השכנים כבר נגמלו? אז מה
הרבה הורים שפונים להתייעץ בנושא הגמילה נשמעים מיואשים ועייפים מהתהליך. למען האמת, בהחלט אפשר להבין אותם. למצוא את עצמכם חוששים מהרגע שבו הגננת שוב תתלונן על כמות הפספוסים בגן ותטען שהוא לא באמת מוכן, תוך כדי אנחת ייאוש, זה לא נעים. גם לא לכבס ביד ארבע פעמים ביום כי פשוט לא נשאר זוג מכנסיים נקי, וגם לא לסרב בנימוס לחברה מהגן שהזמינה אתכם כי לא נעים לכם שהיא תרטיב גם שם.
בעיית חוסר הסבלנות נוצרת משום שהרבה מההורים חושבים שזה אמור להיות עניין של כמה ימים וזהו, וכשזה לא עומד בציפיות הם כבר חושבים לעצמם "מה לא בסדר כאן" ונכנסים ללופ של חוסר סבלנות שרק דוחה עוד יותר את ההצלחה.
בשנים האחרונות התרגלנו לחיים של אינסטנט וקיצורי דרך. על כל פריחה שמופיעה לו על היד אני כבר קוראת באינטרנט, מאבחנת ויודעת איך לטפל. כשהוא רואה תכנית שאוהב ובוכה כשזה נגמר ומבקש שוב, אני פשוט מריצה לאחור בממיר הדיגיטלי ומספקת את רצונו. נדמה שאין לנו סבלנות לתהליכים ארוכי טווח ואנחנו רוצים (ולרוב גם משיגים) הכל כאן ועכשיו. אם כך, אז מה הבעיה לגמול אותו בחופשת הפסח ולשלוח אותו לגן חופשי מחיתולים מיד אחרי?
אז זהו, כשזה מגיע לתהליכי התבגרות, הסתגלות ולמידה – אין קיצורי דרך. כדאי להבין, שגם אם כל ילדי השכנים נגמלו ביום אחד זה ממש לא אומר שכך זה צריך להיות.
אז איך נעזור לילדים שלנו להיגמל בצורה טובה ונטולת לחצים?
1. קבלו והבינו שבכל מה שקשור לשליטה על הגוף של מישהו אחר – אין לנו ולא תהיה לנו יכולת לקבוע את הקצב. ולכן, כעס או ניסיונות שכנוע למיניהם לא יועילו כאן. כבוד לתהליך, קבלה והבנה בהחלט כן.
2. שימו לב לתגובות שלכם. איך אתם מגיבים לפספוסים (לוקחים נשימה עמוקה במבט מיואש או שואלים: "שוב? מה יהיה איתך?") – התייחסו לזה כאל שלב טבעי גם בפעם השמינית שזה קורה. תאמרו "לא נורא, בוא ניגש להחליף". תהיו ענייניים ככל האפשר. שדרו שאתם סומכים עליו שכשהוא יבחר להצליח לעשות בשירותים הוא יעשה. בדיוק כמו שכשהוא נפל בפעם הראשונה כשלמד ללכת, לא היה לכם ספק שהוא יצליח.
3. הימנעו מלשאול אותו כל רבע שעה "יש לך פיפי?" או להגיד "בוא נלך לשירותים". תנו לו את האחריות על התהליך. חכו שהוא יזום ויבקש. נכון, זה אומר שיהיו יותר פספוסים בהתחלה, אבל אם חשוב לכם שהוא ילמד להבין שזאת אחריות שלו - זאת הדרך.
4. ותרו על פרסים ושוחד – הם יעילים בדיוק לשבוע. פרסים הם מוטיבציה חיצונית ואם אתם רוצים שילדכם יתבגר וישקיע מאמץ בלמידה חדשה כדאי לעודד אותו למוטיבציה פנימית ואמיתית. איך? בסעיפים הבאים.
5. עודדו וחזקו אותו דווקא כשלא הולך. דווקא כשהוא מפספס תאמרו לו "שמתי לב שניסית. לא נורא. תמשיך לנסות עד שתצליח". ואם הוא לא ניסה, אז תראו לו שככה זה בהתחלה - מפספסים עד שלומדים ותאמרו לו שאתם סומכים עליו שהוא ילמד.
6. הימנעו מחגיגה חסרת פרופורציות כשהוא כן מצליח – זה מלחיץ ויוצר רף ציפיות גבוה. אין צורך. אף אחד לא מוחא לכם כפיים כשאתם יוצאים מהשירותים, נכון? פשוט אמרו לו ברוגע "זה בטח נעים וכיף לך שהצלחת לעשות כמו גדול".
7. עזרו לו לחזק את תחושת המסוגלות והבגרות שלו. התייחסו אליו כמו אל בוגר, אפשרו לו לעשות כמה שיותר דברים בעצמו בהתאם ליכולות שלו, למשל, לנקות בעצמו את השולחן עם מטלית, להוציא דברים מהמקרר לארוחת הערב, לאסוף צעצועים וכד'.
8. מרגע שהתחלתם גמילה – הימנעו מהחזרה של החיתול גם אם התהליך נמשך יותר ממה שחשבתם. החזרת החיתול מבלבלת ועלולה לפגוע בביטחון שלו ובתחושת היכולת. ואם אתם מתלבטים, תתייעצו אם איש מקצוע לפני קבלת החלטה.
זכרו שהסבתות צודקות ואף אחד לא מגיע לחופה עם חיתול. אז במקום שתהליך הגמילה יהיה קשה, לחוץ וכזה שעלול לפגוע בתחושת המסוגלות של ילדכם – עשו הכל כדי לשמור על אווירה טובה וסבלנות. סביר להניח שאז גם זמן הלמידה יהיה קצר יותר.
חשוב להדגיש, כי ההתייחסות כאן היא במקרה של ילד ממוצע ובריא, אולם ישנם מקרים של מוגבלויות פיזיות שונות או קושי פיזי אובייקטיבי שמשנים לחלוטין את התהליך.
בהצלחה!
דפנה גרייס היא מאמנת ומדריכת הורים בגישת אדלר מחברת "המדריך לגמילה מחיתולים". לקבלת המדריך במתנה לחצו כאן.
>> רישום לגנים העירוניים: ואם הילד שלי עוד לא נגמל?