מדריך: איך להיפרד נכון מהילד בגן?

הסצינה הזו מוכרת ללא מעט הורים. השנה מתחילה, באוויר כבר עומד ריח שמזכיר את הסתיו, צעצועים צבעוניים מחייכים אליכם מכל פינה – והילד שלכם צווח בלי הכרה. הסיבה: בסך הכל גן חדש, או כזה שחוזרים אליו אחרי חופשת הקיץ, והעובדה שאתם, ההורים שלו, מנסים ברשעותכם לעזוב אותו בידיה של הגננת וללכת לעבודה. אז מתעכבים עם הילד עוד קצת, מקווים שפינת הבובות תרגיע את הרוחות, אבל כשאתם מנופפים לשלום הילד שוב בוכה ונצמד למכנסיים, מסרב לעזוב.

מה עושים? לפי הדר קוגל, מנחה בכירה במכון אדלר, קודם כל צריך להירגע. והיא לא מתכוונת לפעוט הצורח שנתלה לכם על הרגל – אלא אליכם. "הצעד הראשון שאני תמיד אומרת להורים לעשות הוא לבדוק לאיזה גן הם שולחים את הילדים", היא מסבירה. "אף פעם אין גן מושלם, אבל ההורה צריך להרגיש שיש דמות שאפשר לסמוך עליה ואקלים טוב בגן. ההורה צריך להגיע שלו יחסית לגן, כי אנחנו צריכים הורה רגוע בשביל להכניס ילד לגן. תפקידינו כהורים מחייב להכין את הילד שלנו לפרידות כל הזמן: ממוצץ, מחיתול, מהיום ללילה. ופרידה מההורים כשהולכים לגן היא אחת מהפרידות הראשונות המשמעותיות ביותר: הרי יום אחד, הילד הזה יקום ויעזוב את הבית. וכאן זה מתחיל".

פחות זה יותר

אז איך, באמת, נרגעים? קודם כל, עוד לפני שמגיעים לגן, מתחילים בהכנה מוקדמת. חשוב שהיא תהיה מאוד ברורה ועניינית ולא למתוח אותה יותר מדי. "אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא שהמון מסבירים, המון מתעכבים והמון מכינים", גורסת קוגל. "אנחנו יודעים הרי שצריך להכין את הילד לגן, לספר לו מה יהיה, להראות לו את המקום ולהכיר את הגננת. אבל אם טוחנים לילד חודשיים מראש שהוא הולך לגן ואיך יהיה ומה תעשה, הוא מתחיל להרגיש פחד. זה פשוט נהיה מאוד גדול ומפחיד, כי מי יודע מה הולך להיות שם. לכן אני תמיד אומרת להורים: 'גם דרמה קווינז צריכים ללמוד להיות מינימיליסטים'. להרגיע. לא להתלהב יותר מדי".

"זה נכון גם לגבי ילד בן שנה וגם לגבי ילד בן חמש", היא מבהירה. "ילד מבין את המוזיקה, את הטון הרגוע ואת המילים הרכות. כך שההכנה צריכה להיות לא מוגזמת, בטוב טעם. הרבה הורים מבטיחים: 'יהיה לך כיף והמון חברים'. אבל זה כמו שאני אגיד לך כשאת הולכת לעבודה שיהיה פשוט נהדר. יש קונפליקטים, יש קשיים, יש חיים. שום דבר הוא לא רק כיף. הרבה פעמים הורים רוצים לצייר שהכל הולך להיות נהדר, ויוצא שהם מציירים תמונה נורא מלחיצה. כי אם אני צריכה לצאת כל בוקר אל הגן בידיעה שאסור שיהיה לי קשה, אני עומדת מול ציפיות לא ריאליות".

קוגל טוענת שהכנה טובה ומאוזנת יכולה לפתור רבות מהבעיות מראש. היא ממליצה שלא להשתמש ביותר מדי מילים בומבסטיות, ולהחליף את ההבטחות הלא ריאליות בעובדות. "ספרו לילד שתהיה גננת בשם יעל, שתהיה סייעת, שהוא יאכל כל יום ארוחת צהריים בשעה כך וכך", היא מדגימה. "ילדים מתחברים דרך תפקודים. קבלו מידע מהגננות, ואת המידע הזה העבירו לילד – ותנסו שלא להלביש על המידע הזה יותר מדי תפאורה ובימוי".

מה זה דיאטת פרידה?

אחרי כל ההכנות, מגיע לבסוף רגע הפרידה. כאן, למתקשים, ממליצה קוגל על "דיאטת פרידה". ממש כמו במשא ומתן ממולח, תנאי הטקס צריכים להיות מוגבלים וידועים מראש לשני הצדדים. "אני לא רוצה להגיד להורה מסוים 'יש לך חמש דקות', ולהלחיץ אותו נורא", מסבירה קוגל. "אבל אם הוא יגיד לי חצי שעה, אגיד לו שהוא מכביד על הילד שלו. חמש דקות, או עשר דקות גג, זה בסדר – אבל גם לנופף לשלום זה טוב.

"כמעט תמיד הבעיה מתחילה אצל ההורים. פעם אמא אמרה לי 'לילד שלי יש קשיי קליטה', אבל בפרידה, אני רואה שהיא זו שלא משחררת. כדי להיפרד צריך לשחרר, ובמידה. הילד הוא ממש ססמוגרף מאוד רגיש למצב הרוח של מי שאמור להיפרד ממנו. כך שאם ההורה חושש ומגונן, הילד יצמד אליו, גם אם הוא עצמו לא יבין למה הוא עושה את זה".

ההמלצה העיקרית היא, כאמור, להפוך את הפרידה למעין טקס: לתת לילד לעשות להורה סיבוב בגן ורק אז להיפרד; או להגיד שלום לגננת, לשחק יחד בפינה אחת ואז לנשק אותו לשלום. דרך נוספת להתגבר על הקושי הוא לבקש מהסייעת או מהגננת לקחת את הילד בהינתן סימן מוסכם. "כך ההורה לא ירגיש שהילד שלו עומד נטוש", מסבירה קוגל. "אלא שיש יד שמקבלת אותו".

ככל שהילד מתבגר, הפרידה צריכה להיות קצרה יותר – בעידוד ההורה. "להגיד לו: 'יכול להיות שכבר גדלת ואתה רוצה עכשיו שאביא אותך רק עד השער'", מסבירה קוגל. "מי שצריך לרמוז על השחרור ולדחוף לכיוון, זה ההורה".

הילד לומד מהפרידה

ואם, למרות כל הטקסים, הילד עדיין ממרר בבכי? "בהנחה שזו תחילת שנה ולא קרתה איזושהי טראומה, כלומר בהנחה שבאמת מדובר בקשיי פרידה, אסור בשום אופן להתגלגל עם הקושי של הילד. כלומר, כמה שתצליח להפריד את עצמך – כך תעזור לילד שלך יותר. כי אם אתה יושב איתו ומחבק אותו שעה שלמה, בעצם הוא לא יכול לסמוך על עצמו. כדי שזה יקרה צריך הורה סמכותי, כזה שלא מאבד פוקוס. אם אנחנו עצמנו מתחילים לאבד את הצפון, אנחנו לא משמשים בלמים.

"זה המקום להיות שקט ולהתחבר רק באמפתיה: 'אני מבין שקשה לך, ואנחנו נתראה בארבע ונספר אחד לשני את כל הדברים שקרו לנו במשך היום'. לצייר אופק של מתי נתראה, אבל לא לחזור על זה מאתיים פעם. אגב, כשאני ממליצה על כך הורים אומרים לי 'ילדים קטנים לא יודעים שעון, הם לא יודעים מה זה 'בארבע''. אבל הביטחון שבקול הוא מה שחשוב – מה גם שכך הם מתחילים להפנים מושגי יסוד".

גוננות היתר היא, לדבריה של קוגל, הבעיה העיקרית. "חשוב לתת לילדים יותר קרדיט. אנחנו הרי רוצים ללוות ילד בקושי כמו שצריך, כדי שהוא יוכל ללמוד להפנים איך להתמודד. עדיף שזה יקרה כשאתה באזור וכשהוא קטן מאשר להגן עליו כל הילדות, ובסוף הוא חושב שהחיים דבש, הולך החוצה וחוטף שוק. צריך לשדר שקושי זה מקום להתגבר וללמוד ממנו. שבחיים יש קשיים, אבל זה מאתגר וזה בסדר. ואם אנחנו לוקחים את זה למקום של הפרידה בשער הגן – גם ההורה צריך ללמוד לחשוב על הפרידה הזו בתור אתגר ולמידה, ולא בתור 'זרקתי את הילד שלי לקיבינימט'. זה נשמע מצחיק, אבל בשביל ההורים, במיוחד כאלה שזהו הילד הראשון שלהם, זאת באמת תחושה קשה של נטישה".

תנו לילד להתמודד

גם אם הצלחתם לעבור את המשוכה, למעט בדרמות ולהיפרד מהילד בשערי הגן – הקשיים לא נגמרים כאן. חלק מהילדים מסתגלים למסגרת החדשה במהירות הבזק, קופצים פנימה ומשתלבים – ואחרים לוקחים את הזמן ועומדים בצד. "לפעמים הגננת אומרת אחרי שבוע או שבועיים שהילד לא כל כך חברותי. אבל צריך לזכור שאלה שלוקח להם יותר זמן לאו דווקא עושים את זה פחות טוב. התהליך שלהם שונה: הם מתבוננים, בודקים מי נגד מי. במקרה כזה, צריך לעודד את הילד בכך שאולי עכשיו הוא עוד מרגיש זר, אבל בכל יום הוא ירגיש קצת יותר שייך".

באופן כללי, מצביעה קוגל על עקרון מהותי: לסמוך על הילדים. "הרבה פעמים", היא מסבירה. "בעיקר בגיל ההתבגרות, אבל גם מעבר לכך, הורים נוהגים לומר ש'כשהילד שלי יוכיח שהוא עצמאי, אסמוך עליו'. אבל התהליך הפוך. קודם כל תסמוך עליו, בשביל שהוא יוכל להרגיש שיש לו מה להציע. הורים מוכרחים להסתכל על הילד שלהם ולהעריך את הכוחות שלו. להסתכל עליו ולהגיד, רגע – מה יש לו שיוכל לעזור לו בהסתגלות? ולתת לו להתמודד".

>> איך מכינים את הילד למסגרת חדשה?

• גן ילדים
• גננת
• הורות