באותו יום הוא היה צריך לקחת את בתו לגן. בשגרה היה אלעד עשוש לוקח איתו רק את בניו, תלמידים בבית הספר שהוא עצמו מלמד בו, אבל ב-20.9.2021 החלה אשתו לעבוד בגן ילדים והוא לקח את הקטנה במקומה. "ברכב היו איתי הבנים אביחי, יונתן ומאיר-ישראל, והבת הילה, שהייתה בת שנתיים. הסעתי אותה לגן בנתיבות – זאת נסיעה די ארוכה, משהו כמו 25 דקות - ובדרך לשם, אני לא יודע בדיוק באיזה שלב, מאיר-ישראל נרדם", מספר עשוש השבוע.

מנתיבות נסע עשוש לבית הספר, שם פגש בחניה הורה של אחד מתלמידיו. "הוא שאל אותי משהו, אני ירדתי מהרכב, ושני הבנים יצאו לבד והלכו לכיתה", מספר עשוש. "בדרך כלל הם היו לוקחים איתם את מאיר-ישראל ומלווים אותו, כי הוא היה רק בן 5 ובכיתה א', אז הייתי בטוח שגם הוא ירד.

"כשהסתיימה השיחה עם ההורה נכנסתי לבית הספר. הגעתי לכיתה שאני מחנך והתחלתי את יום הלימודים כרגיל. בסביבות שתיים בצהריים, לקראת סוף יום הלימודים בכיתה של מאיר, המורה שלו שלחה לי דפים עם אחד התלמידים. לא הבנתי למה, אבל כשניגשתי להחזיר את הדפים למורה היא לא הייתה שם, והילדים אמרו לי שמאיר לא בכיתה. היה לי בראש שאולי הוא הלך לכיתה של יונתן כדי להשלים חומר שהוא הפסיד, כי בשבוע הקודם הוא היה בבידוד בגלל קורונה. האופציה של לשכוח ברכב לא עלתה לי בראש בכלל".

עשוש לוקח נשימה עמוקה וממשיך: "מאיר לא היה גם בכיתה של יונתן, אז הלכתי לחדר המורים לחפש את המורה שלו. כשפגשתי אותה היא אמרה שמאיר לא הגיע היום בכלל,  ובאותו רגע, בהבזק של שנייה, עלה לי בזיכרון הרכב והרגשתי כאילו שהלב שלי מפסיק לפעום. ברגע הבא פשוט התחלתי לרוץ לכיוון החניה. ברגע שראיתי את התיק של מאיר מבעד לחלון, הבנתי הכל. הרגשתי שהעולם מתמוטט עליי".

זה היה כאילו שאני זועק אל האופק

עשוש מדבר לאט, מהוסס. מפוחד, כאילו זה קורה שוב עכשיו. לוקח לו זמן למצוא את המילים הנכונות, המילים שהוא רוצה להגיד. נדמה שאין באמת מילים שיכולות לתאר את מה שעבר עליו באותם רגעים, אבל הרגשות כתובים עלי פניו. הוא לא בוכה בדמעות, אבל לגמרי בוכה מבפנים.

אלעד עשוש (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

כשאני שואלת אותו למה החליט להיחשף, לדבר בפנים גלויות על הטרגדיה שלו, עשוש משיב כמי שכבר ענה לעצמו על השאלה הזאת: "נמאס לי להתחבא. קרה לי הדבר הכי נורא שיכול לקרות, אבל הוא יכול לקרות לכל אחד ואין לי במה להתבייש. עברתי שיקום ארוך מאוד, יש לי מזל שאני אדם מאמין, אבל מה עם אלה שלא? אנשים יכולים לדבר, אבל הם לא מבינים מה זה עד שזה לא פוגש אותם. הגיע הזמן שהורים שזה קרה להם יפסיקו להסתתר".

וברמה האישית? 
"אני רוצה שכולם יידעו שאני אבא טוב. אבא מסור, אבא שיושב עם הילדים שלו לקרוא, אבא שמשחק איתם. אבא שאמנם עובד קשה כדי להתפרנס, אבל תמיד חושב עליהם".

עשוש בן ה-33 – מחנך בכיתות ג' ומורה לספרות, לשון ותלמוד – מתגורר במושב זמרת ונשוי לביתיה, בתו של רב היישוב דוד קרעי ואחותו של שר התקשורת שלמה קרעי. השניים הביאו לעולם שבעה ילדים. מאז האסון של מאיר-ישראל עברו שנה וחמישה חודשים, והאבל עדיין שורה על בית המשפחה במושב הפסטורלי שבצפון הנגב.

עשוש נוגע ישירות בטראומה, מכריח את עצמו לחזור לרגעים שתמיד יחלקו את חייו ללפני ואחרי. "כשראיתי את מאיר ברכב לא הבנתי בהתחלה מה קרה ואיך קרה, אבל מיד התקשרתי למד"א והם הורו לי להתחיל החייאה עד שיגיע פרמדיק", הוא מספר. "עשיתי הנשמה, ובשלב מסוים אמרתי להם שלא נראה לי שיש עוד מה לעשות. אבל פחדתי להוציא מהפה את המילה 'נפטר', אז פעלתי לפי מה שלמדנו בעזרה ראשונה מתוך חוסר כוחות ורגע לפני איבוד עשתונות".

מה עבר לך בראש? זה מצב שהראש עובד בכלל?
"אני זוכר את עצמי זועק מקירות לבי, 'מאיר, קום', 'מאיר, אתה שומע?'. זה היה כאילו שאני זועק אל האופק. ההרגשה הייתה שאני צועק בלב פנימה, אבל כנראה שצרחתי, כי כל מי שהיה באזור הגיע. אנשים החלו להבין מה קורה, התאספו סביבי, ואני אמרתי לעצמי: 'הלוואי שהרב קרעי היה כאן'. חמי הוא סוג של עוגן נפשי במשפחה. ופתאום הוא באמת עמד מולי, קצת תקווה בתוך כל החושך הזה. כשהוא הגיע אמרתי לו את מה שנאמר ליחזקאל בן בוזי הנביא: "בֶּן אָדָם כְּתֹב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". הפסוק הזה מדבר על תחילת חורבן בית המקדש, אבל באותו בוקר זאת הייתה התחושה הפרטית שלי".

אלעד עשוש (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

ברגעים הראשונים שלאחר הגעת כוחות ההצלה, מספר עשוש, הוא לא ידע את נפשו. "התחלתי להסתובב ולשוטט כמו משוגע שאין לו עוד כלום בעולם, הולך וחוזר ומשוטט כאילו הדבר לא קשור אליי, סוג של טירוף הדעת. אמרו לי 'סע איתו לבית חולים, עוד יש סיכוי'. רציתי מאוד להאמין, אבל בלב ידעתי שזה לא נכון ושזה ניסיון להרגיע אותי. הכניסו אותי לרכב והרגשתי שאלו רגעים שיכולים לעשות בי מה שרוצים כאדם ללא עמוד שדרה. נשכבתי על הכיסא הקדמי באפיסת כוחות מוחלטת".

מתי הפנמת את מה שקרה?    
"אחרי כמה דקות הבנתי את המשמעויות, אספתי את עשתונותיי והתחלתי לנהל את האירוע. מי יוציא את הילדה מהגן, מי ייקח אותי להודיע לאשתי".

ראית שוב את מאיר?
"כשהתחלנו בנסיעה זיהיתי את האמבולנס שלקח אותו, חונה בצד הדרך ושוטר לידו. ביקשתי להיכנס וקראתי ברכת 'ברוך דיין האמת'".

לא יודע מאיפה היו לי כוחות לחשוב על הכל

אנשים שחווים אובדן פתאומי מדברים במקרים רבים על מצב של הלם. גם עשוש מספר שהיה הלום בשניות הראשונות, ועם זאת מודע למה שקרה. "את המציאות הבנתי די מהר, אבל אתה מסרב להאמין ולקבל. אי אפשר להסביר במילים את מה שעובר לך בגוף ברגעים כאלה, זו תחושה שלא הרגשת אף פעם. זה כאילו שאתה בחלום רע ומחכה שהוא יסתיים,  אתה לא מאמין שזה אמיתי. בחיים לא חשבתי שזה מה שיקרה, שאני אשכח את הילד שלי ברכב והוא ימות".

ובתוך כל זה היו לך גם דאגות אחרות.
"הכי דחוף היה להחזיר את הילדים וללכת להודיע לביתיה לפני שתקבל וואטסאפ ממישהו מהמושב. היא הייתה בתחילת היריון עם הקטנה שלנו, והיה בי פחד כפול בגלל זה. אני אפילו לא יודע מאיפה היו לי כוחות לחשוב על הכל. אתה בתוך בור שחור ברגעים האלה".

מה עשית בפועל כדי לאסוף את המשפחה?
"ביקשתי מיד מחברים טובים מהמושב לקחת את כל הילדים שלנו אליהם, שלא יראו בכלל, ואני וחמי נסענו לגן שבו ביתיה עובדת כדי לספר לה".

בשלב הזה מצטרפת ביתיה עצמה לשיחה. "כששמעתי מה קרה לא האמנתי, לא רציתי להאמין", היא מספרת. "בכיתי המון, נפלתי על הרצפה, שאלתי כל כך הרבה פעמים מה בדיוק קרה. אלה רגעים שאתה כאילו לא בתוך הגוף שלך. אני גם ככה אמא היסטרית, אלעד מאוד חשש לספר לי מה קרה".

מה קרה כשהאמת חלחלה לתודעה?
"בהתחלה האשמתי וכעסתי, אבל עם הזמן עם הזמן הבנתי, עיכלתי".

מה הבנת?
"שאת יכולה לכעוס על כולם, אבל עדיף להבין שזה קרה, שהייתה תאונה, אבל יש לנו עוד ילדים לדאוג להם".

אלעד עשוש (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

את השבעה ישבו בני המשפחה בביתם של הסבא והסבתא, הוריה של ביתיה. "המקרה הזה תפס הרבה אנשים בהלם ובצער עמוק, הייתה שבעה קשה מאוד", מספר עשוש. "רבים מאלה שבאו לנחם אמרו שביום האירוע הם חזרו הביתה באמצע יום העבודה, פשוט לא יכלו להמשיך לעבוד. אנשים לא הפסיקו לזרום לבוא ולנחם - צעירים, מבוגרים, תלמידים והוריהם מהיום, מהעבר. ההרגשה והאמירה שלי הייתה כל הזמן, 'מי שנתן לנו את המכה האדירה הזו ייתן גם לנו את הכוח להתמודד עם המשבר'. ככה קורה יום-יום, שעה-שעה עד הרגע ממש".

זה מאוד אופטימי.
"עם הזמן, אחרי עבודה גדולה שעשיתי עם עצמי ושיחות רבות עם חמי, הבנתי שאם נחליט שאנחנו מסכנים ואומללים – כל המשפחה תישאר שם ולא תוכל להרים ראש. אני מכיר הורים שכולים כמונו שנמנעו מלצאת מהבית רק בגלל המבטים. אבל אם נחליט שאנחנו קמים, לוקחים איתנו את הצער ולא רובצים תחתיו, אנחנו עשויים להצליח".

באילו תגובות של החברה נתקלתם?
"לרוב מחבקות. בתוך המושב אנחנו עטופים, וייאמר לזכותם של אנשי המועצה (המועצה האזורית שדות נגב – מ"ק) שכולם עזבו את כל עסקיהם ובאו להיות לצידנו, נעמדו מרחוק עם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ולא עזבו אותנו. אבל החברה בחוץ, המדינה – שם אנחנו לא עטופים ושם היו גם תגובות קשות. אולי כולם צריכים ללמוד מאיתנו מה זו הכלה. את ההלוויה ביליתי בעיניים מושפלות עד עפר, לא היה לי אומץ וכוח להסתכל על אנשים, אפילו לא ראיתי את כל מי שהגיע".

אלעד עשוש (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

היום אתה פוקד את הקבר?
"הביקורים שם היו לפי הצורך הרגשי. כשהרגש גאה והרגשתי חנוק מדמעות פנימיות, הייתי הולך. בהתחלה זה היה בערך אחת לשבועיים, ולאט לאט המעטתי בביקורים. היום הקבר שלו מהווה עבורי מקום של תפילה. כשאני צריך להתפלל על עניין שחשוב לי, אני ניגש לשם ומתפלל. ברוב המקרים ה' או מאיר שומעים את תפילתי שם".

הנצחתם את מאיר באופן כלשהו?
"לפני 12 שנה חידשנו את בית הכנסת הראשון שנבנה במושב, ואחרי מה שקרה החלטנו לקרוא למקום 'המאיר לישראל' והפכנו אותו לבית מדרש. יש שם שיעורי תורה לילדים, נוער ומבוגרים. מאיר במובן מסוים גדל במקום הזה. הברית שלו הייתה שם, הוא תמיד היה קשור מאוד למקום הזה".

המוח שלי ניתק את הסיטואציה מהמחשבה

את מה שקורה להורים ששוכחים את ילדיהם במכוניות תיאר פרופ' דיוויד דיאמונד, מומחה לפסיכולוגיה ונוירולוגיה מאוניברסיטת דרום פלורידה, במאמר מכונן שפורסם בשנת 2016. דיאמונד, שערך מחקר מקיף בנושא, מצא שהתופעה נובעת מכשל בזיכרון האנושי; במוח קיימת מערכת של זיכרון לטווח ארוך, שפועלת על בסיס ההרגלים שלנו, ומערכת של זיכרון לטווח קצר, שנסמכת על מידע חדש. כשמשתלט עלינו זיכרון מתוך הרגל, אנחנו עלולים לשכוח פעולות שתכננו או לסמן לעצמנו "וי" על פעולות שלא עשינו – כמו להוריד את הילד בגן או להוציא אותו מהרכב.

דיאמונד מדגיש במאמרו בדיוק את הדברים שאומר עשוש: זה יכול לקרות לכל אחד. ילד שנשכח ברכב לא מעיד על הזנחה הורית, אלא על רגע אחד שבו המוח משטה בנו. לאור פרטי הטרגדיה של משפחת עשוש, מצמרר לראות במאמר בן שבע השנים את הקטע שבו מתאר דיאמונד את המשותף לאירועים של שכחת ילדים: ברבים מהמקרים דיווחו ההורים שביום האירוע חל שינוי כלשהו בשגרה, "למשל אם האב לקח את הילד לגן במקום האם או להפך... אפשרות אחרת היא שלא מדובר בפעילות שגרתית, כי ההורה מביא את הילד לגן רק לפעמים".

למרות תוצאות המחקר של דיאמונד, ושל מחקרים אחרים בנושא, הסביבה נוטה להאשים הורים שחוו סוג כזה של אובדן - ברשלנות, אם לא בדברים חמורים יותר. שיטוט ברשתות החברתיות חושף תגובות קשות על ידיעות בנושא, עם אמירות כמו "יש לכם יותר מדי ילדים אז אתם לא סופרים אותם? אולי מספיק להשריץ ילדים?".

הורים ישראלים ששכחו את ילדיהם ברכב רואים את עצמם בתחתית סולם השכול, כך הם מכנים זאת. הסביבה לא מניחה להם להתאבל, והם חווים שכול מתוך בושה, שכול שצריך להסתתר בגללו. כך הם חווים את האובדן פעמיים: פעם אחת כי איבדו את היקר להם מכל, ופעם שנייה כשהם מוקעים מהחברה. את המציאות הזאת מבקש אלעד עשוש לשנות.

אלעד עשוש (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

"מה שקרה לי באותו יום הוא שהמוח שלי ניתק את הסיטואציה מהמחשבה. ההרגל שלי הוא שהילדים יורדים מהרכב, וזה מה שקרה מבחינתי. אני אף פעם לא מסתכל אחורה", אומר עשוש. "לא יכולתי לדעת שמאיר נרדם בגלל הנסיעה הארוכה לגן של הילדה, הייתי על אוטומט. חשוב לי להעביר את המסר שזה יכול לקרות לכל אחד, כי אני רוצה למנוע את המקרה הבא. אלה שמטילים אשמה - מרחיקים את עצמם לדעתי מהעובדה שזה יכול לקרות גם להם. אני שומע כל הזמן משפטים כמו 'לי זה לא היה קורה' או 'זה קורה רק אצל הדתיים', אבל זה בכלל לא רלוונטי איפה גדלת או במה אתה מאמין, אם אתה הורה טוב או לא. זו תאונה. הכי נוראית שיש, אבל תאונה".

ועדיין, אני מניחה ששום דבר לא יכול למנוע את רגשות האשם.
"בהתחלה לא היו לי. ניסיתי להיות פרקטי, להבין איך זה קרה. למשל, שאלתי את הילדים מי יודע משהו, ואחד הילדים אמר לי שהוא נרדם בנסיעה. ככה הבנתי את ההמשך, שהוא נרדם ולא יצא מהרכב. בדקתי גם אם נעלתי את הרכב, אבל מצלמות אבטחה הראו שלא. זו קרן אור מהשמים, כי אני יודע שאם הוא היה מתעורר, הוא היה יכול לצאת מהרכב. זה עוזר בכל מה שנוגע להאשמה עצמית. ברור שזה קשה לי, אני חושב על זה הרבה ושואל את עצמי המון שאלות, אבל מהר מאוד הבנתי שקודם כל אני צריך להמשיך לגדל את המשפחה".

יש זוגות שמתגרשים בגלל זה

כשאני שואלת איך מותו של מאיר-ישראל שינה את משפחת עשוש, ביתיה משיבה מיד: "בהתחלה זה בעיקר פירק אותנו".

ובהמשך?
"למדנו להיבנות מחדש והיום אנחנו מאוחדים יותר. הילדים נמצאים בטיפול, קשה להסביר להם מה קרה, אז נעזרנו באנשי מקצוע שהמליצו לנו להגיד שקרתה למאיר תאונה והוא נפטר. התמונה שלו תלויה בסלון, אנחנו כל הזמן מזכירים אותו ומדברים על המקרה בפתיחות, אבל גם לא רוצים להכאיב לילדים, אז עושים הכל לאט-לאט. אנחנו לא מסתירים כלום, אומרים לילדים שאבא השאיר בלי כוונה את מאיר ברכב ושהוא אבא טוב ואוהב. הילדים רואים את זה".

מה עשתה הטרגדיה לזוגיות שלכם?

אלעד: "הייתה תחושה קשה מאוד בהתחלה, לא הצלחנו לעכל את מה שקרה. היה ריחוק, הייתה תחושת האשמה. אבל שרדנו את זה, והיום אנחנו במקום אחר".
ביתיה: "זה מערער, אבל כשיש זוגיות חזקה עוברים את זה ביחד. ברור שבהתחלה זה היה מורכב והיו רגעים קשים של כעס, אבל בסוף את מבינה ומפרקת את הדברים. אלעד לא עשה חלילה כלום בכוונה, וכשהבנתי את זה החלטתי להיות לצדו ולא לעזוב. יש זוגות שמתגרשים בגלל זה, משפחות שמתפרקות. אני החלטתי להתרכז במה שטוב".

אלעד עשוש (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן


מה השתנה בכם מאז המקרה?
אלעד: "אני כל הזמן מסתכל אחורה ברכב, כל הזמן בודק, מחפש אותו במובן כלשהו. בכלל, לקח לי הרבה זמן להיכנס שוב לרכב. הפכתי להיות רגיש יותר, יותר מעריך את הזמן עם הילדים והמשפחה. אבל אני גם חי עם הכאב. סגור יותר, עצוב יותר. ועדיין מעריך גם את השמחה בחיים".
ביתיה: "אלוהים נתן לי כוח שנאסף לאותו רגע, כוח שאנחנו לא מכירים".

את חולמת על מאיר?
"כל הזמן. אני רואה אותו בחלום ובודקת שהוא נקי ומסודר, כמו שתמיד היה לי חשוב".

לתרומות לעמותת "המאיר לישראל - מרכז לתורה תפילה וחסד זמרת":

בנק פאג"י (52), סניף 173, מספר חשבון 057703. מייל: elad405@gmail.com

הנתונים: 21 מקרי מוות ב-5 שנים

מנתוני ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים עולה כי משנת 2015 ועד 2020 דווח בישראל על 686 מקרים של השארת ילדים ברכב. 21 מהמקרים הסתיימו במוות. שלושה מהילדים שמתו היו מתחת לגיל שנה, וכ-90% היו מתחת לגיל 5.

לצד מקרי המוות נרשמים מקרים רבים של "כמעט", אומר ישראל אלמסי, מנכ"ל ארגון "ידידים". "אני מקבל ביום ממוצע בין 500 ל-1,000 קריאות ביום על ילדים שנשכחו ברכב, שיחקו וננעלו ברכב או נלכדו ברכב, וההורים עומדים בחוץ חסרי אונים. יותר מ-5,000 ילדים ננעלו ברכב רק בשלוש השנים האחרונות, ובחלק מהמקרים זה הסתיים במוות".