כשהבית הופך לגן שעשועים
זה התחיל ביום חמישי בבוקר עם בוא הסערה. השעה הייתה שש וחצי. הייתי בטוחה שאני שוב חולמת סיוט על הטירונות, אבל מהר מאוד התעוררתי לעולם האמיתי והבנתי שזו המציאות, והמפקד שלי קשוח מתמיד. הוא הביא לי את "אליעזר והגזר" היישר אל תוך הראש וביקש שאקריא לו. בוקר טוב אליעזר ובוקר טוב עולם, ועכשיו, אמא'לה, צאי מהסרט ותסתכלי מהחלון - החורף הגיע ואת צריכה להיפרד מהפוך המחבק ולצאת למבצע "הכן ילדך לחורף". וקל זה לא הולך להיות.
המבצע התחיל קודם כל במופע חימום: עברתי בין כל החדרים בבית והתחלתי למשוך בחוטים של תנורי האמבטיה, לכוון רדיאטורים (שמתם לב פעם כמה המכשיר הזה מכוער? לא יכלו להיות קצת יותר יצירתיים כשבנו אותו? נגיד, לצבוע אותו?!), להדליק חימום בסלון ובחדר של יהונתן כמובן, ואחרי שרישתתי ואבטחתי את כל המסלול, אפשר היה לצאת לשטח.
כבחורה, אני מאוד חובבת לבושי שכבות, אבל כשזה מגיע לילד קטן זה פשוט נוראי, בעיקר כשמדובר באחד שהיה מעדיף להיות נודיסט ומוכן להתפשר רק על מכנסיים וגופיה. אז מה קורה כשצריך להלביש אותו בבגד גוף, חולצה ארוכה, צעיף, סווטשירט ומעיל נפוח? מלחמת עולם. ומה קורה כשצריך לשלוח אותו לגן עם שני סטים כאלה להחלפה? ארבע כביסות בשבוע.
אחרי שגברנו על הפיכת הבית למאדים ועל הסכם השלום ללבישת שכבות, יהונתן היה מוכן להמראה אל עבר הגן. אבל נותרה עוד בעיה קטנה – בגלל שאני אמא דו-גלגלית את יהונתן אני לוקחת לגן בכל בוקר במונית, או כפי שהוא קורא לזה "מומי". אבל אמא לוחצת על גט טקסי בפעם העשירית וכמו פטריות אחרי הגשם כל המוניות נאדמות ונתפסות ולא מגיעות ליעד הנכסף. התחלתי להילחץ: מה קרה למומי? מומי לא רוצה לבוא לקחת אותנו? איך יהונתן יגיע לגן? יש לו פגישה דחופה עם הפיל ומומי לא עונה! אחרי עשרים דקות מייסרות צדיק צהוב אחד נענה לקריאתי. כובע צמר ומטריה, ואנחנו ומומי בדרך לגן.
כשיצאנו החוצה התחלתי להרגיש קצת אמא רעה - אולי לא צריך לקחת אותו לגן בימים שכאלה? אבל אני חייבת ללכת לעבודה, זה עושה אותי אמא גרועה? המצפון ליווה אותי עד פתח הגן ואז גיליתי שאני לא ה"רעה" היחידה. הגן היה הומה ילדים, חמים ונעים, והבנתי שזה כנראה בסדר ואין מה לעשות. תכל'ס, גם אני הייתי מעדיפה להישאר תחת הפוך, אבל גם לי יש כמה פילים לפגוש בעבודה.
בדרך חזרה היה לי יותר מזל (או שכל), כי פשוט אספתי את יהונתן עם המונית מהעבודה. אחרי כמה פקקים בדרך הגענו הביתה בשלום, והבנתי שזה כנראה המקום היחיד שנגיע אליו בימים הקרובים, כי כשיש סערה אין נדנדות ואין מגלשות וגם לנסוע לחברים הפך לבעייתי. אז הפכתי את הבית לחצר משחקים, מוזיקה יש בשפע ואפילו נדנדת ערסל תלויה לה.
רק בשביל לקבל חיבוק
למחרת בבוקר התחלתי את כל המבצע מהתחלה. היה לי מזל כי מומי אחד זכר אותי מנסיעה קודמת ונענה לקריאתה של אם עם ילד במצוקה. גם הפעם, כשהגעתי לגן, עברו בי ייסורי מצפון, אבל היו לי כל כך הרבה סידורים לעשות שלא הייתה לי ברירה. הורדתי את הנסיך והתכוננתי לצאת למרוץ הסידורים של יום שישי שכלל קוסמטיקאית, קניות לבית ובגדי חורף עבים ליהונתן (אחרי מאתיים כביסות הבנתי שבחורף אין דבר כזה "יש לילד יותר מדי בגדים"), ואז גיליתי שבין כל השכבות, המעילים, והצעיפים הפקרתי את הטלפון שלי במונית, וכשניסיתי להתקשר אליו, נוסע חביב שעלה אחריי כבר טרח לסגור אותו ולאמץ אותו לעצמו. עכשיו אני לא רק אמא במצור של גשם, אלא גם מנותקת מהעולם. מושלם.
ישבתי בקפה ליד הגן מיואשת מהחיים, עד שהגיעה חברה טובה שלי ש"הפקירה" גם היא את ילדה למען סידורים, ואמרה את מילת הקסם - בואי נעשה שופינג לילדים. באחת עשרה כבר הייתי בבית, ושכשחשבתי לתומי שיש לי הפוגה של חצי שעה, התברר לי שלהשיג מונית בדור הישן (אשכרה להתקשר), זה לא פחות קשה, אז אבא של יהונתן ואני דהרנו לחלץ אותו מהגן באיחור של רבע שעה.
אחרי שהגענו הביתה רטובים, עייפים ולא מרוצים, יהונתן נפל לשנת חורף וגם אני. היא נמשכה בהפוגות לאורך היום, בין מבצעי חיתולים, אמבטיות וחילופי מדים. רק שהפעם הוא התקרב אליי, שם את הראש בחיקי, חיבק אותי ורק אז נרדם. אני לא יודעת אם הוא מעריך את המאמץ או שהוא פשוט מבין שהוא תקוע איתי בבית, אבל לא אכפת לי, מצאתי משהו אחד טוב בחורף - חיבוק אמיתי וחם כמו מרק עוף של סבתא. אוף... זה באמת היה שווה את כל המבצע הזה, נו, טוב, שיישאר החורף.