כך נשמעות לא מעט מהשיחות שמגיעות אליי בימים האחרונים. הורים שכל כך חיכו לפסח הזה, לחג החירות. לחירות הפרטית שלהם מהחיתולים החד פעמיים, מהוויכוחים ("תורך עכשיו. אני כבר החלפתי לה פעמיים היום") וכמובן חירות מההוצאה החודשית המכובדת. הורים שחיכו ודמיינו איך תוך יומיים - שלושה הילדון שלהם מתבגר והופך לילד עצמאי שלא צריך אותם עוד כדי לעשות את צרכיו.
אלא שלא תמיד זה עובד חלק כמו שחשבנו, וגם ילדים שכל הסימנים הראו שהם מוכנים ורוצים להיגמל ועברו הכנה מוקדמת, זקוקים לפעמים ל"עוד קצת" כדי להצליח.
בואו נדבר על מספר קשיים נפוצים ודרכי ההתמודדות המומלצות:
"הוא חיכה ורצה ומאז שהתחלנו מסרב לשבת, אומר שאין לו כששואלים ומתנגד"
הקושי: לפעמים אנחנו יוצרים ציפייה גדולה ואפילו מגזימים קצת בהתלהבות שלפני הורדת החיתול, מכוונות טובות כמובן. אנחנו חושבים שככל שנתלהב יותר כך הוא ירצה בזה יותר. זהירות – זה עלול לייצר לחץ ואפילו פחד לאכזב, במיוחד אם הילד שלכם הוא כזה שרגיל להיות מוצלח מאד ולקבל הרבה שבחים על כל מה שהוא עושה. האם ילדכם גם יודע להתמודד עם אי הצלחה? עם תסכול? שהרי אי - הצלחות הן חלק מתהליך הלמידה.
מה עושים?
שתפו את ילדכם וספרו לו שכשמורידים את החיתול לא מיד מצליחים לעשות פיפי וקקי בסיר. בהתחלה עושים לפעמים בתחתונים או על הרצפה וככה לומדים לאט לאט להרגיש מתי צריך ללכת לשירותים.
הורידו ווליום בהתלהבות ונסו להתייחס מעתה אל הגמילה כאל דבר טבעי ורגיל. בסופו של דבר מדובר בעשיית צרכים באופן עצמאי וכמו שאנחנו לא כל היום מספרים לכולם סביבנו כמה פעמים עשינו פיפי בשירותים וכמה נפלא זה היה, אין סיבה שעבור הילדים שלנו זאת תהפוך להיות שיחת היום.
עודדו במקום לשבח – במקום לחכות להצלחות ואליהן להתייחס, חכו לרגעי הקושי, למשל כשהילד מפספס או מתנגד לגשת לסיר, ואז אמרו מילים מעודדות: "לא נורא חמוד, אני יודעת שאתה תלמד לאט לאט. ככה לומדים". שדרו שאתם בוטחים וסומכים עליו שהוא יכול, וזאת רק שאלה של זמן.
עוד בערוץ בית ומשפחה:
איך מגיבים לפספוסים?
גמילה מחיתולים: ככה תעשו את זה
מיתוסים על גמילה מחיתולים: כדאי לחכוץ לקיץ?
"עם הפיפי הולך מצוין אבל ממשיך לעשות קקי בתחתונים"
הקושי: כן, אצל רוב הילדים קל יותר עם הפיפי וזה שלב שעובר יחסית בקלות. הקקי, זה כבר סיפור אחר. יש שיסבירו זאת כקושי בפרידה מיצירת הגוף, יש שיאמרו פחד מלהוציא את ה"דבר הזה" מהגוף. כך או כך, זאת תופעה מוכרת ושכיחה, אבל לנו ההורים קשה עם זה. אנחנו מנסים להבין מה מפחיד את הילד ומשוחחים איתו על כך רבות, אנחנו מפחדים בעצמינו שאולי משהו לא בסדר, ומנסים בכל דרך לשכנע אותו לעשות, באמצעות פרסים, שירים משותפים בשירותים ומה לא. והתוצאה – הילד שלנו מבין שזה מאד מטריד אותנו ושכנראה יש פה בעיה, ולחץ, כאמור, לא עוזר בתהליך הגמילה, אלא להיפך.
משחררים. מבינים שזה עניין של זמן ומפסיקים להתעסק בזה, לדבר על זה או לשאול את הילד.
פשוט מאפשרים לו לעשות קקי בדרך שבה הוא מסוגל כרגע ורק מדי פעם מזכירים לו "אנחנו יודעים שכשאתה תבחר לעשות בשירותים, אתה תעשה".
מגייסים הרבה סבלנות ומעודדים. אף ילד לא נהנה לעשות את צרכיו בתחתונים, ככל שנעודד ונבין את הקושי ונשדר שזה בסדר ושלאט לאט הוא ילמד, כך גם הילד שלנו יקבל מאיתנו בטחון ויתגבר על הקושי בעצמו.
*במידה והמצב נמשך מספר שבועות ללא שינוי גם אחרי ששחררתם, כדאי לפנות להדרכה פרטנית.
"היא כבר היתה גמולה לגמרי ופתאום מפספסת המון!"
הקושי: כמו בהרבה תהליכי למידה ושינוי, רגרסיה היא שלב טבעי בתהליך הגמילה. גם ילדים שכבר גמולים כמה חודשים, עשויים לחזור ולהרטיב כך פתאום. לפעמים זה עקב שינוי נוסף כלשהו בחייהם שמעסיק אותם באותה תקופה (מעבר דירה, אח חדש, מטפלת חדשה בגן, ועוד), ולפעמים יש משהו באווירה הביתית או ביחסים במשפחה שמעסיק את הקטנטנים. למשל, ילדה קטנה שמרגישה שבתקופה האחרונה הגדולים הם אלו שקובעים הכל ולה אין אפשרות לקבוע (אתם מהצד השני מרגישים שכל דבר הופך למאבק וויכוחים), ייתכן ותהפוך פספוסים של פיפי להיות הכלי שלה לתחושת השליטה. בזה רק היא שולטת וקובעת.
מתייחסים לפספוסים בצורה עניינית ככל האפשר, עוזרים להתנקות אם צריך מבלי להביע אכזבה או כעס וממשיכים הלאה. ממש כך.
במקביל, מאפשרים ביומיום בחירה איפה שניתן: איזו חולצה ללבוש בבוקר, מה לאכול בצהריים, מתי להתקלח (אחרי או לפני ארוחת ערב). בחירה תמיד מבין שתי אופציות, כך מאפשרים תחושת שליטה במקומות ובזמנים שמתאימים לכם.
"הוא מפחד מהאסלה"
הקושי: נדמה שאין מי שלא שמע על המושג "חרדת אסלה". כן, יש ילדים קטנים שנרתעים מהדבר הגדול והלבן הזה, ובצדק. זה לא תואם את הגודל של גופם, נסו לדמיין את עצמכם יושבים על שפת בור גדול שאתם עלולים ליפול לתוכו. לשם כך הומצא הסיר, והנה כבר פתרון אחד.
דבר נוסף שכדאי לבדוק הוא האם אתם מאפשרים לילדכם להבין שמדובר בתהליך לקיחת אחריות על הצרכים שלהם? הרי אנחנו מכינים אותם ומספרים להם שהם יהיו ילדים גדולים ויעשו בעצמם את הצרכים שלהם ואז, כשמגיע הרגע ואנחנו מורידים את החיתול, אנחנו ממשיכים להיות אחראים ולנהל להם את הגמילה – יוזמים כל חצי שעה, מחליטים שעכשיו הם צריכים להתפנות ולוקחים ומושיבים אותם. זהירות – ילד שחיכה להיות עצמאי לא יאהב את זה.
מה עושים?
ביומיים הראשונים מזכירים לו מדי פעם שישים לב וכשיש לו יגיד לכם כדי שתלכו לשירותים, ומהיום השלישי מפסיקים לשאול ולהזכיר. כן, הוא יפספס, אבל רק כך הוא ילמד להרגיש מתי הוא צריך להגיד שיש לו וללכת לשירותים כדי להספיק ולהצליח.
ואם גם אחרי שהפסקנו ליזום את ההליכה לשירותים הילד עדיין נמנע מלשתף פעולה – כדאי לשקול לחזור לתהליך בפעם אחרת. גמילה הוא תהליך שדורש שיתוף פעולה ורצון מצד הילד. עדיף לפעמים לחכות עם זה עוד קצת מאשר להפוך את הגמילה למשהו מאיים, שלילי ומרתיע בעיניו.
דפנה גרייס היא מאמנת ומדריכת הורים בגישת אדלר מחברת "המדריך לגמילה מחיתולים". לקבלת המדריך במתנה לחצו כאן