הערב יורד, והיום, שעד כה התקדם קדימה, שעה אחר שעה, עוצר פתאום ומתחיל לחשב את קצו לאחור. כמו בכוריאוגרפיה מוכרת, ובכל זאת מאתגרת, מגיעה שעת האוכל, האמבטיות, צחצוח השיניים, ולבסוף הפסגה, האקט המרהיב והמורכב ביותר: שעת ההשכבה. המאמנת האישית טליה דור, בעלת העמוד ׳גילוי לב׳, החליטה לתת לרגע המאתגר תשומת לב מיוחדת, ולחלוק עם העולם טיפ קטן ומוצלח שעוזר לה להתגבר על ההשכבות הקשות והמתישות ביותר.
״בהשכבות נמצאת בעצם תמצית ההורות, לא?״ היא כותבת בפוסט שהפך לויראלי בקבוצות האמהות השונות ושותף מאות פעמים. ״השילוב הבלתי נתפס הזה של אהבה טהורה וסבלנות אין קץ עם זעם מפלצתי ועצבים בכל הגוף. הרצון להשהות רק לעוד רגע את המגע המתוק, החמים הזה, הפטפוטים המתוקים שבשנייה הופכים להיות בלתי נסבלים. הפער בין הכוונה שנכנסת איתה לחדר לבין איך שלפעמים את יוצאת ממנו. קירבה וריחוק מתערבבים להם יחד. כעס, אשמה, אהבה, קבלה.״
״הידיעה שיום אחד יגיע הרגע שהיא כבר לא תצטרך אותך שם לידה,״ מזכירה דור, ״הידיעה שיום אחד יגיע הרגע שהיא כבר לא תישן איתך באותו בית אלא בבית משלה. הידיעה שאת תתגעגעי לזה כל כך. שתתני הכל כדי לחזור לדביקות המתוקה-חונקת הזו. אבל כל זה נעלם בשניות כשכל מה שאת רוצה בעולם זה לשכב סוף סוף על הספה עם האייפון ולבהות קצת בפייסבוק, לעזאזל, והרגע הזה הולך ומתרחק ממך עם כל דיבור, סיפור, בקשה, טענה, כן מים, לא מים, כן כרית, לא כרית, עכשיו יש ירח או שמש או ענן בשמים, עכשיו כן בוקר, לא בוקר, לא רוצה לישון, לא רוצה לישון!"
״המגע הזה מחזיר אותי לרגע שבו היא יצאה לי מהבטן״
״ההורות כולה היא התנועה הזו לא? הריקוד הזה בין הבלתי יאומן לבלתי נסבל,״ דור מסכמת. ״בין הבחיי-לא-ידעתי-שאפשר-לאהוב-ככה לבין הבחיי-לא-ידעתי-שאפשר-לכעוס-ככה וכל זה תוך 5 דקות לפעמים. יודעים מה עוזר לי לפעמים? כשאני מוצאת את עצמי בצד השני של הסקאלה, בפתאומיות טובעת בתוך בריכת העצבים והתסכול, אני נותנת לה נשיקה ומצמידה אותה אלי לחיבוק. וגם אם היא דוחה אותי או לא מתייחסת וממשיכה בשלה, וגם אם רגע לפני אני עוד רותחת מעצבים, המגע הזה מחזיר אותי לרגע שבו היא יצאה לי מהבטן והניחו אותה עלי לנשיקה, ונישקתי את הפנים הסגולות, הצורחות והאלה ורק רציתי להשתהות על המגע הזה עם מי שהייתה לפני רגע חלק מהגוף שלי ועכשיו היא כבר בחוץ. המגע הזה מחזיר אותי לאמת. והאמת היא שאנחנו מחוברות בחוט בלתי נראה, הנשמה שלי לשלה. וכשאני נזכרת שהכי הכי חשוב לי זה שהחוט הזה, שמזין את שתינו, לא יינתק, אז הכל נהיה יותר ברור, נסבל, אפשרי. לפחות לכמה דקות… עד הבקשה הבאה. (לא יולי, את לא יכולה לקבל עכשיו קוביית שוקולד).״