לא שמעתם על ארגז חול?
זה מתחיל במסע וירטואלי – פורומים של אימהות, סקרים של גופים בלתי מזוהים, המלצות מחברות, המלצות משכנות, המלצות שסחטתי מאמהות שנטפלתי אליהן בגן השעשועים הקרוב לביתי, ומאמאזון כמובן. כולם מלחיצים אותך שחייבים להירשם מהר כי ההרשמה נסגרת במרץ ולא יישאר לי מקום (מה, כולם מטורפים?! הגן מתחיל באוגוסט, כנראה שהחמש קילו שיורדים בלידה מגיעים מאונה אחת במוח), אבל בעיקר שמחתי לגלות את העקביות – מה שמומלץ בפורום אחד נקטל על הסף בסקר אחר. אז אחרי שהלכתי לאיבוד במסע האינסופי באינטרנט, החלטתי לעבור למציאות ולכתת את רגליי (על עקבים כמובן, זה נורא חשוב ליהונתן. לא בגללי או משהו) ולבדוק איך זה נראה באמת.
אז קודם כל תשכחו מכל מה שלא תיארתם לעצמכם בראש. המוסד הראשון שנפלתי עליו היה המשפחתון של הדס או הדר (אני לא מצליחה לזכור... מוזר), הגעתי לסלון, לא גדול במיוחד, בבניין מגורים חסר מעלית. אנשים שוכחים שכאמהות, בשנה הראשונה, אנחנו והעגלות זה אותו מושג, וחוץ משרירי ידיים שלא היו מביישים את אריק זאבי שפיתחנו בעקבות ההרמות של הילדים (חבל שאני לא יכולה להגיד את אותו הדבר על השדיים שירדו קומה) יש לנו כושר תנועה של היפופוטם.
בקיצור, אני רואה סלון ביתי שבמרכזו מזרון פעילות. אגב, בשנה הראשונה, כל דבר שיש בו ספוג מקבל אוטומטית את התואר פעילות – מזרון פעילות, משטח פעילות, שמיכת פעילות, שטיח פעילות - ומה שיפה זה שהילד לא ממש עושה עליהם שום פעילות.
חמישה ילדים וחצי הסתכלו עליי במבט חושד (החצי זה בגלל שהיה שם אחד רחב במיוחד שנראה כאילו הוא בלע את אחד הילדים האחרים שבאו להירשם) שמא אני אגנוב להם חלקה ממזרון הפעילות. והגננת, סליחה, המטפלת הלא מוסמכת שרצתה לעשות קופה על זה שיש לה פרקט בסלון, התחילה במטר של מחמאות מוגזמות לי וליהונתן, שכאות תודה פלט עליה, בזמן שאני רק חושבת לעצמי - משפחתון בסלון?! איפה לעזאזל הנדנדות, המגלשות, ארגז החול וכל שאר שירי הילדים שרצים לי בראש? חוץ מזה, איזו אישה שפויה תכניס חמישה ילדים וחצי זרים לסלון שלה? בקיצור, לא נראה לי כל העסק הזה. ארזתי את יהונתן והלכתי משם אחרי שנשבעתי לעצמי שהילד בחיים לא ילך למשפחתון. אז הלכנו לראות פעוטון.
מה ההבדל? קופירייטר מניאק שרצה לעשות עוד כסף. תכלס זה אותו דבר, אותו סלון, רק פחות משפחתי ויותר פעוט. אמנם זה היה בקומת קרקע עם נוף לעציץ, אבל גם זה לא נראה לי מספיק גן בשביל יהונתן אז החלטתי ללכת לראות גן אמיתי, כזה שגם קוראים לו ככה: גן אורה (שם בדוי כי אני עושה לה טובה).
האמת שאני חייבת להודות שהפעם בהחלט היה מדובר בגן אמיתי, אותנטי. פשוט הקימו אותו לפני הספירה וככה בדיוק הוא נשאר: נדנדות חלודות, מגלשות עם חורים שקורעים את המכנסיים וארגז חול שהחתולים בסביבה אימצו כשירותים ציבוריים. מקסים, חשבתי לעצמי, הילד נכנס לעונה הבאה של הישרדות בגיל שנה!
ואם זה לא מספיק, אז הגיעה הגננת. היא דווקא הייתה מאוד מוסמכת, הבעיה הייתה שהיא הייתה יותר מדי מוסמכת. היינו 3 זוגות הורים שבאו לבחון את גן החיות הזה, וכל אחד שאל בתורו שאלה שכל התשובות עליה היו זהות: מה זאת אומרת אם יש עזרה ראשונה בגן? אני קראתי פעם בשירותים איך עושים הנשמה. מה זאת אומרת מי מבשל? אני קונה רק אוכל מבושל. מה זאת אומרת אם יש חוגים לילדים בגן? אני מורה לחינוך גופני. בינינו, כל קשר בין הגננת ההיא לבין גוף היה נראה לי מקרי בהחלט והאמת שגם לחינוך, אז סימנתי ליהונתן שזה לא יקרה וברחנו משם דרך השער החורק הכי מהר שאפשר.
פעוטות, נא להסתדר בשלשות!
ואז עלה רעיון מכיוון האבא (שזה כבר מאורע שמצדיק איוונט בפייסבוק): בואי נרשום אותו לגן ליד העבודה שלנו במקום ליד הבית. תחשבי רגע, ככה גם אני אוכל לקחת אותו ולהחזיר אותו לפעמים, ואם הוא יהיה חולה או ירים את החולצה לילדות בגן, נוכל להגיע ממש מהר (ולהגיד לו כל הכבוד). האמת שזה נשמע כל כך מפתה שהייתי חייבת לראות במה מדובר, אז הלכנו לראות גן ברמת החייל. או לפחות חשבתי שזה הולך להיות גן.
האמת שמבחוץ הוא עשה רושם נחמד, מה רע בגן שממוקם במרכז שופינג ובתי קפה בצפון תל אביב? אבל כשנכנסנו הבנתי שכנראה הגענו לבקו"ם. הילדים מסודרים בשלשות, שקט מופתי כאילו עוד שנייה נכנס הרס"ר לעשות מסדר, הכל קר ומנוכר בצבעים של בניין בקריה, ותפריט מוקפד מאוד תלוי על המקרר. הגננת שנראית כמו הבת של לאה שבת ופרדי קרוגר מחייכת אלינו ואומרת: "בגן הזה לא אוכלים שוקולד, רק חרובים...".
היו עוד גנים שעלו על הפרק כמו הגנים המצולמים למיניהם, אבל כבר הבנתי שזה יהפוך לערוץ המרכזי בבית/בעבודה ואני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד את תכניות הבוקר (האמת שזה לא מצחיק כי מה שראיתי בחדשות הבוקר על גן ויצ"ו ממש חיזק אותי שהלכתי נכון עם האינטואיציה ולא רשמתי אותו לשם).
בסוף, דקה לפני שהכרזתי על הסבה מקצועית למטפלת של יהונתן לשנה הבאה, הלכתי לראות את גן מ' (שם בדוי עד שאחליט אם הוא ראוי). זה היה הגן הראשון שנכנסתי אליו והוא נראה לי כמו בספרים ובזכרונות שלי. הוא לא היה יפה במיוחד או חדש במיוחד, הייתה שם חצר קטנה וטבחית עבת-ידיים שכנראה בישלה גם לבן גוריון לפני שהוא הפך לרחוב, ובעיקר היה שם הרבה רעש וילדים רצים. הרגשתי לרגע כמו בתוך שיר של אביתר בנאי. ואז הבנתי, היה שם מה שחיפשתי כל הזמן – היה שם שמח.
בעוד שלושה שבועות יהונתן הקטן ילך בבוקר אל הגן (נכון, הוא עוד לא רץ אבל מה אתם בלחץ הוא רק בן שנה ושבועיים!) ואני יחד איתו. אחרי שנגמר המסע המטורף למציאת הגן והתמלאתי אושר קלטתי פתאום שהוא אשכרה יוצא מהבית, ואנשים זרים יטפלו בו! והם לא יודעים עליו כלום! ונכנסתי להיסטריה! אבל זה כבר סיפור אחר.