בוקר אחד גמרנו לאכול, פיניתי את השולחן, סידרתי את המטבח, וניגשתי למטלה הבאה: ניקוי מוחטה. מוחטה נאה מאוד. היא היתה מוטלת על השיש, גוש רירי עם בועות, שנראית כמו כל מוחטה, של כל אחד, רק שהיא לא היתה שלי, והיא לא היתה יכולה להיות של הילדים – הם נמוכים מדי, לא מגיעים עדיין לשיש. היא גם לא היתה של האמא, כי היא יצאה לעבודה לפני שאכלנו. זה משאיר רק את האבא. גבר בשנות הארבעים לחייו, איש משפחה מקסים שמחזיק במשרה בכירה ושירק – בכוונה או לא – על השיש בבית שלו, והשאיר לי לנקות.
מוחטה היא לא הפרשת הגוף היחידה שניקיתי בשנה שבה הייתי אוֹ-פֶּר. נתקלתי לא מעט בפיפי, קקי, שלשול וקיא, אבל הם פחות דוחים כשהם של ילדים. הרגע בו נאלצתי לנקות מוחטה של אדם בוגר בביתו היה הרגע שהבנתי שקנו אותי. אין משהו שאני אדרש לעשות ואוכל לסרב לו.
למשרה הזאת הגעתי אחרי כמה וכמה חודשי אבטלה אחרי סוף התואר, ובלי שהתקדמתי בלמצוא עבודה במקצוע שלמדתי. משכתי זמן. היו לי כל מיני טריקים בשביל לרמות את רמת החיים שלי. הייתי נוסעת שעה באוטובוס לסניף של רמי לוי, וחוזרת עם ילקוט מפוצץ בכל המוצרים שאני רגילה אליהם, רק של המותג ״רמי לוי שיווק השקמה״. הרמתי לעצמי על התחמון, אבל ידעתי שזה סתם דרך להעסיק את עצמי ולהרגיש חסכנית.
ניסיתי להתקבל לרשת ספרים גדולה. עשיתי משחקי דינמיקה קבוצתית עם בחור שסיים משפטים ומורה שחיפשה עבודה לקיץ. זייפתי התלהבות מסידור ספר על מדפים ונתתי הופעה מטלטלת בסימולציה מול ״לקוחה״ שחיפשה מתנה לאמא שלה. זה לא עבד, התפקיד הלך למישהי אחרת. בטח אחת שההתלהבות שלה מסידור על מדפים היתה כנה.
ניסיתי את מזלי גם באחת מרשתות הקפה הגדולות, אבל גם שם דחו אותי. המנהלת, שדווקא התלהבה ממני בראיון, כתבה לי שנתנה את הג'וב למישהי שעבדה איתה בעבר, והוסיפה שכרגע לא מחפשים עובדים בשאר הסניפים באזור.
הפסקתי לישון. ניסיתי את ההצעות שגוגל נותן כשמחפשים ״איך להצליח להירדם״: בלי קפה בערב, בלי מסכים, מיטה מסודרת. לא עבד. התביישתי לספר לרופא שאני לא ישנה, אז קניתי בסופר פארם כדורי שינה בלי מרשם. שני ״טונייט״ באחת עשרה בלילה היו מפילים אותי והייתי מתעוררת בצהריים, מסתכלת על הטלפון, רואה שאין שיחות שלא נענו, אין הודעות, אין מיילים. לוקחת עוד כדור וממשיכה לישון. את הנסיעות הארוכות לסופר החליפו משלוחים של דומינוס, אחרי ששכנעתי את עצמי שאם אוכל רק שני משולשים ביום, זה גם ייצא יותר זול. זה לא יצא יותר זול, ואכלתי יותר משני משולשים. במקום להגדיל את ההכנסות הגדלתי את מסגרת האשראי ואת מידת המכנסיים.
ואז נפל עליי הג'וב הזה. חברים של חברים התכוננו לרילוקיישן, וחיפשו או-פר ישראלית לקחת איתם, מישהי שתשמור על הילדים ותקל על את המעבר. במקרה לא היו לי תוכניות לעתיד ורציתי לנסוע לאמריקה. אז הנה, זה לא יהיה בקולג׳ אמריקאי כמו שחלמתי, אבל תהיה לי יחידת דיור משלי, המכונית המשפחתית תעמוד לרשותי, אגור בארץ ששום דבר לא סגור בה בשבת, ובעיקר אהיה רחוקה משאלות על העתיד. בגיל 27, אף אחד לא יציק לי יותר על קריירה, על זוגיות או על ילדים.
נשבעתי שאעשה הכל בשביל לא להרוס לעצמי את ההזדמנות. הגעתי לפגישה עם המשפחה כל כך נחושה, שגם אם הם היו מתגלים כבני לאניסטר, הייתי לוקחת את העבודה. אבל הם לא היו. כולם היו מתוקים. התינוקת ישנה והילד בן השלוש, שלא ראיתי בחיים, היה בטוח שהוא מכיר אותי מאיפשהו, אבל לא זכר מאיפה.
המשכורת היתה גבוהה יותר מהעבודה האחרונה שהיתה לי - שבעת אלפים שקל נטו - לא כולל שכר דירה שלא שילמתי והוצאות המחיה ששולמו על ידי המעסיקים שלי, מה שהפך אותו לגבוה יותר מכל משרה שהתמודדתי עליה בישראל. הייתי מוקסמת, ולא רציתי לעשות בעיות כי ידעתי שאם לא אני, מישהי אחרת תתנפל על התפקיד הזה.
לא חתמנו על חוזה. שעות העבודה הוגדרו כ״מהרגע שהילדים קמים בערך ועד שנחזור מהעבודה״. זרקו לאוויר גם משהו על חופשה במקסיקו, אליה כבר הזמינו שני חדרים כי הם ידעו שהם רוצים שם גם את הבייביסיטר. כל מה שאני שמעתי זה ״חופשה במקסיקו״. רציתי אותם, והם רצו אותי. ועבר המון זמן מאז שמעסיקים רצו אותי.
הילדה פשוט בלתי נסבלת. אנחנו לא מבינים איך היא יצאה ככה
ההתחלה היתה מבטיחה. שוכנתי בדירונת מתוקה ומרוהטת במרתף של בית גדול. היו לי שירותים, מקלחת, מטבחון, פרקט למינציה וכניסה נפרדת. כל בוקר, בשבע, הייתי מתייצבת במטבח ומכינה ארוחת בוקר לילדים בזמן שאבא ואמא שותים קפה ומתארגנים למעלה. את הגדול הייתי לוקחת לגן, הקטנה נשארה איתי, ובהמשך התחילה ללכת לפעוטון עד הצהריים. בזמן שהילדים היו בגן עשיתי עבודות בית קלילות. עוזרת היתה, אז אני ניקיתי את המטבח משאריות ארוחת הבוקר, סידרתי את חדר הילדים וחדר המשחקים, עשיתי כביסות והכנתי ארוחות צהריים וערב. אחרי הצהריים היינו הולכים לגינה הציבורית ומשחקים, וחוזרים הביתה בזמן למקלחת. ההורים קיבלו שני ילדים רחוצים ומותשים רגע לפני ארוחת הערב.
הילדים היו מתוקים והעבודה הפיזית היתה קלה. הרווחתי כסף יפה והרגשתי שהעבודה מפנה לי מקום בנשמה לחלומות שהאבטלה הרגה. שיפצתי את קורות החיים, מירקתי את פרופיל הלינקדאין, עקבתי אחרי חברות ומשרות שפעם לא היה לי אומץ לנסות ולהתקבל אליהן ונשבעתי לעצמי שלקראת סוף התקופה אציע את עצמי אליהן. אבל לא שמתי לב שבינתיים אני שוקעת.
יחסים בין מטפלת למשפחה שאצלה היא עובדת טעונים הרבה יותר מיחסי עובד-מעביד רגילים. זה מובן מאליו, כולם יודעים את זה ומתכוננים לזה מראש. ועדיין, המון דברים תפסו אותי לא מוכנה. למשל, לקבל ערב אחד אמא שחוזרת הביתה שיכורה מאירוע של העבודה, ומתחילה לרכל על הילדים שלה. ״לרונה היה קצת קשה״, סיפרתי כששאלה איך היה היום. ״היא לא הסכימה לאכול וצרחה כשאמרתי מספיק עם הטלוויזיה״. ״איזה מעצבנת היא״, אמרה על התינוקת. ״פשוט בלתי נסבלת. אנחנו לא מבינים איך היא יצאה ככה״. עמדתי ושתקתי. הבת שלה באמת יכולה להיות בלתי נסבלת. כמו כל ילדה.
לקח לי גם זמן להתרגל לפגישת הבוקר עם אבי המשפחה, בתחתונים, מתגלח וגוזז את שערות נחיריו במטבח מדי בוקר. הייתי מבלה את הדקות הראשונות של הבוקר בראש מורכן, מנהלת בלקוניות שיחות חולין על מזג האוויר או עתיד תאגיד השידור הציבורי.
הופתעתי גם מהביקורים של סבא וסבתא. עוד שניים שהייתי צריכה לנקות אחריהם, לנהוג אותם ממקום למקום, לקחת אותם לקניון ולוולמרט, ולהסתכל עליהם לוקחים דוגמיות ונכנסים לשיחות עומק עם עובדי העגלות.
יום אחד נתנה לי הסבתא שיעורי בית. אחרי שיחת היכרות בה שאלה אותי איפה גדלתי, כמה אחים יש לי ומה ההורים שלי עושים, היא ביקשה את כתובת המייל שלי ושלחה לי מסמך. במקום לספר לי על עצמה, נחת אצלי בתיבה קובץ וורד של יותר ממאה עמודים, בו היא מגוללת את סיפור החיים שלה כפי שכתבה אותו. ״האהבה שלי תמיד היתה גדולה וחמה״, קראה ההקדמה, ״אבל מעולם לא קיבלתי אני את אותו החום״. מדי בוקר היא קיבלה אותי ב"נו?", ומדי בוקר שתקתי. לפעמים היא גילגלה את השיחה לאנקדוטה מתוך הספר, משהו על שיעור אקורדיון או פעולה בתנועה והיתה מחפשת איזה זיק של הכרה בעיניי. היא לא מצאה. את הזמן עד סוף הביקור העברתי בתירוצים.
בחורף הגיעה הנסיעה המיוחלת לחוף בקנקון, מקסיקו, יעד אהוב על אמריקאים כשנהיה להם קר מדי. זה היה חלק מהעבודה, וחלק שחיכיתי לו מאוד. אני טסה למקסיקו, ועוד הולכים לשלם לי על זה. הצטרפות לחופשה הייתה תנאי הכרחי לקבלת התפקיד, כדי לעזור להורים בטיסות ובעיקר בעצירה של ארבע שעות במיאמי בכל כיוון, ולאפשר להם זמן לעצמם ולא רק להיות עסוקים בטיפול בקטנים. הכל היה מאוד נעים ונחמד ואינסטגרמי עקרונית. הייתי במקסיקו ושילמו לי על זה, אבל עבדתי 24/7. למרות שהבטיחו לי חדר משלי התברר שאני ישנה עם הילדים בחדר, עם הגדול במיטה. הייתי משכיבה את הילדים לישון בשמונה, ונכנסת למיטה לא הרבה אחריהם, בידיעה שהם יעירו אותי בשש. את הזמן עד שנרדמתי ביליתי באייפון, גוללת את הפיד של החברים בארץ שרק התחילו להתעורר. ברגעי פרטיות שגנבתי התקשרתי בוכה לאמא שלי, כי רק להורים יכולתי להתלונן על הפינוק שלי. ״זה אומר שהם סומכים עליך!״, אמא שלי ענתה לתלונותיי על הלינה המשותפת. היא צדקה, וזה נהדר, אבל רציתי להיות לבד לרגע או להרגיש במקסיקו.
מה את רוצה שנעשה? גם אנחנו לא יודעים מתי נסיים בעבודה
אני יודעת שאין לי שום זכות להתלונן. שילמו לי יפה, נתנו לי תנאים מעולים ויחס נעים. הכל היה ממש בסדר רק שהזמן שלי אף פעם לא היה שלי. באחד מימי שבת המושלגים סימסה לי האמא אם אני יכולה לבוא להיות חצי שעה עם הילדים, כדי שלא תצטרך להוציא אותם מהבית בשביל ללכת לקניות. באותו זמן ישבתי בחדר וראיתי טלוויזיה, אז לא היה אכפת לי לעלות ולעשות את אותו דבר רק עם ילדים ותכניות שהם אוהבים. אבל החצי שעה הזו הפכה לשעתיים, ובערך כל שבועיים הגיעה בקשה כזאת. מוצ״ש אחד ארוחת ערב אצל הבוס, ערב אחר אירוע זוגי מחוץ לעיר. תמיד באתי. לא רציתי להיות כפוית טובה, וזה הרי לא שעבדתי כל כך קשה. בסך הכל ביקשו לי לתת פה שעה ושם שעתיים, והיו אמורים להחזיר לי אותן בזמנים אחרים. רק שאף פעם לא היה ברור מתי זה יקרה, וכשאין לך שליטה על הזמן שלך, את גם לא יכולה לעשות תוכניות. את תמיד מוכנה להקפצה.
ביום מסוים ביקשו שאשר מאוחר למחרת, ואמרו שיתנו לי אחר צהריים חופשי השבוע. על הזמן החופשי גיליתי ביום עצמו, אז תוכניות כבר לא הספקתי לעשות. כשהערתי על ריבוי הערבים בהם אני עובדת נעניתי ב״מה את רוצה שנעשה, גם אנחנו לא יודעים מתי נסיים בעבודה״. יום אחד ביקשתי לצאת מוקדם, בתמורה לאחד הערבים בהם עבדתי. הם אמרו כן, וברגע האחרון ביטלו כי האבא היה חייב ללכת לשיעור יוגה. והטינדר-דייט שקבעתי? ביטלתי. מאז הפסקתי לתכנן.
העבודה גמרה אותי והרגשתי אשמה. הייתי בטוחה שאני אמורה להיות מאושרת ושאני פשוט לא מצליחה להיות. זה לא היה רק השעות הארוכות ולוח הזמנים שהפתיע אותי בכל שבוע מחדש, כזה שלא מאפשר לתכנן כלום מחוץ לעבודה. היה קשה כי לא היו הפסקות, ימי העבודה הגיעו ל-14 שעות, בהם את לא יכולה ללכת לשירותים בלי שילדון יפתח את הדלת או יצרח מאחוריה. כשאת בייביסיטר, את בתפקיד כל הזמן. אני יודעת שככה הורים חיים. אבל אלה לא הילדים שלי, על אף שאהבתי אותם מאוד. הרגשתי שלאט לאט אני מאבדת סבלנות וצלם אנוש. וזה לא מה שאתם רוצים שהאישה שאחראית לשלומם של הילדים שלכם תאבד.
בסוף גם זה נגמר. אני מבוגרת בשנה, עם קצת יותר כסף בחשבון, אבל חזרתי לנקודת ההתחלה. הדבר היחידי שהשתנה הוא התחושה שמעכשיו אני אצטרך להלחם על הפרטים הכי קטנים שחשבתי שאמורים להיות בסיסיים בכל מקום עבודה. דברים כמו כסף הופכים להיות הרבה פחות דחופים כשאין לך את הפרטיות שלך לעשות קקי, וייקח לי עוד קצת זמן להשתחרר מהעובדה שחייתי שנה במציאות שבה אחד בא על חשבון השני.
