נגה בת החמש יוצאת מהגן עם הפנים שמוטות לכיוון הרצפה, המבט שלה מתחמק מהעיניים החוקרות של אמה. באוטו היא יושבת מכונסת בעצמה ונמנעת מיצירת קשר עין, ובבית היא משלבת רגליים וידיים על הספה ואומרת שהכל בסדר, אבל הגוף שלה מאותת אחרת. רק לאחר שאמה מתעקשת, נגה מספרת על הריב עם החברה הכי טובה שלה - הסיבה לכך שכרגע היא כה עצובה.
הפרצוף החמוץ הזה
אפילו תינוק חש את ההורה ואת מצב רוחו דרך אמצעים בלתי מילוליים, כמו מתח השרירים ותנוחת החזקת התינוק, הבעות הפנים וטון הדיבור. שפת הגוף היא המפתח לתקשורת טובה בין בני האדם וכמובן שיש לה גם תרומה חשובה בהבנתנו כהורים את ילדינו, במיוחד במערכת היחסים עם תינוקות ופעוטות שטרם למדו לדבר, או עם ילדים המתקשים לחשוף את רגשותיהם ולבקש עזרה.
כולנו יודעים "לדבר" בגוף וקולטים בהדרגתיות את שפת הגוף מרגע לידתנו, מציינת ד"ר שולמית רונן, Ph.D ברפואה סינית ומרכזת המגמה למהות עולמו של הילד במכללת "מהות" לרפואה משלימה. לתפישתה, שפת הגוף מורכבת משני רבדים: הרובד האוניברסלי - מערכת סמלים המשותפת לכל בני האדם, והרובד הנלמד - המשתנה מתרבות לתרבות. הילד קולט את שפת האם בטבעיות ובמהירות, וכך הוא גם קולט את שפת הגוף המקובלת במרחב התרבותי שבו הוא נולד וגדל.
הייחודיות בשפת הגוף של הילדים היא שבניגוד למבוגרים הלומדים במשך הזמן לשלוט בשפת הגוף שלהם, לאמץ מחוות וגינונים שונים ולהשתמש בשפת הגוף כדי לשדר את מה שהם מעוניינים, הרי ששפת הגוף של הילדים היא ישירה מאוד. "שפת הגוף היא השפה האמיתית בעולם כי הגוף אומר בדיוק מה הוא מרגיש או רוצה, ובמיוחד אצל ילדים ששפת גופם נתפשת אמיתית וכנה", אומרת אביטל זלמנוביץ, מנכ"לית חברה לאסטרטגיה ולייעוץ תקשורתי ומומחית לשפת גוף.
"כאנשים מבוגרים אנו עוברים את תהליך החיברות (הסוציאליזציה) המכתיב לנו כי עלינו לשלוט בצרכינו, ברצונותינו ובדעותינו כי זה 'לא מנומס', 'לא יפה', או כי 'ככה לא מתנהגים'. אלה קודים המחנכים אותנו איך להתנהג בחברה שבה אנו חיים ולפיהם אנחנו משנים ומעדנים את שפת הגוף שלנו. כאשר ילדים לא רוצים לראות משהו או להתנתק מסיטואציה מסוימת שלא נוחה להם הם פשוט יכסו את העיניים עם הידיים, וכאשר הם לא רוצים לשמוע משהו - יכסו את האוזניים עם הידיים, כך שמאוד ברור לנו מה הם מרגישים. אצל מבוגרים, לעומת זאת, שפת הגוף יותר מעודנת כי לא יפה לכסות את העיניים כשאנחנו פוגשים משהו שאנחנו לא רוצים".
נקודת מבט זו ומודעות לרגשותיו של הילד יכוונו אותנו לחשוב על העולם הפנימי שלו ולהבין יותר את צרכיו. "כאשר ההבנה בין ההורה לילד טובה יותר, היחסים ביניהם זורמים בדרך מוצלחת יותר", מסבירה יערה רימון, עובדת סוציאלית מהמרכז לבריאות הילד של שירותי בריאות "כללית" במחוז חיפה. לדברי רימון, גם בלי לשים לב ההורה מגיב לשפת הגוף של הילד ומתייחס אליה בפנייתו אל הילד, במשפטים כמו: "מה הפרצוף החמוץ הזה?" או "תפסיק כבר לקפוץ ממקום למקום".
בנוסף, ההורה לוקח בחשבון את שפת הגוף של הילד כאמצעי הבעה ומתייחס אליה באופן מפורש וישיר: "אני רואה, לפי החיוך, שאתה מאוד מרוצה מהמתנה שקיבלת", או באופן עקיף: "לפעמים לא מקבלים בדיוק את מה שרוצים".
להגיד בלי לדבר
אין צורך לחכות שהילד קצת יגדל וילמד לדבר כדי שנבין מה עובר עליו, מכיוון שכבר מינקות משמש הגוף כאמצעי תקשורת עם העולם. לדברי ד"ר רונן, התינוק מגלה את עצמו באמצעות גופו וחושיו, והמודעות שיש לו על הגירויים שסביבו או בתוך גופו מתורגמת לתחושות.
"בגיל הרך, בהיעדר יכולת מילולית, התקשורת של התינוק מבוססת בעיקר על בכי, על השמעת קולות שונים ועל שפת גוף", מסבירה ד"ר רונן. "המסרים של התינוק נקלטים על ידי סביבתו בבהירות, למרות שהם לא באים לידי ביטוי באופן מילולי. כאשר התינוק רעב הוא עושה בשפתיו ובלשונו תנועות של יניקה, כאשר האוכל המוגש לפיו אינו לטעמו הוא מעוות את פניו, כאשר התינוק רוצה שייקחו אותו על הידיים הוא שולח את ידיו קדימה ומטה את פלג גופו העליון, וכאשר התינוק מזהה אדם הנעים לו בקרבתו הוא מחייך ופניו מאירות".
"במקביל לשפת הגוף שלו, התינוק / ילד מבטא את הפירוש החושי לאנשים ולמצבים. חשוב לציין שבתחילה התינוק מגיב למצבים הישרדותיים כמו: רעב, צמא, אי נוחות, חום וקור, כאבים, ולאחר מכן הוא מגיב לצרכיו - להשתייכות ולהנאה".
גם כשהתינוקות גדלים, שפת הגוף שלהם ממשיכה להיות ברורה וישירה. זלמנוביץ מציינת כי אצל פעוטות בגילאי שנתיים עד ארבע כמעט שאין הבדל בין מה שהם מרגישים לבין מה שהם אומרים מכיוון שהם לא למדו לשקר ברצונותיהם. "לדוגמא, אם נשאל ילד 'אתה אוהב את הדוד חיים?' והילד לא אוהב אותו - הוא יגיד 'לא' ובגופו יתרחק ויעשה פרצוף של סלידה. יש התאמה בין המלל לשפת הגוף שלהם".
מה אומרת נגיעה עצמית?
אולם, ככל שהילדים גדלים נעשית שפת הגוף שלהם מורכבת ועשירה יותר, והאתגר האמיתי של ההורים הוא לעמוד על הדקויות ולפענח את מה שהם אומרים בלי לדבר וללמוד כיצד לגשת אל הילדים כששפת הגוף של ההורים עצמם תשרה עליהם נינוחות.
רגשות רבים מקבלים ביטוי בשפת גופנו. ד"ר רונן מסבירה, לדוגמא, כי ילדים יפרקו את הכעס שלהם באחת משלוש הדרכים האוניברסליות, המוכרות גם כשלושת ה-F במדעי ההתנהגות, שמשמעותן תקיפה (Fight), בריחה (Flight) וקיפאון (Freeze) . "מלחמה או תקיפה יבואו לידי ביטוי בכעס, בריחה תתבטא בבכי, קיפאון או שיתוק עלולים להתבטא בכניסה לחדר ובהימנעות מקשר. ככל שהבהלה והאימה גדולות יותר - העיניים והפה נפערים והגוף מצטנף ומתכופף".
גם מגע הוא חלק משפת הגוף של ילדים. ד"ר רונן מסבירה כי תינוקות וילדים משתמשים פעמים רבות במגע עצמי לנחמה, לביטחון ולאיזון פנימי. "נגיעה עצמית בפנים או הצלבת ידיים, לדוגמא, הן דפוסי התנהגות הגנתיים המאפיינים מצבים של צייתנות, חרדה או לחץ, מצבים שבהם ילד הופרד מאמו, כשאדם זר נכנס לחדר או כשהילד ננזף. ילדים גם נוגעים בעצמם כאשר במצבים מסוימים הם מבקשים להימנע מקונפליקטים עם ילדים אחרים המאיימים עליהם.
"משמעות התנועות של נגיעה עצמית הן: לנחמה - עיניים קבועות, גוף נוקשה, כיווץ פנים; רמזים של כניעה וצייתנות - הנמכת מבט, עצירה, כריעה; ודפוס הגנתי- ידיים מגינות על הפנים. ילד שנעלב שכועסים עליו יעשה לעיתים תנועה של השענת הראש על כתף מורמת. ילד שלא מבינים אותו או את רצונותיו יבטא כעס גם על ידי חוסר הקשבה לדברי ההורה או בכי".
בושה נחווית על ידי הילד כשהוא חש מותקף. "כשהילד חש בושה יש בהתנהגותו הגופנית שילוב של שני מרכיבים - חשיפת הקלון וכעס על מישהו אחר. במקרה כזה, הילדים מעוותים את פיהם, נושכים שפתיים ומסמיקים, הידיים שלובות וצלובות מקדימה לכיוון הראש, ובעצם ניתן לומר שהילד רוצה להיעלם. רגש זה משותף לכל הילדים למרות שבושה לא נחשבת לרגש מולד, אלא קשורה להישרדות", אומרת ד"ר רונן.
כל ילד והמקצב שלו
רמי צור, מומחה לשפת הגוף ולתקשורת בין-אישית ובעל חברת "כישורים", מסביר שאפשר לזהות ערוצי תקשורת של ילדים דרך שפת הגוף שלהם כפי שהיא משתקפת במצבים שונים, אפילו בסיטואציה של הקראת סיפור לקבוצה של ילדים. "יש ילדים שמסתכלים על הפה או על העיניים של מי שמספר את הסיפור, יש ילדים שמטים את הראש קצת הצידה, ויש שמשפילים מבט באופן קבוע או בוהים לכיוון הרצפה.
"אצל כל ילד יש ערוץ אחר שיותר דומיננטי: ילדים שאצלם הערוץ הראייתי מפותח הם ילדים ויזואליים שאוהבים תיאורים ותמונות, הילדים שמטים אוזן הם שמיעתיים ומכווני מוזיקה, ואלה שמשפילים מבט הם לרוב ילדים תחושתיים שאצלם הערוץ המפותח הוא זה של ההרגשה והתחושה".
ביחסים עם הילדים חשוב לזכור, מדגיש צור, כי לכל ילד יש את המקצב שלו. "יש ילדים שהם מהירים ותזזיתיים וגם מדברים מהר ויש ילדים איטיים או מופנמים יותר. כל ילד מגיב שונה למפגש עם העולם. לשפת הגוף שלנו יש חלק נייד וחלק נייח, והגוף מתעצב לרוב לפי האופי שלו, זה הקשר בין גוף לנפש. טיפוס מוחצן, למשל, הוא מישהו שיוצא אל העולם, וטיפוס מופנים הוא מישהו שמייבא אליו את העולם. אלה שני קטבים שביניהם יש טיפוסים רבים של ילדים. ילדים מוחצנים בדרך כלל יהיו עם גו זקוף וראש שלוח קדימה, לעומת ילדים מופנמים שאצלם הגוף נראה כאילו נסוג לאחור והם יעדיפו סביבה רגועה יותר", סבור צור.
הכתבה התפרסמה באתר ifeel. לקבלת גיליון במתנה לחצו כאן
בחלק הבא: כיצד תזהו סימני מצוקה בשפת הגוף?