התינוק הגיע לשלב שהוא אומר "לא", סליחה - צורח "לא", על כל דבר בערך. אני די מרוצה מהעניין, כי קצת חששתי שהוא מפתח אישיות של פראייר, פעם ילד בגינה נשך אותו והוא אשכרה חיבק אותו בתגובה כמו איזה היפי. אז הנה, הוא מפתח עמוד שדרה, אמנם לא תמיד עמוד שדרה הגיוני (צועק עליי "לא" כשאני מסתרקת, מה זה עניינך יא קריפ) אבל לפחות קיימת תשתית של שדרה וזה טוב לעתיד שלו. יעזור לו להיות הייטקיסט נחוש או סוטה שצועק על נשים שמסתרקות.
מה שכן, לרגל הפאזה החדשה החלטתי להזמין לו באינטרנט את "הדובון לאלא". זכרתי משום מה שזאת קלאסיקה אהובה ונחשבת על תקופת ה"לא" של הפעוט, וחשבתי שהתינוק ישמח להזדהות עם הטקסט ולקבל איזו פרספקטיבה פסיכולוגית על כל העניין. אז חשבתי, אני בנאדם טיפש לפעמים.
כמו מוסכניק בהפסקת קפה
הגיע המוצר הביתה, ואמנם אומרים באנגלית לא לשפוט ספר על פי העטיפה שלו אבל פאק, איזה כיעור. נכון, הספרים של פעם לא תמיד הצטיינו באסתטיקה יתירה אבל במקרה של "לאלא" זה כבר מוגזם. כל הצבעוניות הוולגרית הזאת פשוט הכאיבה לי ברשתית, נראה לי עלה לי מספר במשקפיים. ולא רק העטיפה - כי לצערי גם כשפתחתי את הספר - שאר האיורים בפנים נראים כאילו נמשחו במכחול פוטושופ של חתול שהתיישב על פוטושופ. אפקטים זולים של גרדיאנט (מעבר בין גוונים) הועפו לכל עבר, סגול התנגש חזיתית עם צהוב, פרספקטיבות התעקמו וקווי מתאר הודגשו ונעלמו באקראי. דווקא זכרתי לטובה את המאיירת, נורית צרפתי, מהמקראות בעברית שהיו לנו ביסודי. אולי זו צביעה מחודשת, אולי התלהבות-יתר של הניינטיז מתוכנות ציור ממוחשבת, ואולי לצרפתי באמת יש חתול. בכל מקרה, יאוזה. גם מר לאלא עצמו - כלומר, הדובון גיבור הספר - נראה די דוחה. משום מה הוא לובש מכנסיים ארוכים בלי חולצה, כשהכרס השעירה שלו משתפלת מעליהם כאילו הוא מוסכניק בהפסקת קפה. חמוד כמו תחת.
אוקיי, תגידו, אז את באובסס על גרפיקות של ספרים, הבנו, אבל איך הסיפור עצמו? אנחנו עם שמחשיב בעיקר את המילה הכתובה, למי אכפת אם המדרכה בציור לא בפרספקטיבה. אז זהו, שהסיפור עצמו מחרוד לא פחות. הדובון לאלא, כפי שכולנו יודעים, אומר כל הזמן "לא". האם מישהו מכבד את הצבת הגבולות שלו? האם מישהו מנסה להכיל את התהליכים העדינים של פיתוח האישיות החברתית שלו? מה פתאום. במקום זה מכנים אותו "דובון רע" (כי הוא לא רוצה לאכול צהריים, הזבל) ומלאך מהשמיים - לא פחות! - מטיל עליו כישוף אכזרי כדי ללמד אותו לקח.
לאלא הולך לאיבוד ביער, אבל בגלל הכישוף הוא לא מצליח לדבר, רק להגיד "לא". הוא מנסה לבקש עזרה, ולא מצליח. כשאנשים רוצים לעזור לו, והוא אומר בלית ברירה "לא", הם מגיבים בפרופורציות ודוחפים אותו באלימות ואחר כך רודפים אחריו וזורקים עליו סירים ומחבתות. לאלא חבול, פצוע ובהלם מהעולם הפסיכופתי שמקיף אותו, ואז הוא נהיה ילד טוב ואוכל את המרק שלו. הסוף. נהניתם ילדים חמודים? עכשיו תאכלו או שאני אדפוק לכם מחבת במוח.
אז אני מקריאה את החרא הזה לתינוק שלי, ומסיימת את הסיפור בהבעת וואט דה פאק ובהחלטה להעיף אותו מהחלון על המקום, ומה אומר התינוק הדביל הזה? "עוד פעם". הוא מת על זה, מסתבר. לא מניח לי עד שאני קוראת לו עוד פעמיים, ולמחרת לא משנה כמה אני מתחננת שנקרא פיפ ופוזי הוא מתעקש "לאלא, לאלא" וגורר מהמדף את אסון הפוטושופ הפשיסטי הזה. ומה, אני אגיד לילד שלי "לא"? הלוואי וידעתי איך. יש אולי בשמיים איזה מלאך ספייר?
רפרף פוסק: יצירת מופת. אבל אל תאמינו לו, פשוט אימרו לא.
"הדובון לאלא", כתב: יצחק אבנון, איירה: נורית צרפתי. הוצאת מודן