לומדים הרבה דברים כשהופכים להיות הורים. אחד הדברים שאני למדתי זה שאף אחד פה לא סופר את החינוך לגיל הרך. הרי אי אפשר למדוד הצלחה עם מיצ"ב ובגרויות, זה לא כזה מעניין שרי חינוך לחשוב על ילדים בחיתולים, וגם להורים עצמם אין את הכוחות להיאבק על שיפור בגנים. הם עסוקים מעל הראש בניסיון לא לקרוס מרוב עומס.
אחד ההישגים הבודדים שהשיגה המחאה החברתית היה חינוך חינם מגיל 3. אנחנו ההורים אמנם הרווחנו הקלה מסוימת בהוצאות, אבל הילדים שלנו הפסידו. משרד החינוך לקח את התקנים שהותאמו לגני חובה - 35 ילדים עם גננת וסייעת - והעתיק אותם לגילאי 3, עבור ילדים עם צרכים אחרים לחלוטין. מישהו שם למעלה חושב על מה הוא עושה?!
משהו מאוד בסיסי רקוב כאן כשהמדינה מאפשרת ללא שום נקיפות מצפון לשלוח 35 פעוטות לגן עירוני בהשגחה של גננת וסייעת בלבד. 35 פעוטות! הקטנים ביניהם בני שנתיים ותשע, חלקם לא גמולים, אבל ללא ספק כולם רכים, פגיעים, סקרנים, וצמאים לאהבה ולתשומת לב. זה לא רק שמדובר בסכנת נפשות ממש, כי כולנו יודעים מה בני 3 יכולים לעולל ברגע אחד קטן. זה לא רק שבתנאים כאלה אפילו דברים בסיסיים כמו אוכל והחלפת חיתולים מוזנחים. זה הרבה מעבר לזה.
כשילד בן 3 עובר בבת אחת ממסגרת קטנה ומוגנת אל מסגרת גדולה ומנוכרת, בה יצטרך להתחרות ב-34 ילדים אחרים על תשומת ליבן של רק גננת וסייעת, בה יצטרך להגן על עצמו מאלימות שמתעוררת בדיוק בגלל התסכול שתנאים כאלה יוצרים - איזה מסר הוא מקבל מאיתנו? מה זה עושה לתחושות הבטחון והערך העצמי שלו? איזה מין דור צומח בתנאים כאלה - מישהו למעלה נתן את הדעת לדברים האלה?!
האמהות זועמות על התנאים בגן, ומה עם האבות?
מקומם במיוחד שהתקשורת מייחסת את נושא הדאגה לרווחת הפעוטות לאמהות בלבד. כפי שנכתב בעיתון נפוץ לפני כמה ימים: "האמהות זועמות על התנאים בגנים", כאילו אנחנו עדיין בשנות השמונים. כי מהניסיון שלי, כבר יותר ויותר אבות מעורבים אקטיבית בגידול הילדים, ואפילו (תחזיקו חזק!) לא מהססים להחצין התרגשות ודאגה. אך כנראה שהתופעה הזו אינה מספיק רווחת. ועובדה זו גם היא מסבירה את התמשכות הזנחת הילדים בגנים על-ידי מנהיגינו, הסבורים בטעות שהבעיה היא אמהות "היסטריות" (וידוי: אני אבא "היסטרי") ולא מדיניות חינוך לקויה, קצרת רואי ומסוכנת.
לפני כשנתיים, קצת אחרי שנעמי נולדה, חברתי להורים נוספים, ומתוך רגשות מעורבים של אחריות, חרדה וספקנות, ייסדנו את עמותת "כולנו משפחה" כדי לשים את הצרכים הרבים של משפחות על המפה. בשנתיים האחרונות אנחנו מנהלים מאבק ארצי מול משרד החינוך להוספת סייעת בגנים, יחד עם ארגונים נוספים של הורים, גננות וסייעות. ההורים תומכים בנו, הגננות תומכות, הסייעות תומכות, המחקרים תומכים – רק משרד החינוך מתנגד, תוך זריקת חצאי פתרונות כמו הכנסת מתנדבות השירות הלאומי לכמחצית מהגנים הזקוקים מיידית לסייעת נוספת. שוב ושוב התגמשנו מול משרד החינוך, הורדנו דרישות, וצמצמנו את הדרישות התקציביות לכ-60 מיליון שקלבלבד, אך משרד החינוך בשלו.
תקופת הבחירות הזו נפלה לנו ההורים כפרי בשל. אמנם, הסכנה היא ששוב יתחלף שר החינוך וזמן רב יעבור עד שפתרון מלא ייושם. הילדים שלנו באמת לא יכולים לחכות עד אחרי הבחירות. אולם תקופת הבחירות מביאה עימה גם הזדמנויות חדשות. החיזור הצפוי של הפוליטיקאים אחרי ציבור הבוחרים מאפשר לנו ההורים לעלות מחדש על סדר היום את ההזנחה המתמשכת של כל הממשלות האחרונות בחינוך לגיל הרך בפרט ובציבור ההורים כולו בכלל. בבחירות הקרובות עלינו להרים גבוה גבוה את הדגל שלנו, ולתבוע מכל מי שרוצה להיבחר פתרונות אמיתיים.
אני קורא לכל מי שמזדהה עם דבריי – הורים, סבים, ורווקים – להתגבר על הסקפטיות והניכור ולהתגייס למען שינוי המצב. בשבוע האחרון שלחנו כמעט אלפיים אימיילים לחברי כנסת בדרישה לפתרון מיידי עבור בני ה-3. עלינו להמשיך לזעוק את זעקת ילדינו. ובמיוחד עכשיו!
*יניב הילבוך,35, הוא אבא של נעמי, ראש צוות חינוך בעמותת כולנו משפחה