אני אוספת את הילדה מבית הספר, ויודעת שהנה מתחילה לה שעת הקיטורים. כבר למדתי, שכל ילד מביא איתו את הקסם ואת האתגרים שלו. כלומר, את הקיטורים שלו. יכול להיות שמדובר בילד חכם בטירוף ומוכשר שאין דברים כאלה, והכל, כביכול, הולך לו מצוין, אבל הוא ימצא, איכשהו, את הצד השלילי בכל דבר. כלומר לא ימצא - זה פשוט מה שיופיע תמיד מול עיניו. למה? כי ככה הוא יודע, וכי אף אחד לא מראה לו דרך אחרת להתבונן על החיים.
אתם בטח מכירים את זה שאתם יוצאים לטיול עם הילדים, וכיף עולמי לכולם, ואתם אומרים לעצמכם בסיפוק: "או, סוף סוף הצלחנו לעשות טיול כייפי, והילדים מבסוטים", אלא שרגע אחרי עברתם ליד אוטו גלידה שעומד בסוף המסלול, הילד מתחיל: "ארטיק, ארטיק, אני רוצה ארטיק", ואתם מנסים להסביר (עדיין ברוגע) שאין ארטיק, כי לפני עשר דקות הוא סיים את שקית החטיף השנייה שלו, ואפילו הגדלתם ראש, וערכתם איתו תאום ציפיות, והסברתם מבעוד מועד שלא יהיו יותר מתוקים היום, אבל הוא בשלו. וכמובן שתוך 3 דקות הכיף נשכח, והילד בוכה ומקטר שלא כיף, ובכלל לא היה כיף, ושאתם מעצבנים, ואתם כבר לא זוכרים בעצמכם שרק לפני רגע חשבתם שהטיול הזה היה ממש מוצלח, וכל האווירה נצבעת בגוונים אפורים, והכעס גואה, והנה, כל זה רק בגלל ארטיק.
אז קודם כל אני מבקשת שתעצרו רגע. דווקא עכשיו, כשאתם בהזדהות מוחלטת עם הסיפור, ותבינו שבעצם, אם חושבים על הדברים, עברתם את אותה חוויה שהילד שלכם עבר. כלומר, גם היום הנהדר שלכם נצבע באפור בגלל משהו קטן שלא בשליטתכם. עבורו הטריגר לצביעת כל היום הנהדר באפור היה אי קבלת הארטיק - הוא רצה, וכמובן שאם זה היה תלוי בו הוא היה אוכל, אבל זה לא בשליטתו, וקשה לו עם זה.
עבורכם הטריגר היה הבכי והקיטורים של הילד. כלומר אם זה היה תלוי בכם הטיול היה מסתיים בחיוכים והנאה, אך הוא בכה וקיטר, וזה לא בשליטתכם לעצור אותו, וזה מה שצבע לכם את היום באפור. אבל אם נסתכל על השורה התחתונה, הרי ששניכם נפלתם לאותה מלכודת. לראות את חצי הכוס הריקה.
לראות את חצי הכוס השנייה
כולנו נופלים לשם. הכי קל ליפול לשם. זה בא לנו בטבעיות. כשהילד מקבל ציון 90, וכל מה שיש לו, לנו להגיד זה כמה מבאס שהוא לא קיבל עוד 10 נקודות - זה לראות את חצי הכוס הריקה, או כשהילד שיחק כל היום עם ילדי כיתתו ונהנה, אבל רגע אחד בחצר ילד החליט שהוא לא מוכן לשתף אותו, ופתאום כל הטוב שביום נשכח, ומבחינתו כבר לא היה כיף בבית הספר. או שהילד שונא את ביה"ס, כי יש מורה אחת שמעצבנת, אפילו שכל השאר ממש מעולה לו. נראה לי שהבנתם את כוונת המשורר. בואו נקרא לזה 'תסמונת חצי הכוס הריקה'. למה? כי זו ממש תסמונת, והיא מופיעה אצל רבים. אולי אפילו אצל כולנו במינונים כאלה ואחרים.
עכשיו מגיע החלק המשמח בטור הזה והוא הגילוי שיש מה לעשות עם זה.
הדבר הראשון הוא אמפתיה. אם תבינו שגם אתם מתעצבנים כשמשהו מוציא אתכם משלוותכם, בייחוד אם הוא לא בשליטתכם - יהיה לכם קל יותר להבין את הילד. הרעיון הוא שכאשר אתם מנסים להכניס לו הגיון בזמן שהוא עסוק בתסכול שלו - זה פשוט לא יעבוד ורק יגביר את התסכול, כי לא רק שאתם לא מספקים לו את מה שהוא רוצה, והדחף והרצון שלו חזקים מההיגיון, אלא שאתם גם מוכיחים אותו במקום להבין אותו ואת התסכול שלו.
למה אני מתכוונת? אם הוא רוצה עכשיו ארטיק, למרות שאמרתם לא, ולמרות שאכל שתי שקיות חטיף - זה לא אומר שאתם צריכים להישבר כי הוא בוכה, וזה גם לא אומר מנגד, שאתם צריכים לכעוס עליו, כי הוא מעצבן ולא מרוצה משום דבר. מה שכן אתם יכולים לעשות, זה להיות אמפתיים אליו. "כן חמוד. זה באמת מאוד מתסכל לרצות משהו ולא לקבל". וזהו. תעצרו שם. באמפתיה. הוא לא יקבל כי אמרתם לא, אבל למה לא לחבק אותו ולנחם על התסכול?
בזמן שהוא בתוך התסכול אין בכלל סיבה לנסות לדבר אתו על ההיגיון, אבל אחרי שהסיטואציה תהיה מאחוריכם, אולי אפילו שעה אחרי, אתם יכולים למנות את הדברים שהיו לכם כיפיים יחד. תתחילו אתם, ותנו לו גם להגיד מה כן היה לו כיף.
כשהם גדולים יותר אפשר להתחיל להזכיר להם שלכל מטבע יש שני צדדים, וגם שיש לכוס חצי ריק, אבל יש גם חצי מלא, ושאנחנו יכולים לבחור על מה להסתכל. זה לא עניין של להגיד פעם אחת, אלא עבודה של ממש מול הילד. כי כשהילד חוזר מהגן או מביה"ס, ומספר את כל הדברים הרעים, ואתם רואים שזה סימפטום חוזר - קחו את הדברים לידיים. תכינו רשימה של דברים חיוביים שקרו היום ודברים שליליים, ותבקשו ממנו להתחיל דווקא בחיובי. לפחות אחד. וראו זה פלא, הילד יתחיל להיזכר שלא הכל היה נורא. בעצם היו גם דברים טובים.
אני אומרת לילדים שלי, שקשה מאוד לראות כל הזמן את הצד השלילי. לא לי קשה. להם קשה. כי מי שרואה תמיד את חצי הכוס הריקה - הוא אדם שלא טוב לו, וחבל. מניסיון אני יכולה להעיד שכאשר עובדים על העניין זה עוזר מאוד לילדים לאורך זמן. זה לא משנה אותם לחלוטין, אבל זה מאיר באור חדש את החיים, ועם הזמן הם לומדים להזכיר לעצמם של הכל רע. שווה לכם לנסות את זה בבית.
רוצים ללמוד איך ליצור תקשורת פתוחה עם הילדים? מוזמנים להזמין להורים סדנא בנושא יצירת תקשורת מקרבת עם הילדים or.yeyni@gmail.com
אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.