסים להבין מה קרה ולא מבינים, יש לי המון שאלות אבל אפס תשובות", אומר קרלוס.

"מישהו צריך לשלם על מותו של יעקב. אף אחד לא התנצל בפנינו, לא המצילים ולא מנהלי הבריכה. שלוש שנים עברו וכלום, כאילו הבן שלי היה אוויר. הם צריכים להתבייש"

המאבק של בני משפחת בן סימון להעמדתם לדין של המצילים ומנהלי הבריכה הצליח בחלקו. חוקרי משטרת באר שבע גבו עדויות מהמצילים, מחבריו של יעקב ומבני משפחתו על מה שהתרחש מרגע שנכנס לבריכה ועד שהוצא ממנה על ידי צעירה שהבחינה בו צף במים. באחרונה הגישה פרקליטות מחוז הדרום כתב אישום בפרשה – אלא שהוא מייחס את העבירה של גרימת מוות ברשלנות רק לשני המצילים שהיו בבריכה.

כתב האישום חושף כי מדובר במצילים ותיקים, בני 50 ו-62. "המצילים היו מחויבים בכל עת להימצא במקום שיאפשר להם גישה מיידית למים ולעמדת ההצלה, וכן היו מחויבים לבצע תצפית נאותה לעבר שטח הבריכה למנוע טביעות  ותאונות בבריכה, להגיש במים עזרה לזקוקים לה ולמנוע מהמתרחצים שאינם יודעים לשחות להימצא במים בעומק שעולה על 1.2 מטר", נאמר בכתב האישום, שבו נטען כי המצילים כלל לא הבחינו שיעקב בן סימון טבע במים העמוקים. הם גם לא ראו שניסה להציל את עצמו ולהיאחז במעקה הבריכה.

לפי כתב האישום, אחד המצילים עזב את העמדה ולא הביט בכלל על הנעשה במים. הדברים עולים בקנה אחד עם מה שראה קרלוס בן סימון בשטח: את ההחייאה הראשונית, כשלוש דקות לאחר שטבע, ביצעה בילד אחת המתרחצות.

ונסה וקרלוס אינם מקבלים את ההחלטה שלא להעמיד לדין את מנהלי הבריכה ומפעיליה. לפני כשבועיים הגישו תביעה בגין רשלנות נגד הנהלת בית יציב וקרן רש"י; באמצעות עורכי הדין אריק ריביצקי ואסף סיידה טוענים ההורים כי שורה של מחדלים הזועקים לשמיים גרמו למות בנם ודורשים פיצוי כספי ניכר. טרם הוגשו כתבי הגנה בתביעה זו.

מציל עם ותק של יותר מ-20 שנה: "אתה דואג לפרנסה שלך. היו בעיות עם בלוני חמצן לא מלאים או ציוד חסר, הייתי מעיר למנהלים כל הזמן. אבל אם על זה הייתי סוגר בריכה, היו מפטרים אותי"

"תפסו את הש.ג והעמידו אותו לדין", אומר קרלוס, שקעקע על גופו את פניו של בנו המנוח. "מבחינתי המצילים אשמים, אין ספק, אבל יש אחרים שלא הועמדו לדין פלילי והם לא פחות אשמים. איפה הנהלת הבריכה שקיבלה אותם לעבודה? למה לא השתמשו בדפיברילטור (מכשיר שמחזיר את הלב לפעולה סדירה האמצעות שוק חשמלי – ש.א)? למה עמדת המצילים הייתה על שפת הבריכה ולא מוגבהת, מה שהיה מאפשר למצילים לראות מה קורה להגיב במהירות? יכלו להציל את יעקב. זו תחושה נוראית לדעת שהבן שלי היה יכול להיות היום בחיים, ובגלל מחדלים של המצילים והנהלת הבריכה הוא מת".

אם על זה הייתי סוגר בריכה, היו מפטרים אותי במקום

בקיץ 2018 בדק משרד מבקר המדינה את תפעולן של 15 בריכות שחייה ציבוריות בחמש רשויות מקומיות. בכל בריכות השחייה שנבדקו נמצאו ליקויי בטיחות רבים, ביניהם בתחום החשמל, כיבוי האש והעזרה הראשונה. אלא שתפעול ותחזוקה לקויים הם רק חלק מהבעיה.   

בריכות הרחצה מנוהלות בהתאם ל"תקנות הסדרת מקומות רחצה" של משרד הפנים שנוסחו בשנת 2004 ולא עודכנו מאז. יש בהן פירוט של ציוד הצלה נדרש, סמכויות וחובות של אנשי ההצלה ושאר היבטים של התפעול השוטף, אולם לפחות שני נושאים מרכזיים אינם מוזכרים: מספר המצילים ועוזרי המציל הנדרשים במקרה של תפוסה חריגה – קיים רק מפתח שמגדיר את המספר הדרוש עד לכמות של 30 מתרחצים ומעל ל-30, כלומר ניתן להסיק שדין 31 כדין 300 - ושאלת המיקום והגובה של עמדות ההצלה. התקנות קובעות רק ש"מחזיק הבריכה יחליט בדבר מבנה העמדה וממדיה [...] באופן שיאפשר גישה מיידית למים ותצפית נוחה על שטח בריכת השחייה". במילים אחרות, איש הישר בעיניו יעשה. יעקב בן סימון טבע בבריכה עם עמדת הצלה לא מוגבהת מפני שהתקנות אינן דורשות שתהיה מוגבהת.

"הלכתי עם יעקב לקנות עוגה, בלונים, פירות, שתייה. הוא תכנן בעצמו את המסיבה, חשב על כל פרט ופרט כדי לשמח את אמא שלו. הייתה התרגשות גדולה כשיצאנו לבריכה"

אריה (השם המלא שמור במערכת), מציל ותיק שעבד במשך יותר מ-20 שנה בבריכות ציבוריות ובקאנטרי קלאבים, מדבר על אבסורד מובנה בתקנות: הסמכות שניתנת למציל לאסור על רחצה או להגביל את כמות המתרחצים אם לדעתו צפויה סכנה למתרחצים. במילים אחרות, במקרה של בעיות בטיחות מצופה מהמציל לסגור את מקום העבודה של עצמו או לפגוע בהכנסות של מעסיקו.

"מה לעשות שאתה דואג לפרנסה שלך", אומר אריה. "אני זוכר שהיו בעיות עם בלוני חמצן לא מלאים או ערכות עזרה ראשונה עם ציוד חסר. הייתי מעיר למנהלים כל הזמן, אבל אם על זה הייתי סוגר בריכה, היו מפטרים אותי במקום. לצערי חשוב להם הקטע הכלכלי ופחות חיי אדם".

אריה מספר שלעתים קרובות עבד כמציל יחיד בבריכה שבה 150 מתרחצים ויותר. "עם כמות כזאת בתוך הבריכה צריך עוד מציל או שני עוזרי מציל. פשוט חסכו על הגב שלי וסיכנו חיי אדם, למזלי לא טבעו אנשים. אם מישהו היה טובע למוות זה היה רודף אותי כל החיים, אבל בזמן אמת נוצר מצב שהפרנסה שלי הייתה יותר חשובה לי מכל דבר אחר. את מנהלי הבריכות מעניין רק דבר אחד: כסף, כסף, כסף".

"אנשים קוראים, 'ילד טבע למוות בבריכה', אבל לא מבינים את הסיפור המלא. לא ייתכן שהרשויות יעברו לסדר היום בנוגע לטביעת ילדים בבריכות ולא יעשו סוף להפקרות הזו"

התקנות קובעות תפוסה מקסימלית לפי מפתח של שלושה מטרים למתרחץ. אם היו לך משמרות עם 150 איש, אני מניח שזה היה צפוף מהמותר.
"בוודאי, אבל לי לא הייתה יכולת להגיד 'תפסיקו למכור כרטיסים, עברנו את המכסה'. למחרת הוא יביא מציל חדש במקומי. המצילים תמיד לבד במובן הזה, תמיד אשמים. בעלי הבריכות והאחראים לא עומדים לדין. הכי קל להעמיד לדין את המציל, אבל יש מישהו מעליו שמקבל החלטות על מה שקורה בבריכה, אמצעי ההחייאה, כמות המצילים".

הייתה לי חנות, העוזר מציל היה תחביב

חודשיים לפני מותו הטרגי של יעקב בן סימון, במאי 2017, טבע למוות נער בן 13 בבריכה במרכז הארץ. המציל שנכח במקום היה בסוכה שלו, מטרים ספורים ממסלול השחייה של הנער, אבל לא הבחין בו. רק כשאחד המתרחצים ראה את הנער הוא הזעיק את המציל, שקפץ למים ומשה אותו ללא דופק ומחוסר הכרה. המציל ומתרחצים נוספים ביצעו בו החייאה, ניידת טיפול נמרץ של מד"א פינתה אותו לבית החולים, וכעבור זמן קצר נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. פרקליטות מחוז מרכז הגישה נגד המציל כתב אישום שהסעיף העיקרי בו הוא גרימת מוות ברשלנות.

בבדיקת המקרה התברר שזה היה היום הראשון של המציל בעבודתו, וכי לצדו עבדו שני עוזרי מציל נטולי הכשרה. התברר גם שלא היה במקום דפיברילטור, וכי אחד ממכלי החמצן היה מרוקן למחצה. עו"ד לילך מאיר-וולף, שמייצגת את המציל מטעם הסנגוריה הציבורית: "קל להטיל את האחריות לאירוע על המציל, אבל מנהלי הבריכה העסיקו שני עוזרים שאין להם שום הכשרה כמצילים. מרשי התריע על הליקויים באמצעי ההחייאה, מנהלי הבריכה אמרו שיטפלו בזה ולא עשו דבר. המצב הוא שמנהלי הבריכות מסירים את האחריות מעליהם, והכל נופל על כתפי המצילים. לא משנה מה יעשה המציל, הוא יהיה האשם היחיד". במשפט, שעדיין מתנהל, הודה מנהל הבריכה שלא היה במקום דפיברילטור, אך טען שהיו לו כל האישורים להפעלת הבריכה וכי פעל על פי הנהלים והתקנות ולא חרג מהם.

במהלך המשפט העיד אחד מעוזרי המציל המדוברים. לדבריו מונה לתפקיד "מטעם הנהלת הבריכה" בסוף שנות ה-90; הוא, מתברר, בכלל ספר במקצועו. "יכולתי לעשות קורס (הכוונה לקורס מצילים – ש.א), אבל לא עשיתי כי אני בעל מקצוע. הייתי ספר, הייתה לי חנות, העוזר מציל היה תחביב". לדבריו, תפקידו היה  להעיר להורים שלא יאפשרו לילדיהם להיכנס למים העמוקים או לבקש מהילדים שלא ירוצו סביב הבריכה. כשנשאל על ניסיונו בתחום ההצלה השיב: "אני שחיין ויש לי המון ידע. אני יודע לעשות הנשמה וראיתי המון פעמים איך מוציאים טובע מהמים".

אחד העדים במשפט היה יוסי בן יעקב, נציג משרד העבודה והרווחה ומומחה בתחום ההצלה. הוא נדרש לליקויי הבטיחות שנתגלו בבריכה ("זה חמור מאוד, בלון חמצן מתחייב מהתקנות של 2004") ודיבר בהרחבה על המצב הבלתי אפשרי שבו מציל מתבקש לסגור את הבריכה שבה הוא מועסק. "אחת מסמכויות המציל היא לאסור על רחצה, ויחד עם זאת אני מודע לזה שמציל - בעיקר אם הוא מגיע לעבודה בפעם הראשונה - לא יקום ויגיד 'אוקיי, אני סוגר את הבריכה'. זה קצת בעיה להגיד כשאתה רק נקלט לעבודה, אבל החוק מקנה לו סמכות לאסור את הרחצה". למה הדבר מוגדר כסמכות של המציל ולא כחובה של בעלי הבריכה? למשרד הפנים הפתרונים.

עוד ילד מת וכולם ממשיכים הלאה

בביתו בבאר שבע, לאחר שפקד את קבר בנו, קרלוס בן סימון מסתכל קדימה. "אנחנו כבר איבדנו את יעקב שלנו. לא רוצים שעוד ילדים יטבעו וימותו בגלל מחדלים שיכולים להימנע אם יהיה יותר פיקוח על הבריכות והמצילים, אם יאכפו את הנהלים", הוא אומר. "יצאנו לשלוש שנים של מלחמה משפטית לא רק למען יעקב, אלא למען ילדים אחרים שטבעו והאחראים הראשיים למותם לא הועמדו לדין. אנשים קוראים, 'ילד טבע למוות בבריכה', אבל לא מבינים את הסיפור המלא. לא ייתכן שהרשויות יעברו לסדר היום בנוגע לטביעת ילדים בבריכות ולא יעשו סוף להפקרות הזו. אין כמעט פיקוח, לא בודקים אם אמצעי החייאה תקינים ומה הכשרת המצילים. עוד ילד מת בטביעה וכולם ממשיכים הלאה. כאילו כלום. הייתי מוכן לוותר על הכל כדי שיעקב יהיה בחיים, אבל מישהו צריך לשלם על מותו. אנחנו ננציח את זכרו וניאבק למנוע את מותו של הילד הבא".

מישהו מהאנשים והגורמים שעומדים היום לדין התנצל בפניכם על מה שקרה?
"אף אחד, לא המצילים ולא מנהלי הבריכה. שלוש שנים עברו וכלום, כאילו הבן שלי היה אוויר. הם צריכים להתבייש".

מה איתכם? איך ממשיכים הלאה?
"אנחנו מצפים לבת ראשונה, ויש בזה שמחה והרבה עצב. זאת סגירת מעגל כי זה קורה שלוש שנים אחרי האסון שלנו, אבל נהיה שקטים רק כשנדע שלא יהיה עוד יעקב שימות בטביעה".