על אף שנדמה שבתקופה שבה אנו חיים המידע כל הזמן נגיש, ונמצא בקצות אצבעותינו, דווקא השפע הזה גורם פעמים רבות לפספוס ובלבול, ואז, כמו שאומרים, תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. כרמל גילן, ארט-דיירקטורית במשרד הפרסום kda ובוגרת טרייה של בית הספר בצלאל, החליטה, במסגרת פרוייקט הגמר שלה, לקחת נושא הקרוב ללבה, וליצור ממנו דימוי חזק. כזה שיכול לשנות מודעות. התוצאה היא קמפיין לעידוד אבחון מוקדם של אוטיזם שלא ייצא לכם מהראש בזמן הקרוב.
"לגיל האבחון יש משמעות מכרעת"
במסגרת העבודה יצרה גילן סדרה של חמש מודעות, סרטון וידאו ועלוני מידע, מהסוג שמחלקים במרפאות ובמשרדי טיפת חלב, והמשפט המוביל את הכל, ומופנה ישירות אל ליבם של ההורים כחץ שלוח, הוא: "איתור מוקדם של אוטיזם יכול לצמצם את המרחק בינך לבין הילד שלך". בכל הדימויים רואים סיטואציות שונות שבהן המרחק הרגיל והמוכר בין ההורה לילדו משתנה, ומתארך באופן שגורם לתחושת אי נוחות אדירה. בין אם מדובר בכדור המתגלגל ומתגלגל עד שהוא מגיע אל הילד, במגלשה שההורה ממתין בסופה והיא ארוכה מאי פעם, או בעגלת סופר, בה יושב הילד, ובמקום שיהיה צמוד להורה, הוא מרוחק מאוד, מעבר להררי מצרכים. התחושה המאיימת המתקבלת מנסה להתחקות אחר התחושה של הורה לילד אוטיסט, שנמצא בעולם משלו, ובלי שיהיו בידי ההורה הכלים המתאימים, המרחק עשוי רק לגדול.
"בפרוייקט הגמר אין משהו שמחוייבים אליו. אתה בוחר במה לעסוק", מסבירה גילן. "ואני ידעתי שאני רוצה לעסוק בנושא הזה. זה נושא שמבחינה משפחתית קרוב אליי, אבל לא ידעתי איך אני רוצה לגשת לזה. ידעתי שאני מעוניינת לעבוד אחרי הלימודים בתחום הפרסום, ולכן החלטתי ליצור קמפיין. יש היום המון מודעות ואינפורמציה בנושא זיהוי האוטיזם, אילו מאפיינים לחפש, יש בכל מקום רשימות ארוכות של סימנים, אבל אין המון דגש על גיל האבחון, ולזה יש משמעות מכרעת".
במסגרת העבודה עשתה גילן מחקר רב ועמוק, בעזרת, בין היתר, אנשים מעמותת אלו"ט, והגיעה למסקנה שלרוב ההורים כן מרגישים שמשהו עם הילד אינו ׳כמו שצריך להיות׳, אבל שהסביבה נוטה להרגיע אותם. "אם הילד לא מדבר עד גיל שלוש, תמיד יהיה מי שיספר שגם לילד שלו זה קרה. הורים עושים לעצמם 'תירוצים' כמו - הילד חכם מהילדים האחרים בגילו ולכן הוא מעדיף להיות לבד, אבל לרוב הם מרגישים שמשהו שונה מאוד מוקדם. אני לא רציתי להגיד להם אילו סימנים לחפש, אלא לעזור להפיל את האסימון שכבר קיים".
לאחר המחקר הרב שעשתה, מרגישה גילן שהעניין המשמעותי כאן הוא האבחון, נתינת השם למצב והתחלת טיפול. "אוטיזם זו לא מחלה, וזה לא כמו ש'גילוי מוקדם של סרטן השד מציל חיים', אי אפשר להבטיח שינוי. אבל התובנה היא בעצם שברגע שמבינים איך הילד חווה את העולם, יותר קל להתקרב אליו ולעזור".
בעבודתה השתמשה גילן בדוגמנים, ובחרה לצלם, מנקודת מבט הורית, סיטואציות אופייניות לגילאי שנתיים-שלוש. "בכוונה נמנעתי מסיטואציות של גדולים יותר, כמו הכנת שיעורים למשל, כי כמו בכל סיטואציה אחרת, כשמגלים מוקדם יותר, קל יותר לטפל, לפני שדברים משתרשים ומחמירים. אלה הגילאים בהם לומדים מיומנויות תקשורת: דיבור, שיחה, וזה שלב שמאוד כדאי להתערב ולעזור בו".
"אנשים הגיבו לעבודה טוב משציפיתי וזה מאוד שימח אותי - גם הביקורות המקצועיות, וגם של אנשים אחרים", מסכמת גילן. "מי שהנושא לא נוגע לו אישית, העבודה עוזרת לו להבין את העולם הזה, שמי שאינו קשור אליו ישירות לא באמת מבין מהן המשמעויות שלו, בדיוק כמו שלי אין ידע אמיתי על חיים עם הפרעת קשב או עם תסמונת טורט. מי שהנושא נוגע לו - זה מפיל אצלו את האסימון, וזה מה שרציתי שיקרה".