האם הסיפורים של ההורים שלנו הם אגדה אורבנית או סיפור אמיתי? אני מניחה שכמו בכל דבר, גם וגם. כששאלתי את הסבתות של היום איך היו גומלים פעם ועד כמה הן הכירו ילדים שלקח להם הרבה זמן להיגמל אכן התרשמתי שפעם היו מסתבכים פחות. למה בעצם?
יש הטוענים שהסיבה שגמילה מחיתולים בימינו נעשתה קשה ומסובכת כל כך טמונה בחיתולים החד פעמים. משום שהם נוחים ואנחנו משתמשים בהם לאורך זמן ולכן גם מתחילים לגמול בגיל מאוחר יחסית ואז זה כבר מסתבך. אני טוענת שזו לא הסיבה. החיתולים החד פעמיים אולי רק עוזרים לנו לדחות עוד ועוד את הגמילה כדי לא להתמודד עם הבעיות האחרות, העמוקות יותר. הנה הן:
הטעויות ההוריות של היום שמשפיעות על הגמילה
אנחנו הורים הססניים. פעם לא הייתה שאלה לגבי הסמכות בבית. היה ברור שההורים מנהלים את הבית והילדים צריכים להקשיב. היום ילד בגיל 4 כבר מסתכל עלינו מלמטה במבט רציני ומודיע: "את לא מחליטה עליי!".
מצד אחד, אנחנו מבינים עד כמה סמכות הורית חשובה, אבל מצד שני חשוב לנו שהילדים שלנו יבואו לידי ביטוי, שיביעו את רצונותיהם ושיידעו לעמוד על שלהם. בטעות אנחנו חושבים שהדרך לשם היא באמצעות כמה שפחות איסורים וגבולות. נהיינו הורים הססניים. הורה הססן לא יכול להודיע באסרטיביות שנגמלים ולתת לילדו ביטחון שזה הדבר הנכון ושהוא מסוגל לזה. הורה הססן שיגיב בכל פעם אחרת לפספוסים, ישדר לחץ וייאוש. וזה לא מעודד את הילדים הקטנים שלנו להצליח במשימה שנראית להם גדולה.
אנחנו חסרי סבלנות לתהליכים. בעידן בו הכל מהיר ונגיש, אנחנו מאבדים סבלנות. פעם כשלתינוק הייתה פריחה, אמא רצה אתו לרופא. היום היא מצלמת ומעלה תמונה לרשת, ותוך שניות מקבלת אבחון, המלצה לטיפול, מרשם והוראות. לפעמים אפילו מעקב והמשך טיפול והכול בלחיצת כפתור. תחשבו מה זה עושה לסבלנות שלנו. אנחנו מגדלים דור שלא יודע מה זה לחכות, מה זה לנסות שוב ושוב עד שמצליחים. ויותר מזה, גם אנחנו כהורים כבר פחות סבלניים. אז אם הבת של השכנה נגמלה תוך שעתיים אני בטוחה שמשהו לא בסדר אם הילד שלי כבר 3 ימים רק מפספס.
אנחנו מעריכים הישגים והצלחות. אנחנו חיים בחברה הישגית ותחרותית, שמקדשת פרסים וציונים. בסתר לבנו אנחנו רוצים גם ששאר ההורים בגינה יחשבו שאנחנו "ההורה המצטיין". גם אם לא נודה בזה, כשרוב הילדים בגן של הבן שלי כבר התחילו גמילה, אין סיכוי שאני אשאר מאחור. הבן שלי חכם ומוצלח אז למה שלא יצליח גם? ואם הוא לא מצליח אנחנו מתאכזבים וכאמור מאבדים סבלנות (חזרו לסעיף הקודם). לא כל הילדים בשלים לתהליך באותו שלב, אם נתחיל רק משיקולי לחץ ולא נתחשב במוכנות ובמוטיבציה של הילד אנחנו דנים אותו לתהליך ארוך ומייגע.
הפיוז שלנו קצר. אנחנו מתעצבנים מהר. חלק מזה נובע מזה שאנחנו לא באמת שמים גבולות ברורים, עובדים קשה וכל השאר. אבל אז כשאנחנו באמת עייפים או באמת רוצים כבר לחזור הביתה וצריכים להתמודד עם בן השנתיים שמשתטח וצורח, אז כבר אין לנו סבלנות ליישם כל מה שקראנו פעם שצריך. אנחנו פשוט מתעצבנים, כועסים ונכנסים למאבקים. וכשהקטנטן שלנו צריך לגייס נשק למאבק הרבה פעמים הוא ישתמש בגופו ובצרכיו, בהם הוא השולט הבלעדי ואם זה מכעיס אותנו זה בוודאי נשק טוב.
אז מה עושים?
כשאתם מחליטים שזה הזמן - תהיו ברורים ואסרטיביים. גם אם זה לוקח זמן, גם אם התחלתם אבל פתאום נדמה לכם שאולי זה לא הזמן הנכון כי גם עברתם דירה. אם התחלתם ויש שיתוף פעולה מצד הילד - תהיו עקביים. תנו לו את תחושת הביטחון והראו לו שהוא מסוגל. עודדו אותו וסמכו עליו. אל תהססו.
עודדו את הניסיון ולא רק את ההצלחות. גם כשבורח לו אבל הוא אמר שניה קודם שיש לו פיפי, אמרו לו "אני רואה שאתה כבר מודיע לי כשיש לך פיפי". וגם כשהיא מתיישבת על הסיר ולא עושה כלום אמרו לה "יופי שאת מנסה. בסוף תצליחי". זהו העידוד האמיתי שיגביר את המוטיבציה להמשיך ולנסות.
תנו לילד להיות אחראי לצרכיו. נשמע ברור מאליו? הורים רבים לוקחים אחריות בתהליך הגמילה ומזכירים לילד כל פרק זמן מסוים ללכת לשירותים. אם אתם רוצים שהמוטיבציה שלו תהיה אמיתית, תנו לו להבין שהוא כבר בוגר וסמכו עליו שהוא ידע לזהות עם הזמן מתי הוא צריך לשירותים. כך גם תקטינו את הסיכוי למאבקים סביב עניין הצרכים.
רוצים לדעת עוד? מוזמנים לקרוא את המדריך לגמילה מחיתולים.
דפנה גרייס היא מדריכת הורים וצוותי חינוך.