המחקר, שפורסם בכתב העת המקצועי המוביל לרפואת ילדים, Pediatrics, טוען כי חשוב לקחת את הנושא ביתר רצינות. כיום, מרבית רופאים ממתינים לראות מה מתפתח כאשר מדווחים להם על בררנות באוכל מצד הילדים, בתקווה שזהו שלב שיעבור, ומציעים להורים לא להתערב. יש גם לא מעט רופאים שמאשימים את ההורים בכך שילדים נוטים לסרב לקבוצות מזון שלמות, כמו ירקות, פירות או מוצרי חלב. יש הורים שננזפו על ידי רופאים שהם לא מנסים מספיק.
בררנות יתר היא אינה אשמה של ההורים
המחקר עקב אחר אלף ילדים בני שנתיים עד חמש, ומצא שעשרים אחוזים מהם היו אכלנים בררניים, כשבררנות הוגדרה כיותר מהעדפות מסויימות או שנאה לברוקולי. מעל 17 אחוזים מהילדים הוגדרו כאכלנים בררנים באופן מתון, ילדים עם מבחר מועט של דברים שהם מסכימים לאכול, וחוסר פתיחות לנסות עוד מזונות. שלושה אחוזים אובחנו כבררנים באופן חמור, עד כדי כך שהרגישות שלהם לריח וטעם כה חזקה עד שהם בקושי יכולים לאכול מחוץ לבית. כשהם מתבגרים, הם מתקשים לצאת לאכול ולשתות עם חברים. ״אנו צריכים להשתפר בעצות שאנו מעניקים להורים הללו״, אומרת החוקרת הראשית ננסי זוקר, מאוניברסיטת דיוק שבמדינת קרוליינה הצפונית. ״המסר הראשי שאפשר לקחת מהמחקר הוא שזו אינה אשמת ההורים. השני הוא שהדברים הרבה יותר מורכבים מכפי שחשבנו״.
לאכלנים בררניים יש רגישות גבוהה יותר לטקסטורות וריחות, בעיקר של מזון, ותחושת גועל גדולה משל ילדים אחרים, לפי המחקר. היכולת הזו לחוות את העולם באופן יותר אינטנסיבי גם מקשה עליהם. ״אלה ילדים רגישים יותר, הם רואים דברים באופן חד יותר ומרגישים תחושות עמוקות יותר״, מסבירה זוקר. ״לילדים שהציגו בררנות בינונית עד חריפה היתה נטייה גבוהה להציג סימפטומים של חרדה ודיכאון. היו להם יותר אמהות חרדתיות, וקונפליקטים משפחתיים סביב אוכל ובכלל. מאחר שנמצא הקשר הזה, באופן ברור, יש לתת עליו את הדעת בגילאים הצעירים, במיוחד אצל הילדים עם הבררנות החריפה״. החוקרים גם מציעים שבמקום לקרוא לתופעה בררנות, יש להתחיל לכנות אותה ׳תסמונת הימנעות ממזון׳.