בכל תחילת שנה אני רגילה לקבל פניות בהולות מהורים שהוצב בפניהם אולטימטום בנוסח הבא מצד צוות הגן: "או שאתם דואגים שהילד שלכם יהיה גמול כהלכה ובמהרה, או שהבעיה הזו הולכת למרר לכם את החיים". משפט קצר ומבהיל שאומר בעצם את הדברים הבאים:
*האולטימטום = הוא מטעם גני הילדים למיניהם, במיעוטם - גנים פרטיים, ברובם – גנים ציבוריים (כולל מעונות יום) לגילאי שנתיים-חמש.
*גמול כהלכה = הילד עושה את כל צרכיו בשירותים ולא בבגדיו (לא "מפספס").
*למרר את החיים = אנחנו בגן לא מתכוונים יותר לנקות ולהחליף לילד כשהוא מפספס – או שאתם תצטרכו לבוא במיוחד לגן ולדאוג לנקות ולהחליף לו, ו/או – אנחנו פותחים בהליכים (לפעמים באופן רשמי וחוקי ולפעמים לא) להוצאתו של הילד מהגן שלנו.
*רגילה לקבל פניות מהורים = בשנים האחרונות הפניות מתחילות על פי רוב אחרי החגים, כעבור כחודשיים-שלושה מפתיחת שנה"ל. אולם השנה לראשונה הפניות החלו להגיע כבר במהלך השבוע הראשון לשנה"ל. למען האמת, הפניה הראשונה אלי השנה היתה כבר ביום שישי 1.9(!) מהורים לילדה בת שלוש בגן טרום טרום חובה, בעקבות שיחתם עם הגננת בסוף אותו היום, בה נאמר להם ש"אני נותנת לכם אפשרות לנסות לגמול אותה עד אחרי החגים, ואם לא תצליחו לא אאפשר לבת שלכם להשאר בגן".
גישת הגנים לבעיות גמילה – מקוממת או מוצדקת?
האם חוסר הסובלנות של הגנים לבעיות גמילה הוא בעייתי או שמא הכנסת ילד לא גמול לגן היא הבעייתית? לכל מטבע ישנם שני צדדים, ואין כאן להציג את שניהם מבלי לצדד רק באחד מהם. מול עיני כולם צריכה להיות ניצבת מניעת מצוקה ופגיעה בילד, טובתו של הילד וטובת הצלחת תהליך הגמילה ושליטתו בצרכיו.
*גישת הגנים מקוממת כי:
חלק מתפקידם של הגנים (והגננות והגננים, כמובן) הוא לסייע בתהליך הגמילה מהחיתולים. אמנם האחריות על התהליך היא לחלוטין של ההורים (לתפיסתי – 'החינוך מתחיל בבית') והם אלו שצריכים להשקיע את המאמץ לגמול את ילדם, אך בהנחה שרוב ההורים משקיעים מאמץ וזמן בגמילה – מכאן שעל הגן להתגייס ולעזור להמשיך ולקדם את התהליך.
גמילה מחיתולים היא תהליך שעשוי לקחת גם מספר שבועות. בספרות המקצועית הוגדר טווח התהליך עד לסיומו בתקופה ממוצעת של כ-12-16 שבועות (כמובן שכשהתהליך מתנהל נכון - טווח הזמן קצר יותר, ולהפך). לפיכך, מלבד מיעוט המקרים בהם הפעוט עדין במסגרת ביתית, אין כיום למרבית ההורים את טווח הזמן הסביר להשקיע בגמילה. רוב הגנים והקייטנות מסתיימים מתישהו באוגוסט, ולהורים נשארים ימים עד שבועות בודדים להספיק לגמול. זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית ורוב הסיכויים שהילד יגיע לגן החדש כשאינו גמול כהלכה.
גם הורים שמתכננים קדימה ומנסים להתחיל את הגמילה מבעוד מועד, בחודשי האביב, גם הם לא תמיד יצליחו במשימה. זאת משום שלעתים הגן הפרטי, בו הפעוט נמצא, לא בהכרח שש לשתף פעולה עם הגמילה, וזאת בטענת שווא ש"הילד לא בשל" (טענה שנפסלת על הסף על פי גישת "היענות לצרכים" שדוגלת בכך שכל תינוק, פעוט וילד כשרים ובשלים לגמילה), כשלמעשה לא פעם הסיבה האמיתית היא הקטנת ראש וחוסר המוטיבציה של הגן הנוכחי לקחת חלק במאמץ הלא ריחני הזה, שמפירותיו יהנה הגן הבא. את המחיר על גישה זו, ש'שמה רגל' להורים שרוצים לגמול, ישלמו ההורים והילד הלא גמול בכניסתם לגן הבא.
הגישה מקוממת משום שגם אם הגיע ילד שאינו גמול כהלכה אל הגן – על הגן הנוכחי לסייע ולעזור ולא להתנער מחובתו החינוכית. כי כן, זהו חלק מחובתו של הצוות בגן ילדים. על מי שבחרו לעבוד כאנשי חינוך בגן ילדים להשלים עם כך שטיפול בקקי ובפיפי יהיה חלק מדרישות התפקיד שלהם.
אם הילד הגיע לגן עם קושי – על הגן לטפל בקשיים בכל האמצעים והידע המקצועי העומד לרשותו. אל לצוות לאיים על ההורים באיומי סרק (על פי החוק אין להוציא ילד לא גמול מהגן), ואל להם לטרטר את ההורים לגן כחלק ממזימה "לשבור" אותם.
והחשוב מכל: אם קורה שהילד עושה את צרכיו בבגדיו - על הצוות לטפל, לנקות ולהחליף לילד! למרבה הצער יש יותר מדי צוותים חינוכיים שמרשים לעצמם לא לטפל בילד שהרטיב או לכלך, ובמקום זאת מושיבים אותו בצד עד שההורים יבואו לגן להחליף לילד. הילד עלול לשבת כך שעה ארוכה עד הגעתם של הוריו להושיעו. תחליף גרוע לא פחות להתנהלות הזו הם מקרים בהם לא 'מטרטרים' את ההורים להגיע לגן, אלא פשוט מעלימים עין באלגנטיות מהילד שעשה את צרכיו בבגדיו ומשאירים אותו כך, לפעמים גם למשך שעות, כשהוריו מוצאים אותו כשהעור במקום אדמומי, צרוב ואף עם כווייה.
יש לומר, באופן חד משמעי, שגישה זו אינה גישה הומנית ובוודאי אינה גישה חינוכית הולמת, יש בה פגיעה בחסרי ישע ומכאן שהיא אינה חוקית, ויש לקוות שמעט הגננות והסייעות שעדיין נוהגות כך תפסקנה זאת לאלתר ותאמצנה גישה חינוכית הולמת.
*גישת הגנים מוצדקת כי:
כאמור, האחריות על התהליך היא לחלוטין על ההורים והם אלו שצריכים להשקיע את המאמץ לגמול את ילדם. למרבה הצער יש הורים שלא מבינים שזו לא זכותם לגמול את ילדם אלא חובתם. יש הורים שלא מבינים שאין זה תפקידם של הגננת או צוות הגן. למרבה הצער והתיסכול יש הורים שמקטינים ראש ביודעין ופשוט לא טורחים כמעט בכלל לעשות איזשהו מאמץ בנידון. חלק מהפונים אלי אף הודו בפניי שלא הקדישו ולו יום אחד לתהליך הגמילה ופשוט הכניסו כך את ילדם לגן החדש, כשברור להם שהוא לא גמול וניכר כי הדבר ייצור קשיים. קשה להבין מה חלף בראשם של הורים שאננים אלו.
לכן לא מפתיע כלל שגננות עייפו מהתנהלות מול הורים שלא עושים את חלקם בחינוך ילדיהם, מסירים מעל עצמם את האחריות ומטילים על מערכת החינוך את המטלות החינוכיות שבגדר אחריותם, בסגנון מזלזל – "שהגננת תתמודד עם הבעיה". ניתן להבין מדוע הסובלנות של הגננות להורים כאלה נמוכה ביותר.
כלל לא קשה להבין את הגננות, שכן ענין הגמילה לא מדיף מראות וניחוחות חביבים מדי, כידוע לכול. כל ההתעסקות הזו בקקי ופיפי, ניקיונות והחלפות בגדים היא מתישה, שוחקת ומאוד לא נעימה. כשההתעסקות הזו מתרחשת במסגרות גנים עמוסות בעשרות רבות (מדי) של ילדים, ומאויישות על פי רוב בשני אנשי צוות בלבד (רחוק מאוד מהתקנים במדינות מפותחות שאנו מתיימרים להשתוות אליהם), אזי קשה עד בלתי אפשרי להתמודד עם הבעיה: כאשר ילד מרטיב או מלכלך (ואם בכלל מישהו מצוות הגן הצליח לזהות זאת בתוך הצפיפות והעומס) הסייעת צריכה להתפנות לטפל בענין, כשבמקביל בזמן הזה הגננת נותרת לבדה להשגיח על שאר ילדי הגן. מצב זה פוגע מאוד בהתנהלות הסבירה והבטוחה של הגן, מה גם שהדבר עשוי לחזור על עצמו שוב ושוב מספר פעמים ביום נתון.
בנוסף על כך, ברוב המקרים מדובר בגנים הנמצאים במבנים שאינם מצויידים באמצעים ובמתקנים המאפשרים טיפול בילד הסורח, כך שלעיתים באמת ובתמים, גם כשלצוות יש נכונות ורצון כן, פשוט אין אפשרות לנקות את הילדים כראוי. במקרים כאלה אם טרטור ההורים יעקור אותם מהשאננות שלהם ויגרום להם לנקוף אצבע – זהו בהחלט רווח נילווה.
ולבסוף, בעוד שבעיית הילדים הלא גמולים מעיקה על ההתנהלות ועל סדר היום בגן לאורך השנה כולה, הרי שבוודאי היא מכבידה כפליים בתחילת שנת הלימודים, כשהילדים והצוות נמצאים בשלבי ההתאקלמות וההסתגלות לשגרת הלימודים.
יש לציין שגם הכלים החינוכיים והמקצועיים שבידי הצוות מוגבלים: הם אינם מומחים לבעיות בגמילה ולא פעם הצוות, כולל היועצות, הפסיכולוגיות והמפקחות למיניהן - באמת ניצב חסר אונים מול הקשיים. בשל כל אלה ניתן להבין את סף הסובלנות הנמוך של הגן, שמביא לכך שדי מהר ההורים מתחילים להיקרא לגן ולקבל מסרים שליליים סביב קשיי הגמילה של ילדם.
אז מה עושים מכאן?
לשבחן של הגננות יאמר שרובן ככולן נוקטות בגישה חינוכית אחראית וחיובית, ועל כך יש לברך. כך נוהגים גם מרבית ההורים וטוב שכך. כשישנם קשיים, שני הצדדים צריכים להתגייס לטיפול בקשיים
מה הגן צריך לעשות?
1. כשהגן מזהה שלילד קושי מסויים בתהליך הגמילה, ובמידה וההורים לא פנו אל הצוות, הרי שעל הצוות ליצור קשר עם ההורים בנוגע לכך.
2. על הגן להעביר להורים מסר ברור של תמיכה בגמילה ושיש להמשיך בתהליך ולקדם אותו. אין זה נכון לרפות את ידי ההורים ולטעון שהילד אינו ״בשל״ לגמילה.
3. על הגן לחפש, תוך שיתוף פעולה עם ההורים, את הדרך הנכונה לעזור לילד להתקדם, לשמוע מה ההורים עשו עד כה ולהציע מניסיון הצוות המקצועי. המסר מהגן הוא שהצוות מחפש דרכים לקדם את תהליך הגמילה.
4. על הגן להצביע על כך שיש לילד קשיים ולדרבן את ההורים לטפל בקשיים, אם בכוחות עצמם ואם על ידי הפנייתם לעזרה מקצועית, בתוך המערכת או מחוצה לה.
5. כשהגן חווה את ההורים כמודעים לבעיה וכנושאים באחריות הוא יתמוך בהם, ואם ההתרשמות היא שההורים מתנערים מאחריותם צוות הגן ידאג להאיץ בהורים להכיר בבעיה ולטפל בה.
מה על ההורים לעשות?
1. על ההורים לעשות כל מאמץ על מנת לקדם את תהליך הגמילה לפני כניסתו של הילד לגן. עליהם לגלות מודעות ואחריות בנוגע לתהליך הגמילה.
2. על ההורים לעדכן בכנות, בגילוי לב וביושר את הגן בנוגע לשליטתו של הילד בצרכיו. יש להמנע מהסתרת מידע. כשההורים ישתפו פעולה עם הגן הם יחושו בתגובה שהגן מגוייס לענין, ושנעשה מאמץ לעזור להם לעזור לילד.
3. על ההורים למצוא דרכים להקל על הגן בהתמודדות עם הקשיים כולל, לדוגמה, לאסוף את הילד מוקדם יותר מהגן ואף להשאירו מספר ימים בבית על מנת לקדם את התהליך.
4. על ההורים לעשות כל מאמץ לפתור את הקשיים, כולל פנייה לאנשי מקצוע מומחים לטיפול בבעיות גמילה, בתוך המערכת או מחוצה לה.
לסיכום, הגישה החינוכית ההולמת, זו שתביא להתקדמות הילד, היא גישה של שתוף פעולה הדדי בין ההורים והבית לבין הגננת וצוות הגן, כשכל צד ממלא במיטבו את חלקו במשימה החינוכית.
*דפנה תייר היא יועצת חינוכית-התפתחותית ומחברת הספרים "היענות לצרכים" ו"הורות מובילה". לפייסבוק