מההתחלה היה לי ברור שהתינוק שלי רפאל (רפרף), בן 10 חודשים ט.ל.ח, יגדל להיות איש תרבות. אחרי הכול הוא קרוי על שם צייר רנסנסי וצב נינג'ה, מכאן שכל סקאלת התרבות כבר טבועה בו, מגבוה עד נמוך, מאמנות עד טראש. מרגע שהוא הרים את הראש כבר קניתי לו ערימת ספרי פעוטות איכותיים, פלוס מיריק שניר אחד בטעות סטטיסטית, כדי למלא את המוח הרך הזה בטקסטים של הביוקר.
רפרף נדלק על ספרי פעוטות מהרגע הראשון. הם כבדים, הם קשיחים, ואפשר להטיח לי אותם בראש בכיף. עוד לפני שהגיע לגיל חצי שנה כבר עפו לי על המצח "מעשה בחמישה בלונים", "הזחל הרעב" ו"תירס חם" בתוספת צווחות שמחה וסילוני קיא. מתברר שנולד לי פחות איש ספר שליו ויותר ערס במימדיון. אבל איפשהו בתוך הבלגן הצלחתי גם להקריא לו איזה עמוד או שניים, וכך גיליתי מחדש את העולם של קלאסיקת הפעוטות האיכותית. וגם גיליתי עוד משהו: היא די חרא.
התחלתי עם "איה פלוטו", ספר שאף פעם לא יצא לי באמת לדגום בעצמי. ככה זה עם ספרי פעוטות, אם פספסת את ההזדמנות בזמן אמת זה כבר אבוד. הרי לא תחליטי בגיל 15 להתחיל סוף סוף להשלים פערים של איפה פינוקי. מה שקנו לך זה מה שאת מכירה, ועל "איה פלוטו" שמעתי רק מאחרים.
אז הושבתי את רפרף על ערימת שיערות שהוא תלש לי מהקרקפת ופצחתי בהקראה של היצירה המוערכת. פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו. כלבלב מכוער לאללה יש לדייק. בכלל, כל הציורים פה מכוערים. קומפוזיציות מוזרות, נופים בצבעים עכורים, כלב שנראה כמו אגרטל. אין שום חן בציורים האלה, אולי היה כזה פעם בתקופת הצנע כשאנשים אכלו מרק מרגרינה לארוחת צהריים, ואיור של כלב מעוות בתחתית העמוד כשמעליו קילומטר של אקוורל חום נחשב מסעיר. אבל למה בשנת 2020 התינוק שלי צריך להיחשף לדכדוך הדל הזה מבחירה. שקופית "בקרוב יתחילו שידורינו" של הופ קטנטנים יותר אסתטית ממנו. שלא לדבר על הציור המקריפ בעמוד הלפני אחרון, שבו מגיע צ'אקי מ"משחק ילדים" ופולה כנים מפלוטו בחדר חקירות של השב"כ. מה חטאנו.
אבל הי, זה כולה ציורים, איזה ילד מסתכל בכלל על הציורים? מה שחשוב זה הטקסט, והטקסט זה לאה גולדברג, תנו כבוד פיפל. אז פלוטו הוא מקיבוץ מגידו, סבבה. נמאס לו לשבת כך לבדו, לג'יט. אז "הוא רץ בדרך, הוא רץ בשדות / את מי הוא יפגוש? מעניין מאוד!".
אכן מעניין. ואתם יודעים מה יותר מעניין? שזה לא פאקינג חרוז. "שדות" ו"מאוד". נו טוב, אז חרוז אחד התפקשש תגידו, אבל לא. בהמשך נחרזים "מקלחת" ו"ככה", "טוב" ו-"חוף", "עצוב" ו"לעוף", והכי מופרך - "הביטו" ו"היית". לאה גולדברג, את כלת פרס ישראל לספרות, באמת כל כך קשה לך למצוא חרוז ל"היית"? התחלת יפה עם המגידו והלבדו ותוך שני עמודים זרקת זין. הביטו, היית, תתמודדו. ומילא החרוזים, אפשר טקסט פחות צולע מ"כלבים במים, לא זה לא טוב"? למבוגרים ידעת יפה מאוד להתפייט על מחשוף כף הרגל שמתלטף באספסת, אבל כשזה מגיע לתינוק שלי הוא מקבל חלטורה.
אז יש לנו פה סיפור מסע דבילי שלא הולך לשום מקום, פלוטו רואה צפרדע ודג ופרה ולא לומד כלום על העולם חוץ מזה שיש בו חרוזים גרועים. אחרי מניפסטים לאומיים עם אג'נדות כמו "דירה להשכיר" זו באמת אכזבה. אז מה הפואנטה של הסיפור? כלום. האם לפחות נהנינו מהדרך? כמו שכלב נהנה כשהוא טובע ליד דג ענקי. אבל לפחות קראנו קצת מופת, ולרפרף היה עם מה לשבור לי את האף בזמן שנמנמתי על המזרון. אם כי בתכל'ס הוא יכול היה לעשות את זה גם עם כפכף. או יותר גרוע, עם מיריק שניר.
רפרף פוסק: איה פלוטו? נובאדי קרז.