חולמים לכתוב ספר לילדים או להוציא לאור סיפור שכתבתם? אל תגנזו את החלום, אבל דעו שזה לא הולך להיות פשוט וקל. בכל שנה מתווסף יבול יצירתי ומכובד של ספרי ילדים למדף, אך תמיד יש מקום לקול מקורי ורענן. מהם כללי הזהב לספר ילדים מוצלח במיוחד?
מה הופך ספר ילדים לקלאסיקה?
"קשה לומר מה הופך ספר לקלאסיקה, למה חלק מהספרים עמידים בפני הזמן, ואחרים לא", אומרת תמי שם-טוב, סופרת ילדים ונוער, "אין נוסחה ואי אפשר לנבא מה ישרוד ומה לא. נדמה לי שזו היתה לאה גולדברג שאמרה שסופר ילדים צריך להבין שהטקסטים שלו לא יהיו נצחיים. בינתיים, נראה כי דווקא הספרים שלה שורדים יפה מאוד. אני מאמינה שלסיפור טוב שנכנס ללב, יש יותר סיכוי לעבוד לאורך זמן".
"אם פירושה של המילה 'קלאסיקה' היא על-זמניות, אז בעצם מה הופך ספר לעל-זמני? בדיוק זה שהוא על-זמני", אומרת דקלה קידר, סופרת ילדים ונוער ותסריטאית, "כזה שרלוונטי בכל זמן, לכל גיל, בכל שלב קוגניטיבי ונפשי, שהוא מרובד ועמוק דיו כדי לגלות בו בכל קריאה דבר חדש. אין דרך לצפות את זה, לנחש את זה. מה שהופך ספר לקלאסיקה אלו הקוראים שלו - שעדיין נולדו. הספר "ארץ יצורי הפרא" הוא ספר קלאסי בעיני - מכל הטעמים שהזכרתי, אבל במיוחד מהסיבה הפשוטה - שהוא מעורר בי געגוע לקרוא ולהקריא אותו שוב ושוב (ושוב)".
הביצה שהתחפשה – חיפוש אחר שייכות
תמי שם-טוב מביאה כדוגמא את הביצה שהתחפשה. "זה סיפור על מישהו שרוצה להיות מישהו אחר, סיפור על בדידות וחיפוש אחר תחושת שייכות. אלו דברים בסיסיים שכל אחד מכיר ויכול להזדהות. הניסיונות של הביצה להפוך למישהו אחר נכשלים שוב ושוב, והיא נדחית בצורה ישירה ומכאיבה. אבל הסוף טוב ומופלא - התרנגולת, אמה של הביצה, מוצאת אותה, ומעניקה לה מקום בו היא אהובה ורצויה. היא דוגרת עליה עד שהיא הופכת למישהו אחר, למי שהיא היתה צריכה להיות - לאפרוח. הסיפור מסופר בפשטות, אבל למעשה יש בו משהו עמוק, פילוסופי, אפילו בודהיסטי - אנחנו לא נשארים אותו דבר, אלא גדלים, מתפתחים ומשתנים, 'מתגלגלים' הלאה כפי שקורה לביצה. הסיפור מסופר בפשטות, אין תיאורים מכבידים. הוא מעורר הזדהות בצורך בסיסי של כל אחד, ויש בו נחמה גדולה שהאימא נותנת. יש בסיפור עלילה, הרפתקה, מפגש עם דמויות אחרות. זה לא נשאר רק רעיון, אלא סיפור מלא".
רוצים גם? כמה הנחיות לכתיבת ספר ילדים מוצלח:
שם טוב שמנחה סדנאות למבוגרים שרוצים לכתוב לילדים ולנוער, מאמינה שההדגשים שטוותה לאה גולדברג לכתיבה איכותית לילדים, תופסים גם היום. למשל, חמש העצות הראשונות ברשימה זו:
כתיבה מתוך כנות ורצינות - הרבה אנשים חושבים שקל לכתוב לילדים, שזו כתיבה שאפשר לעשות "על הדרך" בלי להתאמץ יותר מדי. תפיסה כזו קוממה את לאה גולדברג, שראתה בכתיבה לילדים אמנות גבוהה, שעולה על כתיבה למבוגרים ואהבה לצטט את הסופר הרוסי מקסים גורקי שאמר שלכתוב לילדים זה כמו לכתוב למבוגרים רק יותר טוב.
המרכיב הנרטיבי – אנשים אוהבים סיפורים וילדים - עוד יותר. ילדים זקוקים לסיפורים שלמים, עם התחלה, אמצע וסוף. המרכיבים התיאוריים צריכים להצטמצם כשכותבים לילדים ולפנות את מירב המקום לחלק הנרטיבי העלילתי.
החלק האמנותי הוא העיקר. ספרות ילדים לא אמורה להיכתב מתוך מניעים דידקטיים, ואם הם קיימים הם חייבים להיות אגביים ולא העיקר. ספרות אמורה להעניק חוויה אמנותית אסתטית, גם כאשר נמעניה הם ילדים. ספרות יכולה להיות גם כלי חינוכי או טיפולי, אבל היא קודם כל אמורה לענות על צורך אחר.
סוף טוב –לאה גולדברג האמינה שאפשר לכתוב לילדים על כל דבר אבל חייבים לסגור את הסיפור בסוף טוב. אני מסכימה איתה וחושבת שאפילו אם הסוף לא טוב באופן מוחלט, חייבים לפחות לסיים בנחמה או בתקווה. ויש לכך אפקט חיובי -כמעט אנטי-דפרסיבי - גם על הכותב.
שפה עשירה – לאה גולדברג התנגדה לשימוש בשפה דלה או מתיילדת. זה לא אומר שיש להשתמש רק במילים גבוהות, אבל אין סיבה לפחד שהילד לא יבין חלק מהמילים. הוא יבין מתוך הקונטקסט או ישאל. כדאי לכתוב פשוט, מבחינת מבנה המשפט, אבל הכי חשוב לא להתיילד, לא לכתוב ב"שפה של תינוקות" כי אז מרגישים את הזיוף והחנפנות.
להסתכל על העולם דרך עיניים של ילד – יש כותבים שזה טבעי להם ויש כאלה שצריכים להתאמץ כדי למצוא את נקודת המבט הילדית שלהם, אבל כתיבה טובה לילדים דורשת הסתכלות כפולה: של האדם המבוגר שיש לו פרספקטיבה, ושל הילד שפעם הוא היה. כשמצליחים להסתכל דרך שתי נקודות המבט האלה – קורה קסם לכתיבה והיא נעשית אותנטית ואמינה.
לזכור את הקורא – כשכותבים למבוגרים אף פעם לא צריך לחשוב בן כמה יהיו הקוראים. זה לא משנה אם הקורא יהיה בן 80 או בת 35, אבל כשכותבים לילדים צריך לדעת אם כותבים לבני ובנות חמש או לבני או בנות 13. ספרות הילדים והנוער כוללת קוראים מאוד מאוד שונים מבחינה קוגנטיבית ורגשית, והקורא צריך לדעת פחות או יותר למי הוא מכוון.
לקרוא בקול –כדאי לקרוא בקול את הדברים שכותבים, להקשיב למנגינה, לקצב, לשמוע את החריקות, הצרימות והזיופים ואז לתקן ולקרוא שוב עד שמגיעים למנגינה הנכונה.
למחוק ולמחוק ולמחוק. זה קורה לכולנו, אנחנו מתאהבים ברעיונות שלנו, בדברים שכתבנו, קשה לנו להיפרד מהם גם כשאנחנו מבינים שמה שכתבנו מיותר או אפילו ממש לא טוב. צריך ללמוד להיפרד ממה שלא טוב, ולמחוק את המיותר. צריך להעדיף את טובת הסיפור.
לקרוא ובעיקר ספרות ילדים והרבה– אנחנו לא כותבים בתוך ואקום ולא ממציאים את הגלגל. כמו שקולנוען ניזון מסרטים, כך גם סופר ניזון מספרים. כדאי לקרוא בעיקר (אבל לא רק) ספרות מהז'אנר שבו כותבים. אם מישהו כותב שירים לילדים, למשל, כדאי שיקרא בעיקר שירי ילדים. אנחנו כותבים בתוך מסורת של כתיבה, והשפעות הן דבר מעשיר וטוב.
זה לא קל כמו שזה נראה - אנשים נוטים לבלבל בין אורך הסיפור – להיקף העבודה הצפויה עליו. אומנם מדובר במאות ספורות של מילים, אבל למעשה, בסיפור טוב לילדים תוכלו למצוא את כל מרכיבי הדרמה שיש בסיפור לגדולים, אבל בתמצות ובדיוק ברמה מיקרוסקופית, ולכן גם כל זיוף מרעיש ומהבהב למרחקים.
אל תשכחו את הילד שהייתם ושאתם - נשמע קלישאה, אבל אין נכונה ממנה. זכרו בכנות את האופן שבו הסתקרנתם, נעלבתם, שמחתם, התאכזבתם, כשהייתם ילדים. כתבו מתוך עולמכם וממה שמעסיק אתכם - ולא ממה שנדמה לכם שיעניין ילדים. וכמובן, אל תהססו לשאוב השראה מתוך הזיכרונות (ובהחלט גם מהטראומות) הפרטיים שלכם.
תתבדרו! - הומור מגביר את ההנאה מכל סיפור – גם לילדים וגם להורים ולשחקן החבוי בתוכם, ובעיקר הוא מאפשר לדבר בקלילות על נושאים שלא תמיד קל לדבר עליהם ביומיום. הסטטיסטיקה אומרת שילדים צוחקים כ-400 פעמים ביום. תנו להם את הסיבה ה-401!
ילדים יודעים להפריד בין הסיפור לבין החיים שלהם - אגדות אנדרסן, סיפורי המיתולוגיה ואפילו התנ"ך מציעים סיפורים נועזים, מפחידים ואפלים, וזה גם אחד ממקורות המשיכה שלהם עבור ילדים. למרות הצורך לגונן על נפשם הרכה של ילדינו, סמכו עליהם שיידעו לעשות את ההפרדה בין דמיון ומציאות. מעבר לזה, גם פרויד יסכים שזו גם יופי של דרך לאוורר רגשות.
אל תחשבו על מסר, לקח, ומוסר השכל - אל תהיו כבולים לעמדה, רעיון או פתגם שמצא חן בעיניכם, ובטח שלא כדאי לצאת משם לכתיבה. ספרו את הסיפור שלכם ואת עבודת הפרשנות, השאירו לקורא שלכם. רוב הסיכויים שניסיון לכתוב לפי מסר מראש, יביא לתוצאה דידקטית ומרוחקת. התפקיד של סיפור טוב הוא לא לחנך בהכרח, אלא לעורר מחשבה.
האם לחריזה יש אחיזה - או שמא היא סתם מרגיזה? קודם כל כתבו סיפור. אחרי שאתם בטוחים בו, חשבו האם המימד המוסיקלי הספציפי של חריזה חיוני לסיפור, או שזהו רק צורך שלכם כחרזנים מועדים לפורענות. אם אתם בכל זאת חייבים לחרוז, זכרו שחריזה טובה לא תהרוס אף סיפור, אבל חריזה גרועה עלולה להרוס גם את הסיפור הכי יפה שנכתב.
השאירו מקום למאייר - ספר ילדים טוב הוא גם שיתוף הפעולה בין כותב למאייר. ולכן קצת בדומה לכתיבת תסריט, כדאי לחשוב לא רק מה יהיה כתוב בכל עמוד אלא גם מה רואים, וזה גם ממש כיף! בדרך כלל המתח שבין הכתוב לבין הטקסט מייצר את הרבדים הכי מעניינים, מצחיקים ומפתיעים בסיפור.
אל תעבדו לפי הנחיות לכתיבת ספר ילדים! - אבל לאחר שכתבתם את הסיפור שלכם, שכתבתם אותו, הנחתם לו, חזרתם אליו ואתם עדיין חושבים שהוא נהדר, אף פעם לא מזיק לבחון את עצמכם מול הנחיות לכתיבת סיפור ילדים מוצלח. ואם שואלים אתכם מתי תכתבו כבר ספר "אמיתי" למבוגרים – זכרו שלאף סופר שכותב למבוגרים אין את הזכות להיות שותף לרגע האינטימי ביותר ביום בין הורה לילדו, שעת הסיפור לפני השינה.
* דקלה קידר היא סופרת, תסריטאית, מרצה לכתיבה לילדים ולנוער בסם שפיגל ובמנשר, ומנחה סדנאות כתיבה לנוער בבית אריאלה.
תמי שם טוב, סופרת ילדים ונוער, מנחה סדנת כתיבה באוניברסיטת חיפה ואת הסדנאות "סבתא מספרת, סבא מספר" (ספריית בית אריאלה בתל אביב)ו"מה שרציתי לספר לנכדים", המיועדות לגיל השלישי. היא זכתה בפרס לאה גולדברג, פרס ביאליק, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס יד ושם, פרס הספריות הציבוריות, עיטור אנדרסן לספרות ילדים, פרס זאב, פרס דףדף, ופרס ע"ש פרודי ברגר.