פעם בשבוע נמרוד ואני הולכים לבריכה לטיפולי הידרותרפיה. ביחד איתנו, באותה השעה, שוחה בבריכה נער עם פיגור שבאופן קבוע משמיע רעשים מפחידים ומנפנף בידיו וברגליו בצורה מוזרה.
לבן שלי יש חרדות מזרים והמפגש עם אותו נער לא עוזר במיוחד. לפני כשבועיים ישבתי והסתכלתי על השיעור וראיתי כיצד הנער שוב מפחיד אותו וכיצד נמרוד נכנס ללחץ ולהיסטריה. המטפלת הציעה להעביר אותנו ליום אחר וכך לא נצטרך להיפגש עם הנער ההוא, ואני לרגע אחד בלבד (רגע קטן ראוי לציין) כמעט והסכמתי, אבל אז נזכרתי שזה לא מעשה ראוי. לא ייתכן שבכל פעם שנמרוד יפגוש אנשים שונים ממנו ושמתנהגים אחרת אנחנו נברח ולא נתמודד.
הכרחתי את עצמי להסתכל על הנער. מסתבר שאני לא אותה אישה נאורה ומתקדמת כפי שחשבתי. לא היה לי נעים להסתכל עליו. הוא הלחיץ גם אותי. הכי קל היה לעצום עיניים ולהתעלם מקיומו.
לצידי ישב אבא שלו. הסתכלתי גם עליו וניסיתי לתאר אותו לפני 15 שנה, כיצד סיפרו לו שמשהו לא בסדר עם התינוק ודמיינתי את הטלטלה שעברה המשפחה.
באותו הרגע לא התאפקתי. נכנסתי לבריכה, לקחתי את נמרוד והתקרבנו לנער. נמרוד נצמד אליי בכל כוחו רועד, ואני ביקשתי ממנו להפסיק לבכות ולהגיד לנער שלום. לאחר שחזרתי על הבקשה מספר פעמים, זכיתי בתגובה. נמרוד נופף לשלום, והנער נופף לו בחזרה. הנער חייך וגם נמרוד. הם נגעו אחד בשני וצחקו. שתי המטפלות שהיו בבריכה עזרו לי בשבירת הקרח ויצרו ביניהם משחק משותף. לאט לאט נמרוד נפתח והפסיק לרעוד. כשהמטפלת שלו לקחה אותו חזרה לשיעור הוא המשיך מדי פעם לנופף לנער, ובשבוע שעבר כשהם נפגשו שוב, שניהם חייכו זה לזה כחברים ותיקים.
הילד אוטיסט? אל תביאי אותו לגן השעשועים
מה שעצוב בכל הסיפור זה שאני יודעת בוודאות שאם הבן שלי לא היה אוטיסט, ולא הייתי הופכת השנה מאמא לילד רגיל לאמא של ילד על הספקטרום, לא הייתי חושבת אפילו להפגיש בינו לבין אנשים עם מוגבלויות אחרות. הייתי מתעלמת לגמרי מהנער וממשיכה לי הלאה בחיי, כי "פיגור" זה משהו שיש לאנשים אחרים, אנשים שכותבים עליהם בעיתון, אנשים שגרים רחוק. יכול להיות שהילד שלי היה נפגש בעתיד עם ילדים שונים ממנו ואני לא הייתי מבינה מדוע הוא סולד מהם או חס וחלילה צוחק עליהם, לא מוכן לשבת לידם או לשחק איתם.
אני חייבת לציין שעל הבן שלי לא רואים את הבעיה. הוא ילד חייכן וחברותי שנראה כאילו נלקח מפרסומת בעיתון. הוא מה שנקרא "אוטיסט בתפקוד גבוה", מאלו שכאשר הסביבה מגלה על הבעיה שלו היא מגיבה בדרך כלל במשפט "באמת? לא רואים עליו כלום". לכן, ביומיום, ממי שלא מכיר אותו, אני לא שומעת יותר מדי תגובות.
הוא בן שלוש וקצת. זה עדיין גיל חמוד שגם מעשים לא שגרתיים נתקלים בהבנה, אבל חברות שלי, אמהות לילדים אוטיסטים קצת יותר גדולים ובתפקוד נמוך יותר נתקלים מדי יום בסביבה עוינת. תשמעו למשל את הסיפור של גליה ליניק (שם אמיתי, לא בדוי. אישה אמיצה שאני גאה להיות חברה שלה). הבן שלה אוטיסט בתפקוד בינוני. אוהב ים ובריכה ולמרות גילו הבוגר הוא לא גמול מחיתולים. באחד הימים היא נכנסה איתו למלתחות הנשים על מנת להחליף לו חיתול. קבוצת נשים התנפלה עליה בדרישה שתסלק את הבן שלה מהמקום כי הוא מעל גיל 3. גליה הסבירה להן שהוא אוטיסט, שאין לה מקום אחר בו היא יכולה להחליף לו את החיתול ולנקות אותו, אך הן לא ידעו חמלה מהי, והחלו להקיף אותה ולצרוח עליה בצרחות אדירות. הבן שלה נכנס ללחץ, שם את ידיו על האוזניים והחל לצרוח גם הוא צרחות איומות. הנשים לא הפסיקו, והמשיכו לתקוף אותה גם כשחיבקה את בנה וניסתה להרגיעו כשהיא בעצמה מתאפקת לא לבכות.
ולמה אני כותבת את כל הדברים האלו בעצם? לפני מספר ימים, ביום חמישי, היה יום התרמה לאלו"ט, ואנשים טובים מכל הארץ פתחו את כיסם ותרמו סכומי כסף לאגודה. מאז שנמרוד אובחן הבנתי שכסף זה דבר חשוב מאוד, אבל קבלה אמיתית של השונה לא יכולה להימדד רק בתרומות כספיות, אלא בחינוך של הדור הצעיר, בהתנהגות בזמן אמת כשנתקלים באנשים שונים.
אנחנו (וכשאני אומרת אנחנו אני בהחלט כוללת גם את עצמי בפנים), חייבים לבדוק את עצמנו מדי פעם. האם הילדים שלנו מכירים ילדים שונים? האם בגן המשחקים שלנו יש ילד שמן/ילד עם משקפיים/ילד נכה/ילד אוטיסט/ילד עיוור/ילד חירש? כיצד אנחנו וילדינו מגיבים אליהם?
אני בטוחה שעם חינוך נכון, קבוצת הנשים ההיא לא הייתה מעזה לצרוח על גליה, ואם מגיל צעיר היו מפגישים את האישה "הנחמדה" מגן השעשועים עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, היא לא הייתה מעלה בדעתה לזרוק משפט כל כך מרושע כלפי הדס. אני מתארת לעצמי שרוב האנשים לא מתנהגים ברשעות כלפי אחרים. בעזרת חינוך טוב, נוכל לוודא שגם ילדינו ילכו בדרך הזו.
שמה של הכותבת ובנה בדויים
רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?