"לפוסטמה והטמבל שכמעט רצחתי להם את הילד! בן כמה הוא?? בן 9-10?", כך נפתח פוסט של אבא מירושלים בשם רזיאל פאר שהפך ויראלי ושותף למעלה מ-23,000 שיתופים בפחות משבוע. "זהו??? הוא ראה מספיק עולם?? הביא ילדים בנה בית??? השיג את התואר אחרי שהיה קצין מצטיין בצהל???? לא! לא ציפיתי שיהיה לו רישיון!! אבל ציפיתי שלכם יהיה רישיון להיות הורים!! כמעט רצחתי לכם את הילד!!!!!"
פאר ממשיך לפרט בפוסט זועם איך הוא כמעט רצח את הילד הזה בן העשר שזכה במתנה מהוריו אופניים חשמליים בלי שיש לו מושג מה עושים איתם. הילד הזה, עם אפס ידע על חוקי התנועה, פשוט חצה את הצומת בו היה תמרור עצור, ובנס לא מת. זה היה יכול להיות הילד של כל אחד מכם, וזה מביא אותי לנקודה שכואבת לכל כך הרבה הורים: להגיד לילד שלי לא.
הרבה הורים מתקשים להגיד לילדים שלהם לא. ראיתי את זה כגננת במשך שנים רבות, ואני רואה את זה היום כיועצת ומדריכת הורים. זה מתחיל כשהתינוק דורש להירדם על הידיים, וההורים לא יכולים לשמוע אותו בוכה, כי זה מפעיל אצלם מנגנונים של רגשי אשם וממשיך כשהוא דורש לבוא אליהם למיטה, ומפעיל את אותם מנגנונים, רק משכלל אותם בצווחות רמות. אחר כך הילד הקטן מבקש ממתק או ארטיק, וההורים אומרים לו לא, אבל אז הוא מפעיל את קסם הבכי המלווה השתטחות, ואז גם ה"לא נעים לי ממה שיחשבו" מצטרף לעניין, ואז מוותרים וזה עובד לו, וזה לא נגמר כשהוא גדל ולומד להשתמש בעוד ועוד צורות מתוחכמות של יצירת רגשי אשם להורים.
"אבל אמא, לכל החברים שלי יש"
כשהילד גדל, זה כבר לא כרוך בבכי בדרך כלל, כי כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות אחרי שלמד שמוותרים לו על הכל בדרך - הדרישות מתעצמות, והשימוש ברגשי אשם להורים הופך מאוד מאוד מתוחכם ויעיל. "אבל אמא, לכל החברים שלי יש". אוי, כמה שזה שובר את הלב של ההורה האומלל, שלא רוצה לבדל את ילדו האומלל מחבריו. הרי חברים זה הדבר הכי חשוב!
אז זהו שלא! הכי חשוב הורים יקרים, זה שהילד שלכם ימשיך לחיות, וישמור על בריאות הגוף והנפש. אתם חושבים שאם תגידו לו לא במהלך חייו - הוא ימרוד בכם? יחשוב שאתם לא אוהבים אותו? שלא אכפת לכם מרצונו? אז תנו לי להפתיע אתכם. הילד שלכם לא יחשוב שאתם לא אוהבים אותו. נהפוך הוא. אם תציבו לו גבולות שמגנים עליו - הא יגדל להעריך אתכם יותר.
עכשיו תרשו לי לספר לכם משהו אישי. כגננת, למדתי שלהגיד "לא" זו לא בושה, וגם לא מילה גסה. לצד ה"לא" תמיד הקפדתי לתת הסברים לילדים, כי לחלקם זה עזר לקבל את העניין, אבל היו גם ילדים שיכולתי להגיד להם אלף פעם "לא", והם עדיין המשיכו בשלהם. מתיש, קשה, אבל לא ויתרתי. זה שלילד מסויים יש קושי לקבל את ה-לא שלי - לא אומר שאני צריכה לותר על עקרונותיי, במידה וכמובן, הדבר עקרוני לי.
כשהבן שלי גדל, ולכל החברים שלו רכשו אופניים חשמליים בכיתה ז', אני אמרתי לא! והמשכתי להגיד לא ולא למרות שהוא התקשה לקבל זאת, וניסה כל דרך לשכנע אותי. "אבל לכל החברים שלי קנו", הוא הקשה, ואני ידעתי שהוא מפעיל עליי את הלחצים שהוא יודע שישבו לי על המקומות הרגישים והכואבים. הרבה פעמים כעסתי על ה"חפירות", ועל העובדה שהוא לא מקבל את ה-לא שלי, והפריע לי שהוא משתמש בנשק "החברים" נגדי, ויותר מכל הפריע לי שהוא לא מבין שזה לטובתו. אבל אני המשכתי בשלי. כשהסברתי שזה מסוכן - הוא ידע והבין, אבל הרצון והדחף היו חזקים מההבנה שזה לא כדאי. כשהוא אמר שלכל החברים שלו מרשים - אמרתי שאני לא אמא של החברים שלו, ורק חבל לי שהם מרשים לילדים שלהם, ומסכנים אותם. כשחברה אמרה לי שהם קנו לילד, כי לכל החברים שלו יש, והיא לא רוצה לבדל אותו - הייתי מופתעת ממנה ואפילו קצת מאוכזבת.
הרגשתי שאני לבד. אפילו בעלי שאל אותי בשלב כלשהו למה אני כל כך מתנגדת, אבל אני הייתי נחרצת. כל הזמן הדהד לי בראש, שהילד שלי צריך לדעת שאני אשמור עליו. גם אם הוא יכעס עלי. גם אם הוא ישנא אותי. אני לא אתן לו לעשות משהו שעלול לפגוע בו.
"אני יודעת שאתה שונא אותי עכשיו אבל זה מה שהחלטתי"
חברים, זהו תפקידנו כהורים. התפקיד שלנו הוא לא להיות חברים של הילדים שלנו, אלא להגן עליהם בכל אמצעי שעומד לרשותנו. אם הילד שלכם עומד לקחת סמים ואתם יודעים את זה בדרך לא דרך - תחסמו לו את הדלת בגופכם. אם הוא לא למד נהיגה, ולא עבר תאוריה - אל תתנו לו לעלות על הכביש. פשוט אל תתנו לו! הילדים שלנו הם תחת אחריותנו. זו האחריות שלנו להגיד להם לא. להגן עליהם ממה שהם שאננים מכדי לראות כמסוכן, על אחת כמה וכמה בגיל ההתבגרות, שהוא גיל ההתנהגויות הסיכוניות. התפקיד שלהם הוא לשנוא אותנו וזה בסדר. ואם הילד שלי אומר לי שהוא שונא אותי - אני לא נעלבת. אני אומרת לו: "אני יודעת שאתה שונא אותי עכשיו, אבל זה מה שהחלטתי, כי אני אוהבת אותך ושומרת עליך".
ואתם יודעים מה? אם תשאלו את הילדים שלי על כמה שאני אמא מעצבנת - הם יספרו לכם עם אור בעיניים, ומתוך ביטחון מלא, שאני עושה את זה רק כי אני אוהבת אותם ודואגת להם. הם למדו לבטוח בי. הם למדו מה מסוכן, ובאים לשתף אותי כשחבריהם עושים דברים שמסכנים אותם, כי הם חוששים להם, ומבקשים את עזרתי.
קשה לכם להציב גבולות לילדים? רוצים ללמוד עוד על איך אפשר להצליח במשימת ההורות ולהשאר שפויים? הצטרפו אל קבוצת ההורים שלי שתפתח ב- 1/11 בתל אביב. לפרטים: 052-5350096
אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.
>> לכל הטורים של אור ייני - הגננת