חופשת הקיץ היתה ארוכה מדי, וסוף סוף אפשר לנשום לרווחה: היא נגמרת והילד עומד להיכנס לשגרת לימודים. איזה כיף!
באמת? כיף? לנשום לרווחה? אני לא כל כך בטוחה. עכשיו מתחיל הלחץ, והשאלות מתחילות לנקר בראש: איך יתמודד כשיהיה לו קשה? ואיך אתם ההורים תתמודדו? מה יהיה כשיבכה? האם יתייחסו אליו? יחבקו אותו? ובכלל - אם יבכה הרבה, אולי הוא יקבל טראומה לכל החיים! יהיו לו חברים? האם יהיה לו טוב שם?
כשהילד שלכם יכנס איתכם לגן בפעם הראשונה, הוא יתרגש ואתם תראו זאת עליו. אבל יותר ממה שהוא יתרגש ויחשוש - הוא ירגיש אתכם; את ליבכם הולם מהתרגשות, את מבטכם החרד, את אחיזת היד הרועדת קמעה. לא, אל תנסו לעבוד עליו. אי אפשר לפספס את זה עליכם. אני לא מכירה אתכם, ואפילו אני יכולה לראות.
הרי בינינו, מתי בפעם האחרונה טרחתם להשתדל כל כך להיות רגועים איתו? להסביר לו בנחת כל דבר, לשבת איתו ולהתפנות אליו לגמרי? מתי הצעתם לו לצייר יחד ציור מבלי שביקש, נדנד, או הראה סימני עצבים מרב שעמום? כנראה שזה לא קרה יותר מדי. ביומיום - למי יש ראש לזה?
פתאום ביום הזה, ביום הראשון שבו אתם לוקחים אותו לגן החדש, אתם עושים את כל הדברים הללו. זה קורה לכם כי אתם נרגשים ואולי קצת חוששים, שלא להגיד חרדים - והוא מרגיש את זה. הוא מרגיש את אקסטרא הרגישות שלכם אליו ולמצב הזה של כניסה למסגרת החינוכית החדשה, כי אתם אקסטרא נחמדים אליו, או אקסטרא לחוצים בבוקר, וזה מלחיץ אותו אף יותר. בכלל דיברתם איתו על זה לפני? כמה סיפרתם לו? שאלתם אותו אם הוא מתרגש? ודרך אגב, האם סיפרתם לו כמה שאתם מתרגשים? או הסברתם לו למה?
עצרו רגע. ספרו לו כמה מרגשת אתכם הכניסה שלו למסגרת החדשה כי אתם זוכרים את היום הראשון שלכם בגן או בכתה א', וכמה מרגש אתכם שהוא כבר כל כך גדל. אחרת, הוא עוד עלול לחשוב שכל רעידות ההתרגשות שלכם הן ביטוי לפחד, כי רק דברים לא טובים יקרו שם - במקום החדש והלא מוכר הזה.
אתם זקוקים לתמיכה לא פחות מילדכם
שנים של ליווי ההורים והילדים בהסתגלות, כגננת, לימדו אותי שההורים זקוקים לתמיכה לא פחות מהילדים. אני לא אומרת שיותר, מכיוון שלילדים ללא ספק קשה. הם בוכים, הם זקוקים להמון תשומת לב. יש ילדים שנופל להם האסימון מיד כשהם מגיעים ויש ילדים שלוקח חודש עד שהם מתחילים את ההסתגלות, יש ילדים שההסתגלות שלהם אורכת שבועיים ויש מקרים קיצוניים של חודשיים.
גם בקרב ההורים נתקלתי בלא מעט דפוסי התנהגות: הורים שמתעקשים להישאר עם הילד המון זמן, אפילו שזה רק מקשה עליו להיפרד - הורים שמבחינתם מוכנים להישאר אפילו כמה ימים, ואם צריך אז גם עד סוף השנה; הורים שנשמעים להוראות והולכים בלב כבד; הורים שעומדים מחוץ לדלת ובוכים; הורים שלא מסוגלים לשחרר; והורים שמשחררים מהר מדי, בטוחים שלילדם לא תהיה הסתגלות כי הוא סתגלתן; או הורים שחוזרים לשמע קול הבכי של ילדם וחוטפים אותו חזרה מידי הגננת - לא נותנים לו הזדמנות אמיתית להסתגל.
בעצם, אם הורה לא מאפשר לילד שלו את הזמן להסתגל, הוא אומר לו שהוא לא סומך עליו שהוא מסוגל למצוא את הכוחות להתמודדות עם דברים קשים בעולם. חשבו עד כמה המסר הזה לא פשוט!
המסקנה שלי מכל השנים היא, שאם אתם רוצים לעזור לילד שלכם להסתגל - אתם חייבים לשחרר משהו מבפנים. אתם חייבים לסמוך על צוות הגן שיעזור לו ועל הילד שלכם, שבסוף יגיע הרגע שהוא יתגבר על הקושי. הוא ישחרר כשהוא יהיה בשל לכך ומוכן, לא כשאתם תרצו. ולא יעזרו לכם כל הניסיונות והמניפולציות וההשתדלויות - אתם יכולים רק להיות שם בשבילו כדי לנחם אותו כשיחזור מהגן, להבין שקשה לו לישון בלילה, להבין שהוא יותר עצבני ופחות סבלני. לא לפצות אותו בכל מיני דרכים, אבל בהחלט לחבק אותו המון ולהיות מאוד סבלניים לכל ההתפרצויות שלו.
ולגבי הטראומה: גם אתם עברתם הסתגלות לגן ילדים ואחרי כן לבית הספר, ובכל פעם שנכנסתם למקום עבודה חדש. האם יש לכם טראומה? כנראה שלא.
אז הורים יקרים: קחו נשימה, ושבו וספרו לילדכם עד כמה אתם מתרגשים בשביל עצמכם ובשבילו, ועד כמה אתם סומכים עליו שיהיה לו טוב. במקום לתת לו להרגיש את החששות שלכם ולהעמיס עליו רגשית אף יותר, ציידו אותו בכלים כיצד ליצור חברים חדשים, מה לעשות כשצריך ללכת לשירותים, איך לבקש עזרה מהגננות וכן הלאה. ואם אתם לא בטוחים לגבי משהו - תעצרו ותשאלו את הגננת, כי חשוב שיהיה לכם הביטחון שאתם יודעים מה עומד להתרחש. ותעשו לילד שלכם טובה: אל תרחמו עליו. הוא יהיה בסדר.
והעיקר - שתהיה לכולכם שנה הכי מצוינת שאפשר לבקש.
* אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.