פגשתי השבוע ברחוב אימא שהשתתפה בחוג הבית שלי לפני כחודש. בעלה שעמד לצידה התעניין מי אני וכשגילה שאני זו שעוררה את השיח בבית סביב פיפי וקקי אמר: "אני לא לוקח בזה חלק. רק כשאני לבד עם הילדה וזה רק בגלל שאין לי ברירה".
הוא כנראה לא לבד במערכה. כך למשל בספר הקלאסי והנפוץ "סיר הסירים" מאת אלונה פרנקל (1975), המבוגרות האחראיות שמובילות את התהליך הן אימא של נפתלי וסבתא שמביאה לו במתנה סיר. בספר חדש יותר "שודד הים ניר והסיר" מאת אנדראה פינינגטון (2014), אבא של ניר מופיע בעמוד הראשון וחוזר להופיע שוב בעמוד האחרון כשניר מראה לו את הצרכים שעשה בסיר. אימא של ניר לעומת זאת, היא האחת שהולכת אתו לקנות תחתונים, אומרת לו כיצד להשתמש בסיר, שופכת אתו את הצרכים לאסלה ולבסוף גם מתפעלת למראה הצרכים בסיר. ספרים רבים אחרים נוקטים באותה הגישה. אם נצא מהמילים הכתובות, נמצא גם קבוצת תמיכה לאימהות בפייסבוק שבאופן מוצהר לא מאשרת גברים כחברים בקבוצה, ואם תחפשו בגוגל תמונות לפי המילים "גמילה מחיתולים" או "potty training" 99.9% מהתוצאות הן של אימהות ופעוטות.
אני לא רוצה להתעסק במקורות או בסיבות להדרת הגברים מהתהליך כי זה חלק משיח מגדרי רחב יותר. כן חשוב לי להראות שהתפיסה הזו קיימת ומקבלת ביטוי במקומות רבים. אני רוצה להציע כיצד ניתן לנהוג אחרת, כיוון שבימינו אין עוררין על תפקידו המשמעותי של האב בגידול ילדיו והתהליך המדובר הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות הילד.
בחוג הבית האחרון לגמילה חיובית מחיתולים השתתף אב לשלוש בנות שהגיע כי "אשתי ממש נרתעת מהעניין הזה והחלטתי לקחת את המושכות לידיים". בחוג הבית לפניו, השתתף אב שהגיע כי אשתו נתקעה בעבודה "והחלטנו שנציג של המשפחה חייב לבוא ולקבל ידע בנושא". לא מזמן גם קיבלתי תמונה בוואטסאפ של שני סירים ממשתתף נוסף שהיה בחנות והתלבט איזה מהם כדאי לו לבחור עבור בניו התאומים. בעלי שלי, שחקן במקצועו, השתמש בבובות התיאטרון שלו כדי להדגים ישיבה על הסיר ולהזמין את הבן שלנו לשירותים. אני פוגשת אבות רבים שמגויסים ולוקחים חלק פעיל בתהליך. בפגישות הייעוץ הפרטניות אני תמיד מקפידה על נוכחות שני ההורים מתוך הראייה שהפרידה מהחיתולים הוא תהליך משפחתי. עוד לא נתקלתי בהתנגדות.
'גמילה מחיתולים' בשמה הנפוץ או 'חינוך להרגלי ניקיון' בשמו הפוליטיקלי קורקט הינה תהליך בו הילד לומד כיצד להיות עצמאי ואחראי על גופו והניקיון שלו. הצרכים בשירותים הם רק חלק מהתמונה הגדולה. בתהליך הילד לומד גם כיצד להתפשט, להתלבש, לנגב, להוריד את המים ולשטוף את הידיים. כפי שמקובל בתרבות בה הוא חי. הבית כולו נכנס לתקופת מעבר ושינוי בה הילד דורש מענה מכל המבוגרים האחראים בסביבה, המבוגרים נדרשים לתת מענה לסיטואציות שונות ומגוונות שלא נתקלו בהם עד כה. כדי שהתהליך יעבור חלק רצוי להיערך אליו ולהקפיד שכולם ידברו באותה שפה, יהיו מעורבים, מתואמים, עקביים ובעלי גישה חיובית.
אני מחלקת את תהליך הגמילה לשלושה חלקים: שלב ההכנה, הפרידה מהחיתול והחיים בתחתונים. האבות יכולים לקחת חלק מוביל או פעיל בכל אחד מהחלקים הללו. בשלב ההכנה ההורים מתמקדים בחשיפת הילד לנפלאות עולם השירותים. יש לצאת מנקודת הנחה שכל מה שאנחנו כמבוגרים עושים באופן אוטומטי ונראה לנו ברור מאליו בהרגלי הניקיון הוא חדש עבור הילד. לדוגמא, בשלב זה אני ממליצה להורים לשמש דוגמא, לתמלל לילדיהם את תחושות הגוף שמאותתות על הצרכים שבדרך ולהראות באופן ממשי כיצד הם משתמשים בשירותים. כדי להקל על הילדים ולמנוע בלבול, אני ממליצה לאבות לעשות את כל סוגי הצרכים בישיבה (כן כן!) כשהילדים נמצאים לידם. גם בנים וגם בנות עושים את כל הצרכים בישיבה בתחילת התהליך. פיפי בעמידה אצל בנים מגיע בשלב מאוחר יותר אחרי שההרגלים החדשים כבר התבססו. אבות לבנים יכולים גם להדגים איך מנערים. את זה אימא בוודאות לא יכולה לעשות.
לסיכום, הגישה שלי בתהליך הגמילה מחיתולים ובייעוץ בכלל, מתמקדת ביחסי הגומלין בין ההורה לילד, באיכות התיווך של ההורה ובאופן בו הם משפיעים על ההתפתחות. אני יוצאת מנקודת הנחה שכדי שתתרחש למידה, יש לחשוף את הילד להרגלים, לכוון אותו ולהראות את הדרך החדשה. את זה אבא ואימא כאחד וביחד מסוגלים לעשות.
אורית הורוביץ בר-עם היא בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי לגיל הרך מאוניברסיטת תל אביב, מתמחה בגמילה מחיתולים. "גומלים ונהנים. כי גמילה מחיתולים לא חייבת להיות עסק מסריח"