"כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו", כתב הרב שלמה קרליבך, והוא כנראה צדק. מערכת החינוך בישראל, במיוחד בגיל הרך, הפסיקה להאמין בילדים והתחילה להאמין בכספים של ההורים. מה שאני מאמינה בו, זה שגם לילדים וגם להורים עדיף שהילדים יהיו בבית, יחד אתכם, ויקבלו את הטוב ביותר.
הגנים לגיל הרך של היום הם הרבה פעמים לא יותר מבייביסיטר, ולא בהכרח טובה. תמורת 3,000 שקל בחודש, כך עולה גן פרטי בשכונת מגוריי, הילד נמצא בקבוצה עם עוד 20 פלוס ילדם ושלוש מטפלות (במקרה הטוב), המנסות להעביר את זמנן עם סלולרי ביד. ערכים? חינוך? לא בבית ספרנו.
אז הבנתי שאת כל מה שמעניקים לו בגן אני יכולה לעשות, והרבה יותר טוב. מוזיקה, כלי נגינה, שירים, חגים, אוצר מילים, ספרים ועוד – את כל אלה אני עושה בעצמי, ובמשך הזמן גם מפתחת את תחומי הידע שלו, מפתחת אותו ומפתחת אותי. כשאני שרה איתו, ומעניקה לו חום ואהבה, הוא יידע מוזיקה הרבה יותר טוב מאשר חוג הריתמוסיקה שגדלנו עליו בגן. כן, ההוא עם האקורדיון.
ויש גם מציאות. נשים בעולמנו מרוויחות פחות מגברים. גם שעות העבודה השתנו. נגמרו ימי הרווקות שבהם יכולנו לעבוד מסביב לשעון, ומרבית האימהות יחפשו עבודה שמאפשרת הבאת ואיסוף הילדים מהגן. ככה, במקרה הטוב, אזכה לבלות איתם שעתיים ביום. אבל הרשו לי לבשר לכם – לא בשביל זה הבאתי אותם לעולם. אני לא מטפלת או בייביסיטר, אני אמא שלהם, וככזו אני חושבת שאני יכולה להעניק להם את הטוב ביותר.
כל מה שרציתי היה להיות בבית
לא חשבתי שאהיה כזו. אבל ברגע שאמא שלי נפטרה, היה לי ברור שאני אהיה זו שאגדל את ילדיי, ולא אף מטפלת. בשנים האחרונות אני נתקלת ביותר ויותר מטפלות שלא נמצאות במקצוע מהסיבות הנכונות, וחדשות לבקרים אנחנו שומעים על עוד ועוד מקרי אלימות כלפי ילדים. מספיק לרדת לגינה ולראות בייביסיטריות שמרוויחות 40 שקל בשעה ועסוקות יותר בטלפון מאשר בילדים.
גדלתי בבית עם אמא קרייריסטית, אישה ראשונה שהתקבלה לתפקיד מפקחת במשרד החינוך בתחילת שנות ה-80. היא הייתה פורצת דרך, אבל אני זוכרת ילדות בין צהרון למטפלת, כשכל מה שרציתי היה בכלל להיות בבית, לזכות בעוד חיבוק חם ומלטף. כשאמא הייתה בבית היא הייתה אם למופת, דמות לחיקוי והערצה. אבל כילדה רציתי יותר.
כשילדתי את בני הבכור הייתי בטוחה שאשלח אותו למסגרת כשיגדל, אבל מהר מאוד הבנתי שאני אעשה כל מה שאני יכולה כדי לשמור אותו קרוב. מבחינתי שיילך לבית הספר רק שיגדל, אם בכלל. אני חושבת ורואה לא מעט תוכניות וכתבות על ילדים מוצלחים שמבינים שהכי נכון זה להצליח לבד, כי בית הספר פשוט מעכב אותם.
ילד צריך סביבה חברתית וחברים, טוענים המתנגדים. אבל יש סביבה חברתית גם ללא גן. עוזבים קצת את המסך, יורדים לגינה. בינינו, הם לא תמיד צריכים יותר מזה. מגלשה, נדנדה ושוב אהבה, וכן, אם מנדנדים בעצבים או עם חיוך הם ירגישו בהבדל. בגינה יש לא מעט מטפלות, לא מעט ילדים, וכל מה שהם צריכים זה לראות עוד פרצופים מחייכים. בסופו של דבר, הם גם יהפכו לחברים.
יש לא מעט מסגרות שונות של חינוך ביתי. כמו למשל גן עם אמא. יש גם סוגים שונים של גן עם אמא, כזה שהילדים משחקים באופן חופשי, גן עם אמא עם מפעיל כשהאם נמצאת בצד. יש גם חוגים, לימודים מעשירים ומפתחים, שמועברים על ידי מפעילים, או על ידי הורים שמבינים שמערכת החינוך בשנת 2018 פשוט פשטה את הרגל.
הם פשוט לומדים
הפחד המרכזי שהיה לי בתחילת הדרך הוא האם בני יודע מספיק, לומד מספיק. אז פניתי לעזרה. שעות של חיפושים באינטרנט ושיחות טלפון עם לא מעט נשות חינוך הפיגו את החשש. למרות ניסיוני עם הגדול, גם את הקטן אני בודקת לא פעם – האם אוצר המילים שלו מספק. לפני כמה זמן מצאתי אותו יושב על הספה עם ספר, מנסה לספר לעצמו את הסיפור, עושה קולות של חיות לפי איך שזה נשמע לו. הוא רק בן שנה וחצי. חייכתי, הבנתי שאני יכולה לטפוח לעצמי על השכם. הוא לומד, הוא יודע, הוא משלים מילים, הוא מתחיל לדבר ואומר לא מעט, הוא הולך, הוא צוחק, הוא קופץ, הוא מאושר, הוא ילד . זה כל מה שהוא צריך בגיל הזה – חיוך, חום ואהבה.
אחיו הגדול יודע לכתוב מספרים, יודע לזהות מספרים, מדקלם ספרים שלמים, מצייר ציורים שתלויים ברחבי הבית, מרכיב פאזלים של 100 חלקים לפחות, ולא תמיד אני מבינה מאיפה הוא יודע את זה. הם פשוט לומדים. מניסיון, ממשחק, לומדים ויודעים המון, אולי אפילו הרבה יותר מאיתנו.
המשבר היחיד שיש לי הוא עם עצמי. ההבנה שיש מחיר בריחוק מסביבת אנשים מבוגרים קבועה, כדי שאוכל לתת קצת גם לנשמה שלי. הפיתרון היה עבודה מהבית, שמאפשרת מדי פעם שיחות ותקשורת עם אנשי בני גילי. וכשבני הקטן רץ ומחבק, מצמיד את לחיו על שלי ומנשק – אני מבינה שזה האושר שלי, ולמענם שווה לי לשלם את המחיר החברתי. למענם אתן את כל כולי.