בשני העשורים האחרונים מסיבת יום ההולדת של ילדי הגן היא לא מה שהייתה פעם. כשאני הייתי ילדה אי אז בשנות השמונים, היו חוגגים בגן למספר ילדים ביחד. הייתה מגיעה המנגנת עם האקורדיון, ההורים היו מתחלקים בהוצאות על הכיבוד וזהו. אלה שגם הוסיפו לחגוג בבית – נהגו לשמור על הקו הצנוע: עוגת שוקולד במרכז השולחן, 3-4 קעריות חטיפים, מפעילים את הילדים עם משחקים ביתיים כמו הכנסת נר לבקבוק ופיצוץ בלונים, שרים שירי יום הולדת בווליום סביר לאוזן האנושית, ולא עושים יותר מדי עניין.
אבל אז, ככל שהשנים חלפו, בשקט בשקט, התחיל לו טרנד חדש של ימי הולדת מפוארים ומפוצצים, שהביא אתו תחרות סמויה בין ההורים. כבר שנים אני שואלת את עצמי מאיפה זה התחיל ולמה. מה היה רע בימי ההולדת ההם? למה התחילו לעשות מיום ההולדת הנחמד והרגוע הפקה גרנדיוזית וראוותנית? היום חגיגה בלי הפעלה בשווי של אלפי שקלים ושולחנות מעוצבים על ידי קונדיטורית ומתנות לכל ילד בשווי של כעשרה שקלים – זה לא נחשב יום הולדת. והמחיר? מנתר ל-1,500 שקל בשקט.
האם מישהו באמת מאמין שאם יעשה יום הולדת צנוע - הילד ירגיש אומלל? הרי ילד יום ההולדת ממש לא זקוק לכל אלה כדי להרגיש שהיום הזה הוא היום המיוחד שלו. ומעבר להוצאות הבלתי סבירות – אילו מסרים אנחנו מעבירים לילדים שלנו בלי להתכוון?
אחד הדברים הכי מדוברים היום הוא התובענות של ילדי הדור הזה. ילדים שלא מסתפקים בשום דבר. תמיד רעבים ליותר - תמיד הדשא של החבר ירוק יותר, גדול יותר, משוכלל יותר. דומה שהם אף פעם לא מרוצים. ולמה? הפתעה! זה מתחיל מאתנו, מהחינוך, עוד כשהיו קטנטנים ממש.
נזרע בהם חוסר סיפוק – הם יגדלו להיות תובעניים
בגיל הרך הילדים הם כמו ספוג. כל מסר שאנחנו מעבירים להם נקלט. אם אנחנו אומרים משהו ולא מתכוונים אליו - הם כבר יודעים. אם אנחנו עושים עניין - הם לומדים שזה מה שצריך. כל דבר שנזרע בהם - יצמח איתם יחד ויתעצם. תזרעו בהם ערכים - הם יגדלו להיות ערכיים. תזרעו בהם חמלה - הם יגדלו להיות חומלים. תזרעו בהם חוסר סיפוק - הם יגדלו להיות תובעניים.
אז בואו נקדים רגע לפני שמגיעים לבת מצווש, ומשקיעים עשרות אלפי שקלים בבוק, שמלת גרנדיוזית שלא מביישת כלה ביום חופתה, תסרוקות, איפור, קליפים, ילדות שיורדות בחבלים מהתקרה, ליווי ולהקות מנגנות. כשהילדה או הילד דורשים דברים בסדר גודל כזה - זה לא בגלל שהם לא בסדר או כי הם נולדו מפונקים. זה בגלל שאנחנו, ההורים והחברה, לימדנו אותם ששום דבר לא מספק, לימדנו אותם שאם זה גדול, נוצץ ויקר – אז זה טוב. הכי טוב. בואו נודה בזה. זו אשמתנו.
אם ילד בן שלוש כבר מקבל מפעיל ב- 2,000 שקל, רק כי גם אצל החברים שלו זה היה, או כי להורים שלו אין כח להפעיל 35 ילדים - אז למה שבגיל 12-13 הוא לא ירצה כבר משהו ב- 20,000 שקל? היגיון פשוט.
ואפשר להתחיל ולהפסיק עוד כשזה רק מתחיל. מכירים את המתנות שמחלקים לילדים בסוף יום הולדת? אלה שנקנו בחמישה שקלים ונזרקות לפח דקותיים אחרי שקיבלנו אותם?
אם ילדים צעירים (כבר בגיל שנתיים- שלוש) מגיעים ליום הולדת של חבר, ומקבלים ממנו מתנות כשהם הולכים - מה הם לומדים מזה בעצם? שעוגה זה לא מספיק משמח? ששירי יום הולדת, או פעילות חברתית זה לא מספיק טוב ומרצה? מדהים איך אנחנו עצמנו מלמדים אותם לא להסתפק במועט. הרצון הבלתי פוסק שלנו, ההורים, לעשות בשבילם, לרצות, לשמח, לפצות - רק זורע זרעים של חוסר סיפוק משום דבר.
ובכלל, למה צריך לתת להם מתנות? זו הרי לא יום ההולדת שלהם. יש ילד אחד שיש לו יום הולדת, ואותו אנחנו מכבדים. אנחנו באים אליו כדי לחגוג לו, משמחים אותו במתנה, ומכיוון שהוא המארח- הוא מכבד אותנו באוכל שהוא בוחר להביא (וגם כאן לא חייבים להשתולל).
אצלי בגן אין מתנות לילדים. נקודה
ועוד נקודה למחשבה. אם אנחנו קונים להם מתנות בחמישה שקלים, אפילו שאנחנו יודעים שיש להם ים צעצועים בבית, שהם לא באמת זקוקים למתנה הקטנה שלנו, ושהמשחקים הקטנים האלה יעסיקו אותם בדיוק חמש דקות, ואז הם יזרקו אותם, או שהם יתפרקו וירמסו - אז למה אנחנו קונים להם? איזה מסר אנחנו מעבירים להם? שלכסף שלנו אין ערך? שהם צריכים לקבל ולקבל כל הזמן כל שטות שהם רוצים? שאפשר לזלזל במה שמקבלים, כי עוד שניה הם יקבלו במילא משהו אחר וחדש?
בשנים האחרונות אני שומעת המון קולות של הורים מתוסכלים מהתחרות האין סופית, אבל לאף אחד אין את האומץ לעצור. כל אחד חושש שהילדים שלו ירגישו שהם מקופחים, מקבלים פחות מאחרים, ולכן, למרות הקושי הכלכלי, אנשים שלא מעזים להוציא כסף על דברים באמת משמעותיים- מרגישים שהם נאלצים להוציא כספים מעל ליכולתם על ימי ההולדת.
מה שעצוב זו העובדה שהם לא בהכרח רוצים להוציא על זה את סכומי העתק האלה. הם פשוט לא מרגישים שיש להם ברירה אחרת. אז הם נכנעים לתכתיבי החברה. ומה שעצוב עוד יותר זו העובדה, שהילדים שלהם כניראה אפילו לא יזכרו, ודאי שלא ידעו או יבינו את משמעות הכסף הרב שהוציאו עליהם, וזה גם לא באמת חשוב להם או משמעותי עבורם. הצורך בשואו הוא של ההורים בלבד.
כשהייתי גננת, אסרתי על הכנסת מתנות לגן. במשך 15 שנים, רק ילד יום ההולדת קיבל מתנה. התעקשתי שלא להביא מפעילים חיצוניים, ולהפעיל את הילדים בעצמי. ואתם יודעים מה?
ילדי הגן שלי היו מאושרים כל יום הולדת מחדש, כי ההפעלה שחזרה על עצמה הייתה מרגשת ושמחה, והם חיכו לממתקים שהגיעו אחרי שעת השינה, והיו ההיי- לייט של היום. הילדים ציפו לכל יום הולדת, והתחרו מי יגיש לילד את מתנת יום ההולדת מהגן.
בסופו של דבר מה שחשוב זו תשומת הלב לילד יום ההולדת. לקום בבוקר ולשיר לו, להביא לו בלון, לאפות לו או יחד איתו עוגה, לעשות דברים צנועים.
הורים, השינוי הוא בידיים שלכם. אם לא תיכנעו, ותהיו האמיצים הראשונים - תוכלו ליצור שינוי בחברה. גם להזמין את ילדי הגן לראות סרט בבית עם חטיפים, לשחק חפש את המטמון בחוץ, או לשים מוזיקה ולרקוד זה ממש ממש משמח. אם תעשו דברים קטנים וצנועים, ובעיקר תתנו יחס שונה ומיוחד- זה כבר יעשה את כל העבודה. לא צריך לעשות יותר מדי כדי שילדים יהיו מאושרים.
אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.