בשבוע שעבר רעשה מהריגתה של הפעוטה, יסמין וינטה בת השנה וחודשיים בידי סייעת שהייתה אמורה לשלוח אליה יד חמה ואוהבת, לטפל בה, להגן עליה, לשמור עליה, לחבק אותה ואולי גם לאהוב אותה. בטח לא להרוג אותה כי היא בכתה.
בדרך כלל כשקטינים חסרי ישע מתים כתוצאה ממחדל או פגיעה של האחראים עליהם, יש ריטואל של פנייה למשטרה שתעניש ומיד במעצר והצעות קונקרטיות – טכניות בתקווה שיצילו את הילד הבא.
הפעם המצלמות הן אלה שלוהקו לתפקיד שומרי הסף על בטיחות הילדים במסגרות החינוכיות. כי "אם רק הייתה מצלמה במסגרת החינוכית, הסייעת הייתה יותר מכילה, יותר פדגוגית, יותר מסוגלת להכיל את התסכול שלה הנובע מהבכי של התינוקת".
אף שהמציאות מלמדת שבשנים האחרונות נפתחו מאות תיקים בגין אלימות מצד אנשי צוות כלפי קטינים בגני ילדים ובמעונות יום, ו–90% מהם נסגרו מחוסר ראיות, אני בעד מצלמות במסגרות החינוכיות.
בעד מצלמות עם סייגים, עם תקנות מי רשאי לצפות ומי רשאי לנהל את מאגר הצילומים וכדומה אבל לצערי, לא היעדר המצלמות איפשר את הריגתה של יסמין.
מה שאיפשר את הריגתה של יסמין בידי המטפלת האחראית עליה ואת הפגיעה של אנשי צוות נוספים בקטינים רבים אחרים חסרי ישע, הוא העדר הכשרה קודמת, ליווי, הדרכה, פיקוח ובקרה.
אותה מעטפת פדגוגית שנועדה בראש ובראשונה לשמור על נשות הצוות כדי שלא יגיעו למצבים של חוסר שליטה ושלא יפגעו בעצמם ו/או בילדים.
מיומנות מקצועית
כל חיי המקצועיים ניהלתי מסגרות חינוכיות – טיפוליות בהם אנשים נדרשים לטפל בקטינים חסרי ישע. במעונות היום, במשפחתונים, בצהרונים, בפנימיות, בבתים חמים לנערות ובמועדוניות לילדים.
מסגרות הדורשות אנשי צוות שיטפלו, ינקו, ישמרו, יאכילו, יצחקו, ישחקו, ילמדו, יעשירו ועוד ועוד. הדרישות מהמטפלות הן מגוונות: מיומנויות טכניות אבל גם ובעיקר מיומנויות בינאישיות. כי בסוף, מטפלת פוגשת ילד והמפגש הוא רגשי, לא רק פיסי. כי כשמטפלת מנקה תינוק היא יכולה לשיר לו תוך כדי והיא יכולה גם לכעוס עליו שהוא גורם לה אי נוחות. וכשמטפלת מפרידה בין שני ילדים ניצים, היא יכולה לנצל את הסיטואציה ולהקנות להם מיומנויות חברתיות והיא יכולה להעניש את שניהם מבלי רצון להקשיב להם או לחוויות של "מי התחיל ומי פגע במי".
כדי להיות מסוגלת לטפל באחר שהוא נזקק למבוגר האחראי וכדי להיות מסוגלת להכיל את התסכול שלו ושל המטפלת עצמה, נדרשת מיומנות מקצועית גבוהה מהסוג שמטפלים קליניים נדרשים לה כדי לדעת מה מפעיל אותה ומה מוציא ממנה חלקים אישיותיים טובים ונדיבים ומה גורם לה להוציא חלקים קשים עד כדי פגיעה בקטין חסר ישע.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שקיים קשר בין היחס והטיפול שאותם מעניקים העובדות לקטינים חסרי הישע ובין טיפוח העובדות וההגנה על זכויותיהן.
אז בקיץ האחרון, בשם המלחמה ביוקר המחיה, נחקק חוק הפיקוח על הצהרונים שכל מטרתו הייתה לקבוע מחיר אחיד וזול בכל הארץ לצהרונים. הערך היחיד שהיה חשוב למחוקקים המחיר האחיד והזול.
כתוצאה מההוזלה, תחילה נפגעו איכויות ההעסקה של העובדות: חלקן מועסקות בהעסקה פוגענית של 11 חודשים ללא רציפות תעסוקתית, שכרן הופחת כתוצאה מהפחתת שעות עבודה משלוש שעות לשעתיים וחצי אבל "זה בסדר" כי גננות וסייעות צהרונים, הזוכות למעמד של "החוליה החלשה" בהיררכיה של עובדות החינוך לא באמת נחשבות. העיקר שיהיה זול.
והמחיר הזול והאחיד פגם גם בחלקים נוספים של המעטפת הפדגוגית: הכיתות גדלו במספר הילדים, התאפשרה הפעלת מסגרות בעירוב גילים, תומחרו פחות שעות להכשרה, לליווי פדגוגי, להדרכה אינטנסיבית, לפיקוח ולבקרה על העובדות בשטח.
עוד קודם לחקיקת החוק ומתוך רצון להעלות את רמת ההכשרה של הגננות, משרד החינוך פסל את הצהרונים כמקום חינוכי להכשרה. מהלך זה הביא למחסור חריף של גננות מיומנות וכח עבודה איכותי יותר לצהרונים.
נוצר מחסור הולך וגובר בכוח אדם והחסר המקצועי הזה הולך וגדל בכל יום. קשה מאד למצוא גננות מוסמכות הנכונות לעשות את העבודה בצהרונים כשאלה תנאי ההעסקה וזו סביבת העבודה.
בשנה האחרונה דורש ארגון ויצו שהתמורה להוזלה במחיר צריכה להתאזן בעושר פדגוגי על ידי החזרת הצהרונים להיות מוכרים כמקום הכשרה לסטודנטים להוראה, אך עדיין לא נענה.
כך יוצא שהורים מפקידים "את היקר להם מכל" במסגרות שעולות להם בזול, במסגרות בהן קיים מחסור כרוני וחמור בכח אדם מיומן ומוכשר, המלווה ומודרך ללא הרף. וההורים רוצים להאמין שהתסכול, הבכי והכאב של המטפלות ושל הילדים לא יכריע. "כי זה רק שעתיים וחצי של בייביסיטר".
ובינתיים, עד שנחליט שהחינוך הוא גם דאגתנו ההורים למרות שיקר לנו ולא רק של המדינה, נקווה שיסמין וינטה תהייה התינוקת האחרונה שמתה בידי מטפלת שלא זכתה להגנה חברתית ולכן לא יכלה ולא הייתה מסוגלת להעניק טיפול והגנה לקטינים חסרי ישע.
הכותבת היא עובדת סוציאלית, מנהלת האגף לרווחת המשפחה בויצו ישראל