בכל גיל שבו הילד נפגש עם ההיסטוריה הכואבת והבלתי ניתנת לעיכול, לנו ההורים יש תפקיד חשוב לתווך לו את מה שהוא למד. הוא חוזר הביתה לפעמים מוצף עם המון שאלות, לפעמים הוא כה צעיר שהוא לא מבין על מה דיברו אתו בכלל. אין דרך קלה לדבר על השואה, יחד עם זאת, היא חלק מההיסטוריה שלנו, זה חלק מאתנו, כאבם של היהודים דאז הוא הכאב שלנו.
כמובן שהיינו מעדיפים שהילדים שלנו לא יחוו או ייתקלו במאורעות כה טראגיים בשלבים מוקדמים של חייהם, אבל חשוב לזכור שילדינו חסינים הרבה יותר ממה שאנו מתארים לנו, תפקידנו הוא לתת ליכולות של הילדים תנאים שיבואו לידי ביטוי, כך הילד למד איך להתמודד כשהמבוגר שלצדו מהווה כתף תומכת ואוזן קשבת, ואוהבת.
יש הטוענים שאפשר "להניח" ליום הזה ולהתעלם מנוכחותו בקרב הקטנטנים, אבל חשוב להבין שגם הילדים הצעירים ביותר חשים ביום זה באווירה הקשה, חלקם כבר נוכחים בטקסים למיניהם, ומאזינים לשירים העצובים, ועומדים בצפירה. אין עוררין על כך שאת השואה אסור לשכוח, ושבאיזשהו שלב חשוב לדבר עם הילדים על הנושא. גם עבור הילדים חשוב שיידעו שיש בבית מבוגר שיכול לדבר איתם ולתווך להם את המציאות הקשה כפי יכולת הבנתם. איך מדברים איתם? כמה טיפים
חשוב ליזום שיחה עם הילד. שאלות כמו: "על מה דיברו היום בגן? או בבית הספר? איך אתה מרגיש? יש משהו שהיית רוצה לשאול?". המטרה היא לדעת למה הילד נחשף, כך ההורה מתאים את עצמו לרמת הספיגה של הילד, ועונה על מה שבאמת מטריד אותו.
לאפשר לילדים לבטא מה שהם מרגישים בכל דרך שיחפצו. כל ילד מגיב אחרת לעצב, כעס, או פחד. חשוב שהילד ידע כי בביתו הוא יכול להיות עצוב, ושאף אחד לא נבהל מרגשותיו.
לתת תוקף לרגשות. משפטים כמו "זה באמת מאוד עצוב... אני רואה שאתה מאוד עצוב... זה מאוד מכעיס..." יאפשרו לילד להרגיש בסדר עם מה שהוא מרגיש.
לא לשקר. חשוב שהילד שלנו ידע שההורה הוא מבוגר אמין שניתן לסמוך על דבריו. לכן אם הילד שואל שאלות חשוב לענות לו. כמובן שלא חייבים לפרט יתר על המידה, אבל חשוב גם לא לסלף את הדברים, כדי שנישאר אמינים.
לסמוך על הילד. פעמים רבות, כשילד מרגיש שההורה מגונן עליו יתר על המידה, הוא מרגיש שההורה לא מאמין שיש לו יכולת להתמודד. אם נסמוך על הילד שלנו, הוא יאמין בעצמו וביכולת שלו להתמודד, כך ילדים מפתחים חוסן נפשי.
להעניק לילד תחושת בטחון. ילדים שנחשפים לזוועות השואה יכולים לחוש פחד קיומי, על ההורה מוטל התפקיד להעניק תחושה שבמציאות של היום לא יקרו זוועות שכאלה. הילדים שלנו צריכים להרגיש בטוחים ומוגנים (אין צורך לשתף אותם בחוסר השליטה שלנו במציאות אלא לדבר על הדברים בהם יש לנו שליטה).
לחבק הרבה. חיבוק, מגע, ליטוף, יעניקו הרגשה שאנחנו לגמרי עם הילד, שאנחנו מצליחים להכיל את רגשותיו. בנוסף חיבוק נותן תחושת בטחון, גבול מגן.
להוות דוגמה אישית. הילדים שלנו לומדים דרכינו איך לבטא רגשות של עצב, כעס ופחד. מותר לנו להיות עצובים, או לכעוס, וחשוב שהילדים יראו גם את החלק האנושי הזה שבנו, מה שיהפוך את העצב ללגיטימי וטבעי.
להוקיר תודה. בתוך השיח חשוב לדבר על המקום שאנחנו נמצאים בו כעת, ללכת למקום האישי ולדבר על הכרת הטוב, ועל ההודיה על מה שיש.
*הכותבת היא יועצת ומנחת הורים ממכון אדלר