לפני חודש וחצי קיבלתי מתנה: סופ"ש זוגי בחו"ל. עברו כבר כמה שנים טובות מאז שאני ובעלי יצאנו לחופשה לבד, והחלטנו שאנחנו טסים ויהי מה. רק שאז המטפלת של נמרוד אמרה לנו שהוא בתקופה רגישה וכשהתחלתי להכין את רשימת הכללים לסבתא, ייסורי המצפון החלו לכרסם. בסוף מצאנו פתרון שעשה טוב לכולם
חופשה בלעדיו? לא ברור לי איך אני עושה את זה | צילום:
אימג'בנק / Thinkstock
חודש וחצי לפני הטיסה: הפתעה
פתאום נחתה עליי הפתעה נעימה ביותר. בעלי ואני קיבלנו במתנה סופ"ש זוגי מפנק באחת מערי הבירה באירופה. ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה היינו בעלי ואני בחופשה לבד, והתביישתי בעובדה שלא הצלחתי לנקוב בתאריך. באופן מאוד לא מפתיע זכרתי דווקא את כל הפעמים בהן דחיתי מתנות מהסוג הזה ממקום העבודה שלי.
כשהיינו בטיפולי פוריות לא נסעתי לתאילנד, יוון וצרפת, כשנכנסתי להריון והייתי בסיכון גבוה לא טסנו לניו-יורק, וכשנמרוד נולד, לא יכולתי אפילו לדמיין את הפרידה ממנו ולא הצטרפנו לטיסה לברלין שקיבלתי במתנה. גם לא לטיסה לאמסטרדם. אפילו כשהוזמנתי לאילת להרצות בכנס מיוחד, ואמא שלי התחננה שנשאיר אותו איתה לקחנו את נמרוד איתנו. ועכשיו, כשנמרוד בן ארבע עוד חודשיים, האם גם כעת אוותר על המתנה ועל ההזדמנות לבלות סופ"ש רומנטי עם בעלי המהמם?
ישבתי מול הפייסבוק והסתכלתי על תמונות של חבריי. מצאתי אלבום רומנטי של אלון ושירה מרומא, והנה 50 תמונות של גל ואורית מווינה, ואז נתקלתי בירח דבש בתאילנד של זוג אחר. הבנתם את הרעיון. "זהו!", הכרזתי בפני בעלי בהתרגשות נדירה. "אנחנו משאירים את נמרוד אצל ההורים שלי וטסים לבד".
"רגע!", ניסה בעלי לצנן את ההתלהבות. "שאלת אותם האם הם בכלל מסכימים?".
חודש לפני הטיסה: מתכננים את המזימה הזדונית
אמא שלי הכי נפלאה בעולם. היא אפילו לא המתינה עד שאסיים את השאלה וכבר פרגנה, "לכו, תהנו, תטיילו. תהיו רגועים". אז היינו רגועים. תוך יום קיבלתי שלושה מדריכי טיולים, ישבנו בעלי ואני שלובי ידיים והתחלנו לתכנן את החופשה החלומית שלנו, שלמרות היותה כל כך קטנה, ארבעה ימים בסך הכל, נראתה לנו ענקית. נמרודי ישב לידנו תמים וחמוד ולא ידע על "המזימה הזדונית" הנרקמת מאחורי גבו – להשאירו במשך תשעים ושש שעות בלעדינו. בערב ישבתי לי במיטה, עליזה ושמחה, עם מחשב פתוח, מנסה לאתר מסעדה רומנטית מיוחדת. בשנה שעברה, חודש לפני האבחון, רצינו לטוס לפראג, אבל אז קיבלנו את תוצאות האבחון והתבשרנו שנמרוד מאובחן על הספקטרום האוטיסטי וכל מה שהתחשק לי לעשות זה לטוס למיטה ולא לצאת משם לעולם. הייתי גאה בעצמי איך שנה וקצת לאחר אותו יום טראומתי, אני נמצאת במקום אחר ויכולה להרשות לעצמי להשאיר את נמרוד אצל סבא וסבתא.
שבועיים לפני הטיסה: הוראות הפעלה
אני יושבת וכותבת הוראות מדויקות כיצד יש לפעול עם נמרוד בכל סיטואציה. פתאום, כשכל החוקים והכללים מועלים לכתב, אני מתחילה להבין באיזה עולם מטורף אני חיה. זר לא יבין זאת. במיוחד בתחום האכילה. הנה חלק מהרשימה:
1. אם רוצים שנמרוד יאכל אורז, צריכים להקריא לו את הספר "לאן נעלם הצחוק". זה הספר היחיד שאיתו הוא מוכן לאכול אורז.
2. בערב הוא אוכל רק מעדן הגולן בטעם שוקולד. אם מביאים לו מעדן שוקולד של חברה אחרת הוא מסרב לאכול.
3. אם רוצים שנמרוד יאכל גבינה צהובה, צריך לשיר לו את השיר של דתיה בן דור "מה אוכלים היום?".
4. העגבניה חייבת להיות מרוסקת ללא גושים או חתיכות. יש לסנן אותה היטב במסננת.
5. שהקוטג' לא ייגע בלחמניה או בפיתה. אפילו לא קצת.
אני מוסיפה עוד ועוד כללים עד שפתאום הדף הבודד הופך לספר הוראות ענקי. כשאני מביאה אותו לאמא שלי רועדת, היא מתחילה לצחוק. "אני לא צריכה הוראות הפעלה. מי את חושבת גידל אותך?".
מתחשק לי לצעוק: "אבל אני לא הייתי אוטיסטית! ולי לא היו הפרעות אכילה!". אבל אני מתאפקת. נמרוד אוהב להישאר אצל סבא וסבתא. הוא אפילו ישן שם בשבתות, אבל הפעם מדובר בארבעה ימים שלמים.
שבוע לפני הטיסה: אתה חושב על מה שאני חושבת?
המשלבת של נמרוד בגן כתבה לנו במחברת קשר שהוא רגיש מאוד בתקופה האחרונה. אני מרגישה זאת בעצמי. שלושה לילות רצופים הוא מתעורר בבהלה, בוכה ומבקש אותי. כשאני ניגשת אליו הוא מחייך ונרדם בחזרה. בלילה הרביעי שזה קורה אני מסתכלת על בעלי שמסתכל עליי, ושנינו חושבים את אותה מחשבה מבלי לדבר.
חמישה ימים לפני הטיסה: אם תהיה לו נסיגה?
לא חסרים תירוצים לבטל | צילום:
jupiter images
אני לא מסוגלת לעזוב אותו לארבעה ימים! שלל תירוצים חולפים בראשי: כל הצוות הטיפולי שלו התחלף לפני חודשיים, הוא התחיל גן חדש ולא סתם גן חדש – גן עירייה, הוא רגיש בתקופה הזו. אמא שלי מנסה לשכנע אותי שהכל בראש שלי ושהכל יהיה בסדר ושגם אם הוא יבכה לא יקרה כלום, זה לא שזנחתי אותו ברחוב. אני מנסה לשדר "עסקים כרגיל" וממשיכה להקריא ולהסביר לה פרטים חשובים מ"ספר ההוראות". אני מוודאת שהכל ברור, חוזרת חמש פעמים על סעיפים חשובים ומזכירה לה עד כמה סדר היום חשוב לו.
הפרקים שלי מתחילים לכאוב, העין מתחילה לקפוץ מדי פעם. אני יודעת שמשהו בתחושת הבטן שלי לא טוב. המשפט ממחברת הקשר לא יוצא לי מהראש: "הוא רגיש בתקופה האחרונה". אנחנו מוציאים כל כך הרבה כסף על טיפולים ומה יקרה אם בארבעת הימים הללו תהיה לו נסיגה? וזה לא שלבעלי ולי אין זמן להיות יחד. ההורים שלנו שומרים על נמרוד מתי שרק נבקש.
איך אומרים למי שנתן לי את המתנה הכל כך יפה הזו – החופשה לחו"ל - שאני לא מעוניינת בה? ועוד חמישה ימים לפני.
שלושה ימים לפני הטיסה: פתאום הכל הסתדר
בבכי ודמעות אני מתקשרת לבטל את הטיסה. לאחר שיחה ארוכה אני מקבלת הצעה חלופית – לא לבטל, אלא לצרף. לצרף את נמרוד איתנו לחופשה הרומנטית. תוך שלוש שניות לבעלי ולי חוזרת שמחת החיים.
כל מדריכי הטיולים נפתחים רק על פרק אחד – "נסיעה עם ילדים". גן החיות מחליף את מוזיאון האומנות, המסעדה הרומנטית נזרקת לצד ובמקומה צץ פארק מים ענקי. מבית המלון מתקבל אישור על הוספת עוד מיטה, בישראייר מודיעים שיש לנו מזל כי נותרו בדיוק עוד שני מקומות אחרונים על המטוס ואני פתאום יכולה לנשום.
אגב, סביר להניח שהוא היה מסתדר בלעדינו ארבעה ימים, אבל בטוח שאנחנו לא היינו מסתדרים בלעדיו. "ננסה עוד שנה", בעלי אומר ומיד מתקן את עצמו. "אולי עוד שלוש שנים". "אולי", אני מחייכת.
