אי אפשר באמת להסביר את החוויה שעוברת גננת. זו תחושה פנימית, סוג של מתח שרירים תמידי, מתח נפשי תמידי, דריכות. דריכות שתעזור להפעיל את כל המנגנונים והמערכות באלפית השנייה בעת הצורך. זה המתח שבאחריות הבלתי אפשרית, שבחוויה הפנימית היא גדולה יותר מהאחריות על הילדים שלי עצמי, כי אם יקרה משהו לילדים שלי אני אצטרך לחיות עם עצמי - אבל אם יקרה לילדים של אחרים שהיו תחת חסותי, לא אוכל לחיות עם עצמי על הכאב שנגרם הן לילד והן להורים, וכמובן לי עצמי. זר לא יבין זאת. אני לא מכירה כמעט אף מקצוע אחר בו תחושת האחריות כה גדולה.
הבוקר עברתי בכמה גני ילדים, על מנת לחלק פליירים לקבוצת ההורים שאני פותחת, וכך יצא, שפיתחתי שיחת חולין עם הגננות במקום, רק שבמקום לדבר על איך הקבוצה תורמת להורים להתמודד, השיחה הפכה מהר מאוד לעסוק בפחד שבלהיות גננת בצל המצב הביטחוני, והפחד התמידי שיקרה משהו לילדים. תוך שיחה עם אחת הגננות, הרגשתי שאני מתנתקת מהווה שלי, מהיותי מדריכת הורים ויועצת שינה, וחזרתי אחורה בזמן לימים בהם הייתי גננת ובעלת הגן.
למעשה, זה לא היה כל כך מזמן, אבל כמו אחרי לידה - יש נטייה לשכוח את התחושה ככל שהזמן חולף. משהו בעמידה בתוך גן עם עשרות זאטוטים שרצים לידי, דוחפים, חוטפים, נושכים, מושכים בשיער החזיר אותי לשם בעוצמה אדירה.
לא צריך איום ממשי של מחבלים כדי להתמודד עם חוש האחריות הענק שרובץ על כתפיה של הגננת. האחריות מתחילה בדברים הקטנים, כמו לשמור שלא ייפלו, שלא ינשכו, שלא ייצאו דרך השער כי מישהו מההורים שכח אותו פתוח, שלא ידחפו את הראש לתוך האסלה, ודברים לכאורה פשוטים וכה יומיומיים. אבל במציאות כמו שלנו, זה גם תמיד נגרר למצבי חרום כמו עכשיו (ושאף אחד לא יבלבל לי את המח ויגיד שזו לא עת חירום). המצב האחרון בו היינו היה מלחמת צוק איתן, אז הגננת הייתה צריכה לרוץ לתוך ממ"ד (אם בכלל קיים אחד כזה במבנה), לדאוג שכל הילדים אכן נכנסו אליו, לתפוס לפעמים ילד מתחת לבתי השחי בכל אחת משמונה הידיים, שאמורות להיות לגננת כחלק מהצרכים בעבודה במערכת החינוך בישראל.
מחבל או פדופיל? הכל מלחיץ
אני זוכרת שאני עבדתי כגננת בעיתות חרום בגן, ידעתי שהילדים שלי נמצאים אי שם תחת חסותו של איש חינוך אחר, והלב שלי היה חצוי. חלק עם ילדי הגן, וחלק שם, עם הילדים שלי שאולי מפחדים וזקוקים לחיבוק של אמא. ורציתי לפצל את עצמי. כמה רגשות אשם היו לי אם משהו היה קורה לילד שלי בזמן ששמרתי, שלא יאונה דבר לילדים של אחרים. גם בשגרה רגילה היה לי קשה לחיות עם סיטואציות בהן ילד שלי נפגע ולא יכולתי לצאת אליו, כי לא היו מספיק אנשי צוות שיישארו במקומי עם ילדי הגן, אז לעזוב כשיש סכנה ממשית שמרחפת? לפעמים זו סיטואציה לא פחות מהזויה ובלתי אפשרית.
הפחד מגודל האחריות הוא זה שהחזיר אותי אחורה בזמן היום. כשיצאתי מהגן, ראיתי אדם מסתובב ליד גני הילדים הלוך ושוב וננעצתי במקומי. הסתכלתי עליו כדי לזהות אם זו הפאניקה ששולטת בי, שכן הוא היה נראה ישראלי יהודי, אבל נזכרתי שגם פדופילים מסתובבים שם לעתים ולא רק מחבלים. וחשבתי לעצמי - מה הייתי עושה עכשיו אם הייתי באמת חושבת שמדובר באיש מסוכן לילדים? ומה הייתי עושה אם הייתי בתוך הגן כגננת?
אולי זו רק אני, אבל בעיניי גננת זה בלב ובנשמה. גננת תמיד תישאר גננת, ועבורי ילדים הם הגבול האדום. אני לא מסוגלת להבין איך מישהו ירצה לפגוע במתכוון בקטנטנים התמימים האלו, וודאי שלא מסוגלת לאפשר לזה לקרות.
ולגבי הגננת של הילד שלכם - אל תשכחו להביע את הערכתכם, כי מה שהן עושות כל כך לא ברור מאליו. מקווה שנזכה במהרה לימים הגיוניים, שקטים ובטוחים יותר.
* אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.
>> לכל הטורים של אור ייני - הגננת