כל שלב בהתפתחות הילד הוא מרתק ומיוחד עבור הוריו ובני משפחתו. החיוך כובש הלב, הזחילה המשעשעת, הישיבה המרושלת, המלמול מתוק מצוף, הוצאת השיניים שכואבת גם לנו, העמידה, ההליכה וכו'. אבל ישנו שלב חשוב ומפליא במיוחד שמעלה ומציף ברגשות מעורבים. זהו השלב שבו הורים מבחינים שהילד שלהם משחק לראשונה עם ילד אחר.
בזמן זה, שהקטן מתמקח על משחק עם הילד שיושב לידו, המחשבות הטורדניות בראשנו מתחילות לטפס אחת על השנייה: שהוא רק ירגיש בנוח בחברתם, שידע להתחלק ולדרוש, שיהיה מעורב ויוזם, ובעיקר שיהיה מקובל ואהוד. אפילו כשאנחנו יודעים שזה נורמאלי והוא כבר ילמד להתמודד ולהיות מי שהוא, הדאגות בשלהן, ממשיכות לבעוט לנו בראש.
משחק עם ילדים אחרים קשור בהתפתחות חברתית תקינה, וברכישת המיומנויות והכישורים החברתיים הנדרשים לחיים. תינוק מתקשר עם הסביבה, ובייחוד עם הוריו, כבר באמצעות החיוך הראשון, אבל כשמדברים על יצירת קשרים עם חברים מתייחסים בעיקר למונח "קבוצת השווים" – קבוצה חברתית המורכבת מבני אותו הגיל, אותו הסטטוס החברתי ואותם תחומי העניין.
משחקי גומלין
"ילדים מתחילים לפתח קשר חברתי כבר מגיל צעיר מאוד", אומר ארז ויצמן, פסיכולוג חינוכי, ומתמחה בבעיות התנהגותיות של ילדים בגן, בבית הספר ובבית. "יחסי הגומלין שלו עם הסביבה הכרחיים ומאפשרים לו לשרוד". לדבריו, ניתן לגלות ניצנים לתקשורת חברתית עם קבוצת השווים בגיל שנה וחצי. בגיל שלוש-ארבע כבר מבחינים בקשרים חברתיים ברורים, כשילדים לא רק משחקים זה לצד זה אלא שותפים לאינטראקציה.
היכולת החברתית משתנה ומתפתחת עם הגיל. בגיל הרך, היחסים בין ילדים לא מבוססים על עומק רב מדי. הם בדרך כלל מחפשים אחר ילדים אחרים, עמם יהיה להם נוח ונעים לשחק. "באמצעות המשחק ילדים לומדים הרבה דברים על העולם", אומר ויצמן. "ילד מבין שאם הוא מנסה לשבור את הכללים, זה שממולו ינסה גם הוא לעשות כן, ושיש לזה מחיר. הוא לומד שלפעמים צריך לחכות בתור ולדחות סיפוקים, וזו גם דרך טובה לפתח את היצירתיות. ברגע שילד מסוגל לשחק עם ילדים אחרים, הוא יהפוך אותם לחברים שלו. ילדים שמצליחים לפתח יחסי גומלין מוצלחים עם הסביבה הם גם ילדים יותר פופולריים, שיש להם יותר חברים".
ככל שמתפתחות יכולות השפה בקרב ילדים, הופכים גם מערכות היחסים ביניהם למורכבת יותר. כאן ניתן למצוא גם הבדלים בין בנים ולבין בנות בדינאמיקה של הקשר ובסוג היחסים. בקרב בנים, המשחק משמש בסיס לחברות גם בגילאים מאוחרים יותר, ועד לגיל שבע-שמונה. בקרב בנות, התקשורת המילולית הופכת לדומיננטית יותר בקשר מאשר המשחק.
ככל שמערכת היחסים מורכבת יותר, החיכוכים והריבים מקבלים גם הם יותר נפח. לדברי ויצמן, בגיל הרך התבנית "ילדית", הכעסים דינמיים וחולפים מהר. ילדים יכולים להתקוטט אפילו פעם או פעמיים ביום, אבל על פי רוב הם חוזרים לשחק בקלות אחרי כן. בקרב ילדים בגילאי בית ספר היחסים טעונים יותר, והמשברים יכולים להימשך זמן מה. "ילד בגיל כזה יכול להיעלב ממשהו שילד אחר אמר, ויש גם מתחים של קנאה, כשהחבר מפנה פתאום את תשומת לבו לילד אחר", מסביר ויצמן. "אנחנו, המבוגרים, לא תמיד רואים את זה, אבל זה יוצר כעס ועלבונות. בעולם הפנימי של הילד זה עשוי להיתפס כלא פחות מסוג של בגידה".
בעיות בתקשורת?
כפי שיכול להעיד הצירוף השגור "חבר ילדות", למרות שהקשרים שנוצרים בילדות נדמים לעתים ארעיים ושטחיים, הם יכולים ללוות את הילד לאורך התפתחותו והתבגרותו, מהגן אל בית הספר היסודי ולפעמים גם אל התיכון, ויש להם חלק בעיצוב חייו, תחומי העניין שלו, חלומותיו ושאיפותיו. מהסיבה הזו, העתקת מקום מגורים שכרוכה בהיפרדות וניתוק מחברים, עשויה לגרום למשבר ונסיגה.
לדברי ויצמן, שינוי סביבתי קשה בכל גיל. ובייחוד בגיל ההתבגרות, שנים שהן טעונות וסוערות רגשית. "הייתי מזהיר את ההורים לפני המעבר, וממליץ להם לעשות את זה בהרבה מאד זהירות, חשיבה והתייעצות", אומר ויצמן. "לא היה מפתיע אותי בכלל למשל לשמוע שילד שנפרד מחברים שלו ועבר למקום אחר, חזר להרטיב בלילות".
במקרים אחרים, ילדים יתקשו מראש ליצור קשרים טובים עם קבוצת השווים שלהם. ההחלטה אם להתערב בחיים החברתיים של הילד או לאפשר לו להתגבר לבד על הקושי, היא תמיד מקור להתלבטות עבור ההורים המודאגים. ויצמן תומך בהתערבות של ההורים, ואף טוען שתפקיד ההורים בעידוד הילדים ליצירת קשרים חברתיים תקינים הוא קריטי. "ראיתי מקרים בהם ילדים היו במצוקה מאד קשה", הוא מספר, "ועם קצת הנחיה מההורים ומאמץ מצידם, הדברים השתנו. למעט מקרים חריגים בהם ישנן בעיות תקשורת שנובעות מהפרעות כמו אוטיזם, גם אם ישנו בסיס מולד ליכולת החברתית, אפשר לעשות על אותו הבסיס הרבה אדפטציות באמצעות חינוך, ולשפר אותו".
ברמה המעשית, הורים יכולים לנסות לעודד הגעה של חברים הביתה - ליצור עבורם פיתוי כלשהו, לארח אותם יפה ולתת להם הרגשה נעימה כדי שירצו לשוב ולבקר. ברובד יותר עמוק, ויצמן ממליץ לחשוב מדוע אותו הילד נתקל בקשיים חברתיים, ולנסות לפתור את הבעיה; ייתכן שהוא מתנהג באלימות כלפי ילדים אחרים והם אינם מעוניינים בקרבתו. אפשרות נוספת היא שהילד קיבל פינוק-יתר בבית, שומר על תבנית חשיבה אגוצנטרית ולא מבין שאם הוא לא מתחשב בילדים אחרים, זה פוגע בו. "ילד שגדל בסביבה מסוימת מעביר לפעמים תבניות לחברת השווים שלו", הוא מוסיף.
ילדים לפעמים הופכים לדחויים מסיבות שאינן בהכרח תלויות בהם כמו עודף משקל. במקרה כזה תפקיד ההורים הוא לעודד את הילד, לתמוך בו, ולנסות לשפר את הדימוי העצמי שלו באמצעות חיזוק תכונות בולטות או כישורים אחרים. אם ילד שמן ודחוי יודע לצייר יפה, לדוגמה, כדאי לעזור לו לפתח את אותו הכישרון. במקביל אפשר גם להתייעץ עם המורה או יועץ בית הספר בנושא, או לפנות לטיפול מקצועי אצל פסיכולוג.
