ישנם הורים שכאשר הילד הקטן שלהם "מפספס" במכנסיים, הם מחייכים במבוכה, מפטירים "לא נורא" ומחליפים את בגדיו, יש הורים שזה עשוי להכעיס אותם, בעיקר אם זה קורה לעיתים קרובות, ויש הורים כמו אנה פאריס וכריס פראט שמחליטים להעלות את התמונה של הפעוט כולל שלולית השתן המביכה לטוויטר עם כיתוב הומוריסטי ולתת למיליונים של עוקבים להשתתף בחדשות השיימינג.
Potty training is going so great! I'm a natural! @prattprattpratt pic.twitter.com/TTeSxQsuwG
— Anna Faris (@AnnaKFaris) ספטמבר 3, 2015התמונה שצייצו זוג השחקנים העלתה שלל תגובות מגוונות ושונות ברשת. אחת הגולשות אמרה: "אם יותר הורים יעלו תמונות של הילדים שלהם מרטיבים זה יעשה רק טוב לילדים אחרים, שמתביישים בזה. תמונה של ילדה לבושה בפראדה היא לא יותר נורמאלית מילד שעושה פיפי במכנסיים. אם כל ההורים היו מתייחסים בהומור לגמילה של הילדים שלהם היו כאן ילדים הרבה יותר שמחים. הכי נורא זה לעשות מזה עניין ולהתבייש ונראה שהם עושים בדיוק הפוך".
גם בזירה ההוליוודית נוטים לפרגן להורים. "הם ההורים הכי מקסימים שיש ומצחיקים ביותר. הגיע הזמן שהם יככבו יחד בסרט, כולל הבן ג'ק". באתרים אחרים דיברו על היותם הורים מסורים שמשתתפים ברוב הפעילויות של בנם הקטן, ועל הצד המגניב והמשעשע שלהם כהורים בציוצים שהם מעלים לרשת.
אבל לא כולן הסכימו. תגובות רבות נרשמו נגד השיימינג הבוטה. "יש פער בין להתבייש לבין לצלם את הילד עומד בשלולית ולפרסם את זה בקרב שלושה מיליון עוקבים. אם היית רואה תמונה כזו בפיד שלך לא היית מתרעמת? זה לא שלילד יש שיקול דעת בנושא ו'לסחור' כך ברגעים האינטימיים שלו זה ראוי לגינוי".
הראשון הוא תרבות העלאת תמונות ולא רק של רגעי הקסם עם ילדינו, תרבות שאנחנו חים בתוכה וכל מי שמתנגד לה פשוט לא מבין שזה כמו להתנגד לקיומו של מקרר בבית. הציר השני הוא העלאת תמונה שמשקפת בושה/כשלון/פספוס/רגע לא מחמיא. כאן אפשר לטעון שאין שום הבדל בין 'פיספוסי הפעוטות' שהופכים להיט בדקה כמו תינוק שמועד לבריכה/ילד נופל מנדנדה/ילדה נתקעת בעמוד חשמל לבין ילד חמוד שברח לו פיפי. עם זאת, דווקא הנושא של גמילה הוא תהליך שיש בתוכו בושה אינהרנטית ולכן יש שם רגע בעייתי. אני חושבת שזה נורא תלוי סגנון ותלוי כוונה, וכמו בכל דבר שאנחנו מעלים לרשת - הכוונות נשארות שלנו ואז זה נתון לפרשנות של אחרים, ושם יושבת בעיה כשלקחנו החלטה עבור הילד שלנו ולא עבור עצמנו".
דפנה גרייס, מדריכת הורים לגיל הרך ומומחית לגמילה מחיתולים, מאמינה כי יש דרכים אחרות להשיג אייטם מבלי שימוש בילד המסכן של השחקנים. "הדיון כאן הוא כמובן לא רק על גמילה אלא הרבה מעבר לזה. מדובר כאן בגבול שבין הפרטי לשיתוף הציבורי ועל מה שרשתות חברתיות חוללו בחיינו. יש אנשים שחייהם ותחושת המשמעות שלהם בנויה מקהל שעוקב אחריהם, ורשת חברתית הופכת ממקום כייפי ומהנה לדרך חיים. ככל שזה נוגע לחיים הפרטיים שלהם הם יכולים לקבל החלטות, לעשות טעויות ולשלם את המחיר, אבל כשמדובר בילד שלהם זו חוסר אחריות. צריך לזכור שיש כאן ילד בן 3 שכשיגיע לבית הספר, יעשו עליו גוגל ויראו את התמונה הזו, וזה יכול להרוס את החיים החברתיים שלו. היום אין גבולות והכול יוצא החוצה, כמו הרבה דברים אחרים בחיים אנחנו צריכים לקבל החלטות שיכבדו את הילדים וישמרו עליהם".
כמו שלא נשלח את הילד לגן לא ראוי - כך לא נעלה תמונות לא ראויות
"ילדים קטנים לא יכולים להבין צחוק על דברים כאלה. וודאי שלא ציניות, שכדי להבינה נדרשות יכולות קוגניטיביות שמתפתחות רק בסביבות גיל 8", מסבירה גרייס. "צריך לזכור שכל תמונה שמעלים לפייסבוק או ששולחים בוואטסאפ, גם אם זה לקבוצה המשפחתית, נמצאת ברשת, ומאותו רגע היא כבר לא בידיים שלך. גם אם מחקת אותה, אם האקרים מחליט לנבור לך בהיסטוריה הדיגיטלית, תהיה להם נגישות אליה. כמו שלא נשלח את הילד לגן לא ראוי - כך לא נעלה תמונות לא ראויות כי אין לנו מושג לאן הן יגיעו. את הציניות והצחוקים על הילדים שלנו יש לשמור בבית בין ארבע קירות, היכן שזה לא יגיע לידיים של מישהו שיכול לפגוע בהם".
גם שלי פורפר - רוזן, עו"ס MA מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר ומטפלת זוגית, מסכימה כי סוגיית השיימינג חמורה והיא מתרחשת גם מחוץ לרשתות החברתיות באופן תדיר. "די בכך שהורים יצעקו על הילד :'מה עשית? ואיך ברח לך כמו תינוק?'. כשלילד 'בורח', זה לא נעים לו ברמה הפיזית והרגשית, גם אם למראית עין לא אכפת לו והוא עושה זאת שוב ושוב. ברגע שזה נעשה מול אנשים בצחוק, צעקות או העלבות, לא רק על בריחת פיפי אלא גם על התנהגות לא יפה זה מביך, פוגעני ומשפיל.
ומה בדבר הגמילה עצמה? ובכן, גרייס שמחה להרגיע את ההורים המפורסמים, ומסבירה שזה קורה לטובים ביותר. "הרבה ילדים נגמלים בסביבות גיל שנתיים-שלוש, ואין ילד שלא מרטיב כשהוא בתהליך גמילה", אומרת דפנה גרייס, "לאט לאט מתחילה מיומנות ושליטה אבל פספוס כזה או אחר הוא חלק מהתהליך. לפעמים מופיעה רגרסיה רצינית לאחר תקופה של שליטה, ויכולות להיות לזה כמה סיבות. ראשית, תהליך השליטה על הצרכים היא מיומנות נרכשת, שדורשת מהילד משאבים, ריכוז ותשומת לב, והילד יכול להתעייף מזה כי הוא מרוכז בדברים אחרים. ככל שנבין שזה טבעי ולא ניבהל אלא ניקח בפרופורציה ונעזור לו להבין שגם אם זה קרה אנו סומכים עליו שיידע מה לעשות אלו יהיו ימים ספורים וזה יהיה מאחוריו. אם הוא כבר מדבר צריך לשאול אם משהו מפריע לו או אם השירותים בגן פחות נוחים לו. הרטבה יכולה להיות חלק מביטוי לקושי של הסתגלות למסגרת חדשה. התגובה שאני ממליצה עליה היא להיות עניינים, להזכיר לילד שאנחנו יודעים שהוא מסוגל וזה יכול לקרות, לעזור לו להתנקות ולהמשיך הלאה מבלי לעשות מזה סיפור גדול".