אתם רוצים לשבת לרגע לשתות קפה. לא, אתם יודעים מה? אפילו לא לשבת, אתם סתם רוצים רגע לעצמכם במהלך היום המטורף. או במקרה הפחות מגניב: צריכים להפעיל עוד מכונת כביסה או לבשל וזקוקים לקצת שקט תוך כדי. אז אתם מבקשים מהפרטנר שלכם (בן או בת הזוג) שיקלח את הזאטוט. אבל הזאטוט עומד, ומסרב להיכנס למקלחת. הוא דורש בכל תוקף רק את אחד מכם. ובוא נודה בזה, לרוב מדובר באמא.
"אני רוצה שרק אמא/אבא יקלח אותי", הוא אומר ומעקם את פיו בעצב. והפרטנר קצת מתייבש מהעניין, כי כמה מעליבה העובדה שהילד, בשר מבשרכם, מעדיף דווקא את ההורה השני בדרך קבע. זה אמנם מפרגן לכם, כי מאוד נחמד לדעת שאתם הדמות המועדפת על הגוזל, אבל זה דורש מכם המון כוחות שכבר אין לכם. בינינו?! אני בטוחה שהייתם מעדיפים, שרק לפעמים, הוא יעדיף את בן הזוג, ולו כדי להוריד מעצמכם קצת נטל. במיוחד בזמן מקלחות, הרדמות, והאכלות. אם כבר, אז כבר.
כהורים, כולנו זקוקים לעבודת צוות. אם לא נקבל עזרה - נטבע. החיים תובעניים מדי להתמודדות לבד, וכל אחד זקוק למרווח נשימה, מה שהילדים לא ממש מודעים אליו ולכן גם לא מאפשרים לנו.
מגיע שלב בהורות שנדרשת האצלת סמכויות כי אתם כבר לא סבלניים כמו שהייתם, או כמו שחשבתם שתהיו. הבעיה היא שנראה שבן זוגכם לא ממש מצליח להתמודד עם המטלות, לפחות לא לפי הסטנדרטים שלכם. הוא מרים ידיים מהר מאוד. לפעמים זה קורה בגלל שהילד לא רוצה אותו, והוא לא רוצה לעשות שום דבר בכוח כדי שהילד לא ישנא אותו בסוף. או לחילופין: הפרטנר דווקא כן מתעקש לקחת את מקומו, ואת זכותו הטבעית כהורה, אבל זה עולה בצרחות, ואז, בסוף, אתם נשברים ובאים, דוחקים את בן הזוג הצידה, ותופסים פיקוד, או במילים אחרות - תופסים את מקומו. ש
וב הילד ניצח, והנה עוד סיבה למריבה בינך לבין זוגך. בן הזוג טוען שאתם לא מאפשרים להם, ותמיד הורסים להם, וגם שוברים להם את המילה, ואתם טוענים שהם לא מסתדרים עם הילד, ושאתם כבר לא מסוגלים לשמוע את הילד צורח. אתם כבר מעדיפים לעשות את זה בעצמכם.
סיפור מוכר וידוע כמעט בכל בית
איך הגעתם למצב הזה? המצב שבו אחד עושה כמעט הכל, מצב שבו הילד רוצה רק אחד מכם. ובכן, זה מתחיל כשהתינוק ממש קטן. בן כשלושה חודשים, אז מתרחשת הבשלה קוגניטיבית. כבר אפשר לראות, שהתינוק רגיל אליך (אבא או אמא), כי אתם אלה שמטפלים בו רוב הזמן. אם זו אמא שמטפלת בחופשת הלידה - התינוק יתחבר אליה, ואם אבא הוא המטפל העיקרי - החיבור יהיה אליו באופן הכי טבעי.
איך רואים את זה? הוא מסתכל עליכם, כשאתם מוסרים אותו למישהו אחר. מאוחר יותר הוא כבר בוכה, ועוד קצת והוא כבר מושיט גם ידיים לכיוונכם תוך כדי בכי, מה שהופך את דרישתו לעבור חזרה אליכם, ליותר ברורה.
אם כן, התינוק שלכם בוכה ומסתכל עליכם בערגה, ואתם לוקחים את התינוק מבן זוגכם, מההורה השני של התינוק, ועושים את הדברים בעצמכם (שוב), והתינוק צופה בכם מהצד, וגם כאשר אתם בטוחים שהוא לא מבין כלום (כי מה כבר יכול להבין תינוק קטן?!), הוא צובר ידע. הוא לומד מהבעות הפנים והאינטונציה שלכם, שאתם לא מרוצים מאיך שההורה השני מטפל בו. הוא לומד שאתם אלה שיודעים מה טוב, ושאתם אלה שמחליטים. הוא גם לומד, שבכל פעם שהוא בוכה אתם באים ולוקחים אותו. גם אם הוא אצל ההורה השני שמנסה להרגיע אותו באותם רגעים ממש. הוא לומד שהפרצוף העצוב שלו מניב תוצאות.
ואז חולף לו הזמן, והתינוק רואה שהדברים חוזרים על עצמם, וככל שהוא לומד מה עובד עבורו - הוא משכלל את הטכניקות. בהתחלה הוא באמת מעדיף את הדמות המטפלת, אך ככל שהוא לומד שהבכי שלו גורם לכם לבוא, וככל שהוא מפנים שאתם לא סומכים על זוגכם - כך הוא פחות ופחות יסמוך עליו בעצמו, מה שיביא לכך, שהוא יחזק את הרצון בכם, וידרוש אתכם בבכי חזק ורם מתמיד.
האפרוח שלכם הוא אמנם אפרוח, אבל טיפש הוא לא
אני לא לוקחת פה צד, ובשום אופן לא מתכוונת, שאחד מכם אכן יודע מה טוב יותר מהשני. רק חשוב לי שתבינו, שהאפרוח שלכם הוא אמנם אפרוח, אבל טיפש הוא לא! מה שאני מנסה להגיד הוא שאתם יוצרים את הקושי שלכם בעצמכם. אבל אם הכוח אצלם, אז גם התקווה והיכולת לשנות את המצב. הדרך לצאת מזה היא בידיים שלכם.
אם התינוק שלכם הוא עדיין תינוק קטן - פשוט למדו את בן זוגכם, בסבלנות, כיצד לטפל בו, ותנו לו להתמודד. נסו לסמוך עליו יותר, ותרו על האגו, שאתם עושים את הדברים טוב יותר. אני יוצאת מנקודת הנחה, שלזוגכם יש כוונות טובות בדיוק כמו לכם, ושהוא דואג לגוזל שלכם לא פחות מכם.
רוצים לדעת עוד על איך להתמודד עם הילדים?הצטרפו אל קבוצת ההורים שלי בפייסבוק, בה תוכלו לשאול שאלות על ילדכםבקרוב תפתח קבוצת הורים בתל אביב. לפרטים התקשרו- 052-5350096
אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.