בקרוב יסתיים החופש הגדול וילדים רבים יחזרו למסגרת. כשאתה הורה לילד רגיל, המילה "מסגרת" פחות מפחידה: כולם יודעים פחות או יותר למה לצפות, חולפים ליד הגן העירוני מדי יום בדרך לגן השעשועים, מביטים בשער ומקווים למצוא בו גננת נחמדה. אבל כשאתה הורה לילד בעל צריכים מיוחדים, במיוחד אם זו השנה הראשונה שהילד צריך ללמוד במסגרת מיוחדת, הכל נראה כל כך מפחיד ולא ברור.
רק בחודש האחרון קיבלתי יותר ממאה פניות של הורים לילדים אוטיסטים שרוצים להתייעץ איתי לאיזו מסגרת כדאי לשלוח את ילדיהם. כולם לחוצים, רובם מבולבלים ומפחדים מההשלכות העתידיות של הבחירה שלהם. האם לשלוח את הילד לגן רגיל פרטי או עירוני? עם משלבת צמודה או סמויה? לגני אלוט"ף? (מעון יום שיקומי המיועד לפעוטות שאובחנו עם אוטיזם ומופעל על ידי אלו"ט) לגני תקשורת? (גנים טיפוליים המיועדים לילדים שאובחנו עם לקות תקשורתית), גן שפתי? (גן המיועד לילדים עם איחור בהתפתחות השפה), גן משולב? (גן לילדים המכיל ילדים מהחינוך הרגיל ומהחינוך המיוחד).
השאלות הרבות בנושא החזירו אותי אחורה. הרי לפני שנתיים אני בעצמי עמדתי מבולבלת ורק חיפשתי מישהו שיסביר לי את ההבדלים בין המסגרות השונות, ואת היתרונות והחסרונות של כל בחירה. ובכן, לפני הכל חשוב מאוד לדעת לשאול את השאלות הנכונות. בתור התחלה הייתי מציעה להורים המתלבטים להפסיק לשאול "האם השילוב של הילד שלנו בחינוך המיוחד יפגע בעתיד בהשתלבות שלו בחינוך הרגיל?", ולהתמקד רק בשאלה אחת - "איזו מסגרת הכי טובה עבור הבן שלי? איזו מסגרת תקדם אותו בחיים ותהפוך אותו לילד שמח ומאושר?"
ברור שאין תשובה אחת חד משמעית, צריך לשקול בכובד ראש כל מקרה לגופו. אבל הדבר החשוב ביותר שצריך לזכור הוא שאנחנו, ההורים, חייבים לנטרל כל שיקול לא מקצועי, ולקבוע מראש שטובת הילד היא העיקר ולא מה שהסביבה תחשוב עליו. החשש מפני סטיגמה על הילד לא אמור להוות שיקול. המטרה הראשית שלנו היא שהוא יהיה מאושר, וזכרו שהשילוב בחינוך הרגיל הוא לא תמיד הפתרון לאותו אושר נכסף.
"הבנתי שהבן שלי צריך עזרה"
רבים מבקשים לדעת מה אני בחרתי עבור הבן שלי, שאובחן על הספקטרום האוטיסטי בגיל שנתיים וחצי. אני מנסה להסביר שהמקרה האישי שלי לא קשור כלל ולא אמור להשפיע על ההחלטה שלהם, כי כל ילד הוא שונה וכל ילד הוא עולם בפני עצמו עם קשיים אחרים והתמודדויות אחרות. אבל הם לא מבינים מדוע ומבקשים בכל זאת להבין את מערכת השיקולים שגרמה לי לשלוח את בני בסופו של דבר לגן רגיל עם משלבת צמודה.
פעלתי לפי ההוראות שקבלתי מהצוות בבית החולים שאבחן את בני. מהרגע שהפסקתי להילחם באבחנה והשלמתי עם תוצאותיה, הבנתי שהבן שלי צריך עזרה. בסיכום האבחון של בני הומלץ לחפש עבורו גן של אלוטף, או לשלוח אותו לגן רגיל עם משלבת צמודה ולעבוד איתו בבית בשיטת ה-ABA.
לא הייתה לי אפשרות להתלבט. תוצאות האבחון הגיעו סמוך לפתיחת שנת הלימודים. בכל גוש דן לא היה מקום פנוי אחד בגני אלוטף, ולכן מחוסר ברירה עברתי לאופציה השניה שניתנה לי. בשנה שעברה, לאחר שהמודל הוכיח את עצמו, עברנו לגן עירוני. למזלי הילד השתלב בצורה מעולה, ונמשיך לדאוג עבורו למשלבת צמודה מתוך תקווה שבשנה לאחר מכן ניתן יהיה למצוא עבורו משלבת סמויה שתהיה חלק מהגן, ואיש לא יידע שהתפקיד האמיתי שלה הוא לדאוג לבני מרחוק. האם זה יצליח? או שכן או שלא, אין לדעת. בעבר לא הבנתי זאת, אך כעת זה ברור לי מאד שאם בסופו של דבר אדע שהבן שלי לא מצליח להשתלב חברתית, שלא טוב לו, שהוא לא מוצא את מקומו – מבלי להניד עפעף אעביר אותו למסגרת אחרת.
כשרק התחלתי במסע כאמא לילד מיוחד התביישתי לספר על האוטיזם שלו, נחרדתי מהמחשבה שאולי הוא יצטרך ללמוד בחינוך המיוחד. היום, שנתיים לאחר האבחון, אני גאה בבן שלי ויודעת שאין כל בושה ללמוד במסגרת שונה. גם כשאמא של ילד מהגן שואלת שאלות על הסייעת הצמודה שלנו, אני עונה מבלי להתבייש ומסבירה על התפקיד שלה. ברגע שהבנתי את העניין הזה, הפסקתי לפחד.
הפחד האמיתי הוא אצלכם בראש
צריך לשמוח שיש פתרונות לכל סוגי הבעיות. המטרה הראשונית היא לא בהכרח לימודים בחינוך הרגיל. ברור שכל הורה רוצה שהילד שלו יהיה משולב בחברת ילדים רגלים, אבל לא כל ילד מתאים לשילוב. יש ילדים שלמען ההצלחה שלהם והביטחון העצמי צריכים ללמוד בתוך חינוך שונה שמתאים את עצמו אל הבעיה שלהם.
מה אני מציעה לכל ההורים המתלבטים? לשבת היטב עם מי שאבחן את הילד, לשמוע את ההמלצות, לשאול שאלות ולנסות להבין מה הילד יקבל בכל מסגרת ואיך היא תקדם אותו הלאה. לפני שעוברים לגן רגיל עם משלבת צריך לחשוב טוב טוב האם הילד מסוגל ללמוד בגן עם שלושים ילדים ושלושה אנשי צוות (גננת, עוזרת ומשלבת)? האם השפה ויכולת התקשור שלו נמצאות ברמה מספקת על מנת להעביר יום שלם בחברת ילדים רגילים? האם הוא גמול בצורה המאפשרת לו להשתלב בגן רגיל? צריך לענות בצורה כנה ואמיתית שתתאר את המציאות, ולא את כמיהת הלב.
לפני שנבהלים משמות מפוצצים כמו "גן תקשורת" / "גן שפתי" / "אלוט"ף" - לכו לגן בעצמכם ותראו את כמות האהבה והתמיכה שהילדים מקבלים שם. תתרשמו מאנשי הצוות, תנהלו עמם שיחה. נסו להוציא את כל הפחדים. לפעמים תגלו שהפחד האמיתי הוא רק אצלכם בראש, והשד לא כל כך נורא.
המשך חופש נעים ובהצלחה לכל הילדים בשנה הבאה בכל המסגרות.
שמה של הכותבת ובנה בדויים
רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?