מגיל ארבעה חודשים רפרף הולך לגן. אני אומרת "הולך לגן" כשלמעשה הוא הוטל לעריסה בסלון של איזו מישהי, מה שנקרא "משפחתון", ושכב שם בוהה בתקרה כמו שק שעועית. תינוקות לא באמת "הולכים לגן", אבל אני אוהבת לקרוא לזה ככה, כי נעים לי לדמיין אותו שם בתור פעוט בוגר ומתוחכם, מפסל את משה בתיבה ושר את שמות החודשים ועוזר לגננת עם החשבונות ארנונה. "גן" זה מבחינתי מיני-אוניברסיטה, קורס מבוא לבגרות, ואני מתה שיגדל כבר, שהגננת תלמד אותו דברים, שיהיה איש שיחה ולא תינוק. שיחזור הביתה ויגיד לי "אמי, היום למדנו בגן על פוטוסינתזה" במקום להתעטש עליי במבה שנתקעה לו בנחיר.
כדי שיבין את הרמז הבאתי לו את "גן גורים", ספר הגן האולטימטיבי. רומן עב כרס על כל אירועי המוסד המיתולוגי הזה. האמת, אף פעם לא יצא לי לקרוא את הספר, למרות שהוא קלאסיקה מוכרת, הוא תמיד נראה לי מיושן מדי, אבל עכשיו כשהוא נמכר בגרסת קרטון עמידה לתינוקות הוא הרבה יותר אטרקטיבי בעיניי. שימשיכו להמיר את כל ספרי העולם לגרסאות קרטון מצדי, זה משדרג אותם בטירוף, אולי ככה אצליח לקרוא סוף סוף את "מלחמה ושלום" כמו שצריך.
אבל מבפנים "גן גורים" עדיין מיושן, למרות הכריכה המהודרת, מדיף ניחוחות סיפולוקס ומרגרינה ותלושי מזון. קודם כל, כמה טקסט אלוהים. "מי לומד בגן גורים?" אני מקריאה לרפרף ומתחילה את הרשימה האינסופית: "גור אריה בן-לביאה, במבי-עפר בן-צביה, גור-נמר, בו-דובון, זאבון, כלבלבון" ועד שאני מגיעה לקיפוד רפרף כבר איבד עניין ומזמן תולש כבלים מהאקסבוקס שני חדרים ליד. בטח פעם הייתה לפעוטות יותר סבלנות לרשימות אוכלוסין כאלה. האיורים פה אמנם יפים, בעצם אסתטיים זו המילה, כי איכשהו היופי לא דבק בהם למרות ההשקעה הניכרת והטכניקות הקלאסיות. הדמויות לא מושכות את העין ותופסות את הלב, אין קונטיניואיטי וכל פעם החיות לובשות בגד אחר או לא לובשות בגדים בכלל, ואבא פיל אוכל איזו ערימה ענקית של לחם שמשום מה נראה כמו קקי.
אז על מה הספר? "גן גורים" עוסק בעולם זוטופי שבו כל האזרחים הם חיות עם בגדים, והם שולחים את הגורים שלהם לגן. הגננת היא דובה שזה הגיוני, אבל העוזרת גננת היא בובה שזה פאקד אפ. לא ברור מה עושה בובה חיה בעולם של ג'ירפות וארנבים ולמה היא נראית כמו דמות מ"הסיוט לפני חג המולד", ובעיקר איך יש לה בכלל סמכות כשמקביל גם לגורים יש בובות משלהם שנסרחות אחריהם חסרות חיים, אבל שיהיה. הגורים משחקים בגן, שומעים סיפור, שונ"צים ובסוף חוזרים הביתה, סוף. חייבת להודות שזה סיפור די נחמד, סדר יומם של פעוטות בגן, וחבל שסתם מורחים אותו עם כל מיני עלילות משנה לא קשורות כמו הרגלי התזונה של אבא פיל (מצטערת, זה עדיין לא נראה כמו לחם) ובעיות השינה מסתבר של הקופיף. מיותר לגמרי, מאריך שלא לצורך והבריח את רפרף לקרוע מפיות במטבח. תחתכו לי חצי מהטקסט בספר, תלבישו את החיות שנשארו עירומות ויש לנו דיל.
כי בסך הכול יש משהו מרגיע בלשמוע, בחרוזים, איך פעוטות מבלים את יומם בגן, בהנחה שזה לא הגן של כרמל מעודה. הדובה היא בגדול גננת סבירה, למרות שבשעת השינה גם היא נרדמת יחד עם כולם ורק על זה הייתי עוברת גן מה נסגר גברת, והגורים מרגישים חופשי גם לשחק וליהנות אבל גם לריב ולבכות, כי הם יודעים שהכול תַּחום בשגרת הגן שבסופה ייפלו לתוך זרועותיהם של ההורים האוהבים. זו תחושה מנחמת ובטוחה שקשה לנו לשחזר מאז שעברנו את גיל חמש, הבועתיות הזאת של גן סגור מהעולם אבל פתוח למשחק. אני מקווה שגם לרפרף תהיה אותה, כשהוא יסיים להיות תינוק ויהפוך סוף סוף לגור.
רפרף פוסק: לא שרדתי יותר משני עמודים, אבל העיקר הכוונה.