בחופש הגדול הלהבנו את עומר על המעבר החדש לגן של גדולים. "אתה כבר בן 3 ועולה לגן טרום טרום חובה", אמרנו לו בגאווה. עשינו מצדנו כל מה שאנחנו יכולים כדי לאפשר לו כניסה חלקה לגן. מתהליך גמילה מוכן מראש ועד שיחות עידוד ומשחק תיאטרלי להמחשת הרגע הזה שבו ייכנס לגן של "גדולים". זה עבד לא רע, האמת. בהיעדר מפגש היכרות מטעם הגן, גם ניצלנו כל הזדמנות לעבור ליד הגן ולהראות לו אותו מבחוץ. הילד היה מוכן. ללא ספק.
היה רק משהו אחד שהבהב ברקע - בתחילת השנה גילינו שעומר משויך לגן שמרבית הילדים בו הם ילדי טרום חובה ורק מיעוט של ילדי טרום טרום חובה. אולי זו שיטה חדשה כדי לחסוך סייעת שנייה בגני הטרום טרום חובה מעל 29 ילדים? ייתכן. בכל מקרה קיווינו שהפער בגיל לא ייתן את אותותיו. לצערי משהו כן סימן שלא הכול מתנהל כשורה.
כבר בימים הראשונים עומר חזר מהגן עצבני וכועס, הפוך לגמרי מהילד הנינוח, הרגוע, החייכן והעדין שלנו. היינו קצת מודאגים אבל ייחסנו את זה לקשיי הסתגלות. כשזה נמשך ימים נוספים, עירבנו גם את הצוות. הם הסבירו לנו שככה זה בהסתגלות. לקחנו נשימה עמוקה וניסינו להכיל אותו בבית כמה שאפשר.
קצת לפני ראש השנה עומר חזר עם חתך אדום מעל גשר אפו בין העיניים. כששאלתי אותו מה קרה, הוא הגיב בכעס ולא היה מוכן לספר. מרגע ששאלתי שוב, הוא נהיה אגרסיבי ואלים. שאלנו את הצוות למחרת מה קרה והם אמרו שהם לא בטוחים שלא הגיע עם זה מהבית. בצהרון כבר הודו שלא ראו בדיוק מה קרה אבל ראו מי הילד שישב לידו ועשה לו את זה, רגע אחרי שזה קרה.
יצאנו לחופשת ראש השנה. לאט לאט נראה היה שעומר מפשיר. חוזר לעצמו בין התפרצות כעס אחת לאחרת. מדי פעם התחיל לספר פה ושם במשפטים קצרים על אירועים מהגן ומיד נסגר שוב. הוא סיפר מי שרט אותו באף (כמעט חודש אחרי והצלקת עדיין שם ) ואז סיפר בעדינות על מקרה בו יצא החוצה לחצר, מצא לעצמו קורקינט פנוי ורצה לשחק. פתאום ניגש אליו אותו ילד וללא כל אזהרה התחיל להרביץ לו. "אבל למה הוא לא דיבר איתי אמא?" שאל אותי בני בעצב והלב שלי נשבר.
כשחזרנו לגן עדכנתי את הצוות שלא היה מופתע. מסתבר שהם מכירים את הילד המועד לפורענות ועומר אינו היחיד שסובל ממנו. והם בונים תוכנית לטפל בכך. ביקשתי את תמיכתם ואת עזרתם ויותר מכל להבטיח את המוגנות של הילד שלי.
מילד גמול לילד עצבני שמרטיב
יום לפני סוכות באינטואיציה של אמא יצאתי מוקדם מהעבודה. הרגשתי שאני צריכה לנסוע מיד לגן. כשהגעתי קצת יותר מוקדם משעת האיסוף הרגילה, אפילו לא הבחנתי בהתחלה שהוא יושב בצד המום ועצוב (בגלל שהייתי עסוקה בלהחזיר ילד שברח מהגן הסמוך). בינתיים הצוות ראה אותי והוציא את עומר אליי. הם סיפרו לי שהוא ישב לתומו על המגלשה ואחת הילדות הרימה בימבה וזרקה אותה על ראשו.
אספתי אותו אליי בחיבוק גדול, כועסת ומודאגת, ותוך שניה הוא פשוט נרדם. הכנסתי אותו לאוטו, הוצאתי אותו מהאוטו, לקחתי אותו הביתה והוא פשוט המשיך לישון, במשך 3 שעות של מתח שאני לא יודעת איך הוא מרגיש ומה תוצאות המכה. ישבתי לידו מצוידת בהפניה למיון עם הנחיות לשים לב אליהם כדי לוודא שהוא בסדר. למזלנו זה הסתיים בזעזוע מוח קל.
מאותו יום לא חזרנו לגן. לא הרגשתי בטוחה או מוגנת לחזור לשם אחרי כל כך הרבה אלימות שהופנתה כלפיו. ברור לי שהצוות לא יכול להיות כל דקה בכל מקום, אבל זה לא מרגיע אותי. רק מדאיג אותי יותר.
לא הייתי מסוגלת להחזיר אותו לגן עם לב כל כך לא שקט. ובמשך יותר משבועיים הוא נשאר איתי. מלווה אותי למשרד. למזלנו היו הרבה חגים, במהלכם הילד שלי, חזר להיות הילד שלי כפי שאני מכירה אותו. זה לקח זמן, אבל הכעס, ההתנהגות האגרסיבית והקללות ששמע בגן , התמעטו והוא חזר להיות הילד שלי המתוק, הרגוע, השמח.
אחרי שיחות עם הגננת והמפקחת ייעצו לי להחזיר את עומר לגן. אמרו שהפער שנוצר לא יעשה לו טוב. ובהעדר אופציה מידית אחרת, הבוקר הסכמתי להחזיר אותו לגן, לתת צ'אנס נוסף ולראות אם אני יכולה לסמוך על המערכת. האם באמת בעזרת כלים פדגוגיים אפשר לשנות אקלים של גן? אולי לפעמים יש מקרים שגן אחד לא מתאים לילד מסוים ובגן אחר הוא יכול לצמוח ולפרוח? וכמה יהיו פתוחים אליי לבקשה של שינוי במערכת העירייה? אז תגידו לי מה אתם הייתם עושים במקומי?