הבן שלי בן ארבע וחצי ולפני שנתיים אובחן כאוטיסט קלאסי. באותה תקופה לא ידעתי כל כך מה זה אוטיסט, ובטח לא אוטיסט קלאסי, ולכן ביצעתי את אחת התגובות הקלאסיות של הורים אל תוצאות האבחון ונכנסתי לדיכאון עמוק (וקלאסי).
שנתיים וקצת עברו חלפו ואני הבנתי שקלאסי זאת לא ההגדרה הנכונה עבורנו, ולמעשה, בשנתיים האלו פגשתי יותר מ-150 ילדים על הספקטרום וכל אחד מהם הוא עולם ומלאו, בעל חשיבה יצירתית, ושונה. אף ילד לא דומה למשנהו וכל אחד מהם יחיד ומיוחד.
כבר שנתיים וקצת מאז הפכתי באופן רשמי לאמא לילד בעל צרכים מיוחדים וגיליתי שאף אחד לא הכין אותי להרפתקה המופלאה והמאתגרת הזו של גידול ילד שונה וחכם שחושב בצורה מקורית, מהפכנית וחדשנית. כל יום עליי לקחת נשימה עמוקה ולראות עם אילו התמודדויות חדשות אצטרף להתמודד היום, ולאילו פתרונות יצירתיים אזדקק על מנת לפתור בעיות חדשות שצצות.
הפחד הכי גדול שלי מאז האבחון היה הרגע בו הוא עצמו יבין שהוא שונה ויתחיל לשאול שאלות הקשורות לשוני הזה. ניחמתי את עצמי בעובדה שהוא עדיין קטן ובטח יעברו עוד מספר שנים עד שנגיע לרגע הזה, אבל כמובן שהוא הצליח להפתיע אותי והקדים את ציפיותיי.
הם לא ברחו לי
אחד הדברים האהובים עליו (ועל עוד ילדים אוטיסטים רבים), הוא לצטט ציטוטים שוב ושוב ושוב. לפעמים מתכניות טלוויזיה, לפעמים מספרים, סרטים, שירים ועוד. לפעמים הוא מצטט בהקשר, ולפעמים סתם ללא סיבה, רק כי בא לו. הילדים בגן לא ממש מבינים מה הוא רוצה מהחיים שלהם. אם הוא מצטט מתכנית מוכרת, חלקם מזהים את הציטוט ומתחילים לשחק יחד (למשל, לאחרונה הוא מצטט הרבה מתוך "צבי הנינג'ה"). תוך רגע, כולם הופכים לצבי נינג'ה והם משחקים יפה. אך לפעמים הוא מחליט לצטט דווקא מתוך ספרי אומנות ומסוגל להעביר לחברים הרצאה שלמה על חייה של פרידה קאלו ואז הם פחות מתעניינים. הוא נשאר לבדו בצד עם ציטוטיו והם הולכים לשחק יחד במשחקים אחרים שמעניינים אותם יותר.
"אמא", הוא שאל אותי יום אחד כשלקחתי אותו לגן. "למה הילדים לא אוהבים לשמוע אותי מצטט?".
ליטפתי את ראשו בעדינות. "הנושאים האלו לא תמיד מעניינים אותם", הסברתי לו בצורה בוגרת. "חוץ מזה, את רוב הציטוטים שלך הם באמת לא מכירים. אתה אפילו לא מסביר להם מה אתה מצטט. הם לא מבינים מה אתה עושה ולכן הם מתרחקים".
"אז מה אני יכול לעשות?", הוא שאל.
"אולי תנסה בגן לא לצטט?", השבתי.
"ובבית? בבית אני יכול לצטט אמא?".
הוא הביט בי מבט רציני. "כן חמוד. בבית אתה יכול לעשות מה שמתחשק לך. אבל בגן, תשתדל לא לצטט, ואם אתה מצטט, לפחות תדאג להסביר מה אתה עושה. שהם יידעו".
באותו יום הוא חזר הביתה שמח ומאושר. אבל הוא לא חזר לבד. איתו נכנסו הביתה ארבעה חברים דמיוניים. שני בנים ושתי בנות. "אמא תכירי את החברים החדשים שלי", הוא הציג בפניי את כולם. "הם כן אוהבים שאני מצטט להם ציטוטים. זה בכלל לא מפריע להם אמא", והוא הדגים בפניי. במשך חמש דקות הוא ציטט שוב ושוב מספר קטעים אהובים עליו מהתכנית "תותית".
"את רואה? הם לא ברחו והם הקשיבו לי עד הסוף".
כשהוא נכנס להתרחץ, הוא עזר לכל ארבעת החברים להתפשט ולהיכנס יחד אתו לאמבטיה, כשיצאנו משם הוא התעקש שאנגב קודם אותם על מנת שלא יהיה להם קר. כשהלכנו לגן השעשועים ביקשתי ממנו שהם יישארו לנוח בבית, כי קבענו עם עוד חברים מהגן. כשהגענו לגן המשחקים הוא שכח מהם. הוא שיחק עם כל החברים בצורה יפה מאוד, אך לאחר ארבעים דקות בערך הוא התיישב לבד עם עצמו על הדשא ושר שירים לכבוד חגי תשרי. שאלתי אותו מדוע הוא משחק לבד, והוא ענה לי שהוא בכלל לא לבד, ארבעת חבריו החדשים הפתיעו אותו והגיעו במיוחד מהבית לשחק אתו בגן.
"ולמה אתה לא משחק עם החברים האמתיים מהגן?", שאלתי. הוא הסביר לי בצורה מאוד יפה שהוא לא אוהב לשבת בבוץ ולהתלכלך, ולכן לא יכול להכין עוגות בוץ כפי שעושות שתי ילדות מהגן. הוא לא אוהב ללכת מכות עם מקלות, ולכן לא רוצה לשחק עם עוד שני בנים, וכל מה שמתחשק לו לעשות כרגע זה לשבת ולשיר עם החברים שלו מהבית.
החלטתי לאפשר לו לשבת ולשיר. מסתבר שזו הייתה החלטה טובה כי לאחר דקה שתי הבנות עזבו את עוגות הבוץ, הצטרפו אליו לדשא ושרו אתו. אחת מהן כמעט התיישבה על אחד החברים הדמיוניים שלו. כשהוא העיר לה וביקש ממנה לזוז היא התנהגה בטבעיות, התנצלה וזזה קצת ימינה. הוא, חבריו הדמיוניים וחברותיו האמיתיות המשיכו לשיר יחדיו בשמחה.
לילה טוב לכולם
בערב, לפני השינה, הוא התנצל בפניי, "סליחה אמא".
"על מה אתה מתנצל?", שאלתי, באמת מבלי להבין על מה יש לו להתנצל.
"שאני מצטט כל הזמן. אני אוהב לצטט".
"טוב", עניתי. "לא אמרתי לך לא לצטט. ביקשתי רק להשתדל לא לעשות זאת בגן כי זה מפריע לך לשחק עם החברים".
"אני אנסה", הוא הבטיח. "עכשיו תגידי לי לילה טוב".
אמרתי.
"וגם לכל החברים שלי".
איחלתי לילה טוב לו ולכל חבריו הדמיוניים ולאחר עשר דקות נרדמו כולם. אני נותרתי עם המחשבות על הציטוטים, על החברים הדמיוניים, על החברים הלא דמיוניים ועל כך שהייתי מוכנה לשלם הון של כסף רק בשביל לחדור למוח שלו ולדעת מה הולך שם עמוק בפנים ולאן הוא עוד יגיע בעתיד הרחוק.
שמה של הכותבת ובנה בדויים
רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?