התקופה המאתגרת שבה אנחנו חיים מעלה את השאלה עד כמה הילדים שלנו מושפעים ממנה. כמה הם מבינים, כמה הם מכילים ומה היא מעוררת בהם בפנים, במקומות שלא רואים. אם זה לא המצב הבטחוני, אלה הסיפורים המצמררים על התעללות בגני ילדים ויתר מקרים שלא תמיד יש לנו, ההורים, יכולת לדעת ולזהות.
השאלה האם ילד יחווה אירוע כטראומטי ויפתח תגובת טראומה תלויה לאו דווקא בחומרתו האובייקטיבית של האירוע אלא יותר בדרך שבה האירוע נתפס על ידי הילד. היא מותנית גם באופן בו סביבתו הקרובה של הילד מתייחסת לאירוע ומידת התמיכה הרגשית שהילד מקבל כדי להתמודד. כל הילדים באשר הם חווים אירועים מלחיצים ומאתגרים. אבל השאלה האם אירוע מלחיץ יהפוך לטראומה או יישאר בגדר לחץ חולף תלויה רבות בתפיסת הילד את המצב ואת יכולתו להתמודד אתו. בהקשר זה גם לתגובת ההורים, האחים, המשפחה המורחבת, הגננת ושאר המבוגרים איתם הילד בא במגע יש משמעות רבה הן בהפיכת אירוע לטראומטי והן בהתמודדות הילד אתו.
איך תזהו שהילד שלכם במצוקה? אנחנו מאבחנים תגובה פוסט-טראומטית אצל ילדים אם ההתנהגויות המצוינות לעיל מופיעות במשך תקופה ממושכת ואינן חולפות. תגובת ילדים לטראומה יכולה להתבטא אצל ילדים במספר דרכים:
1. רמות עוררות גבוהות ולא אופייניות לילד (חוסר שקט, נטייה לבכי או/ו להתפרצויות זעם באופן לא אופייני) או ההיפך - אפאטיות והשטחה רגשית.
2. מצב רוח ירוד מלווה בהופעת פחדים חריפים.
3. הימנעות ממצבים שמפגישים עם גורם יוצר הלחץ/טראומה (סירוב ללכת לגן, קושי להיפרד מההורים, סירוב ללכת למקום שבו התרחש האירוע או קשור בו).
4. רגרסיה ואובדן של יכולות חדשות שנרכשו לאחרונה.
5. קשיי שינה ואכילה.
6. הסתגרות והימנעות חברתית
אם פעוט נחשף לאירוע מלחיץ ולאחר מכן נצפו חלק מדפוסי ההתנהגות המתוארים לעיל ואלה נמשכים לאורך זמן, יש לשקול התייעצות עם איש מקצוע.
מדוע ילדים צעירים מגיבים בלחץ לאירועים מסוימים?
אצל פעוטות ניתן לזהות שני סוגי איומים המעוררים לחץ: איום פיזי או רגשי על הילד עצמו או איום פיזי או רגשי על ההורה. ההנחה היא שהאיום על ההורה יוצר תגובת לחץ על הפעוט שכן הפעוט "יודע" (לאו דווקא באופן מילולי ומודע) שהוא תלוי בהורה להישרדותו ואם ההורה יפגע הדבר יביא לפגיעה בפעוט.
עם זאת, יכולת ההערכה המציאותית של פעוטות מה מסכן אותם ו/או את הוריהם היא חלקית ויש מגוון די רחב של אירועים שהם מפרשים כמאיימים עליהם ו/או על הוריהם. בהקשר זה עבור חלק מהפעוטות התמודדות עם מקום חדש (גן, דירה, מטפלת חדשה) נתפס כאיום על ביטחונם ועל כן מגיבים בתגובת לחץ.
"אם נדבר אתם רק נחמיר את המצב"
קיימת הנחה שגויה שילדים צעירים אינם מודעים לאירועים קשים בסביבתם וכי אפילו אם היו עדים או קורבנות של אירועים קשים הרי שאם לא נדבר אתם על כך הם ישכחו והכל יחזור למסלולו הסדיר. לא כך הם פני הדברים. מומלץ לדבר עם פעוטות ואפילו עם תינוקות על אירועים לא נעימים ואפילו טראומטיים להם היו עדים. כמובן שהשיח צריך להיות מרגיע ומותאם לרמת ההתפתחות של הילד.
רוב הילדים נוטים לסמוך על הוריהם ולהאמין למה שההורים אומרים (אלא אם ההורים התנהגו שוב ושוב באופן לא אמין כלפי ילדיהם). על כן, דווקא הדיבור על אירועים קשים מהווה גורם מרגיע עבור הילדים שכן יש בו הזדמנות להורה "לעשות סדר" בדברים ולהרגיע.
עם זאת, חשוב להבין שפעוטות ובעיקר תינוקות מקשיבים פחות למסר המילולי של המבוגרים ויותר למסרים הלא-מילוליים. כך למשל אם ההורה אומר לילד "הכול יהיה בסדר" ובו בזמן משדר חרדה ולחץ, הפעוט יהסס מאוד לסמוך על דברי ההורה ויראה בלבול ומצוקה.
אנחנו מניחים שהפעוט קולט את הפער בין המסר המילולי והמסר הלא מילולי ושואל את עצמו האם ניתן לסמוך על ההרגעה של ההורה. לכן, לפני שההורה משוחח עם הפעוט על כך ש"הכל יהיה בסדר" מאוד חשוב שההורה יעשה עם עצמו עבודה וירגיע את חרדותיו, ולו באופן חלקי. חשוב שהורה לחוץ יציג לצד הדאגה גם מסר של אישור והרגעה ("גם אני קצת חוששת ממעבר הדירה אבל נתמודד עם זה ביחד" וכיו"ב').
אז מה אומרים לילד שחווה מצב משברי או טראומה?
כאמור, אין טעם "לסבן" את הפעוט ולהגיד לו שמה שנחווה על ידו כמשברי וטראומה אינו כזה. על כן כל שיח צריך להתחיל עם הבנה וקבלה של רגשות הילד (לדוגמה: "אני יודעת שאתה כועס על זה שאני ואבא נפרדנו", או: "אני יודעת שמאז שנולד אחיך אתה מרגיש שאנחנו לא מספיק מקשיבים לך"). השפה בה אנו משתמשים צריכה להיות רלוונטית לחוויה של הילד ולעולמו. מאידך, מוטב להשתמש למשל במילים "חושש" או "דואג" שרחוקות יותר מהחוויה של "מפחד" ומראות לילד שההורה מבין את החוויה שלו אבל מכניס לדיון רמה שונה של התייחסות.
בניסיון להמחיש לילדיהם אירועים מורכבים, הורים נוטים לעתים לעשות שימוש באירועים מחיי היום יום של הילדים. עם זאת, מריבות הורים המובילות לגירושין כהדגמה, אינן מריבות ילדים. לכן חשוב לא לבלבל בין עולם הילדים ועולם המבוגרים גם אם זה נראה דרך טובה להמחיש לילד דברים.
כל שיח עם הילד על אירוע משברי או טראומטי צריך להיעשות באווירה של רגיעה וביטחון עד כמה שניתן. השיח צריך להיות כזה שיאפשר לילד לשאול שאלות ולהעלות את חששותיו ולהורה תהייה את השלווה וההקשבה המתאימים לתת תשובות לילד.
כל שיח עם הילד על אירוע משברי שהיה או שעומד לקרות צריך לקחת בחשבון שהתפתחותית פעוטות וילדים חוששים משלושה דברים מרכזיים: שהם ייפגעו פיזית, שלא יהיה מי שידאג ויטפל בהם, ושלא יאהבו אותם. לכן כל התייחסות לאירוע משברי שקרה או שיקרה צריכה לכלול הרגעה של שלושה מוקדי חרדה אלה.
לבסוף, ילדים צעירים רוצים וזקוקים לתחושת הוודאות שהוריהם מסוגלים להתמודד עם מגוון מצבים. לכן, גם אם ההורה לא בטוח שיוכל לעזור לילדו או להגן עליו מפני אירועי עתיד, על ההורה להעביר מסר של ביטחון לילד. הילד יתקשה לשאת גם את החרדות שלו וגם את אלה של ההורה. זה חשוב בעיקר כאשר ילדי הגן מתחילים לעסוק בנושא של מוות ומוטרדים מהאפשרות שהוריהם ימותו. אף הורה לא יכול להבטיח לילדו שאף פעם לא ימות אבל ההורה כן יכול להבטיח לילדו שהוא תמיד ידאג לו וישמור עליו. הסיכוי שההורה לא יגשים תכנית זו כל עוד ילדו צעיר הוא נמוך ומוטב במקרה זה להרגיע מאשר לעורר בילד חששות שאיין דרך להתמודד אתם.
ד"ר דפנה דולברג היא מרצה בכירה במגמה לפסיכולוגיה התפתחותית, האקדמית תל-אביב-יפו