במהלך השנים צפיתי באינטראקציות רבות בין הורים לילדיהם. ודאי גם אתם נתקלתם בילדים שמחבקים את הוריהם ומתנהגים אליהם יפה, בעוד ילדים אחרים מכים ובועטים בהם. למה זה קורה, ואיך אפשר למנוע את זה?
באחד הבקרים, נכנסו אל הגן אמא ובנה בן השנתיים וחצי- ילד עדין וחבר טוב לילדים. כמדי בוקר ציפיתי לטקס הפרידה ביניהם, שכלל בכי מצד הילד, ניסיונות ריכוך מצד האם, כעס של הילד, חיבוקים, נשיקות ודגדוגים מצד האם, הגברת הכעס של הילד, עד כדי מכות ובעיטות לאם, אשר הייתה מנסה לפייס אותו בכל דרך. "אני חברה שלך", הייתה אומרת לו בחיוך תוך שהוא מרביץ לה ובועט בה, אך ניסיונות הפיוס לא צלחו, והסצנה תמיד הייתה נגמרת בהתפרצות זעם, שלוותה בהשתטחות על הרצפה.
בשלב זה האם הייתה חסרת אונים. ונהג לומר, מדי בוקר, שזהו, היא הולכת אך המשיכה לעמוד ולצפות עד שבנה יירגע, יבוא להשלים איתה, וייפרד יפה ובחיוך. זה לא קרה. מה שכן קרה זה שהילד קם בשלב כלשהו וחזר להרביץ לה תוך שהוא בוכה. בסופו של דבר היא הייתה עוזבת את הגן בייסורי מצפון קשים על שהשאירה ילד בוכה.
ניסיתי לשכנע אותה שהילד זקוק לגבולות, שהפרידה ארוכה ומבלבלת עבורו, ושהיא פשוט צריכה ללכת, כי אנחנו, הצוות, שם כדי לעזור לו. זה לא ממש עבד.
סיטואציה אחרת שחזרה על עצמה כמעט מדי יום, הייתה עם אמא אחרת ובנה בן השלוש, שהיה אלים כלפי ילדי הגן. בכל יום, כאשר אמו הגיעה לאסוף אותו, ברגע שהיה רואה אותה הוא היה רץ לילד, מרביץ לו או נושך אותו בכוונה, ואז היה מסתובב ומסתכל על אמו, כמו מחכה לראות כיצד תגיב.
האם מאוד מאוד אהבה את בנה, ונראה היה שמוכנה לעשות כל שביכולתה כדי להיות איתו ביחסים קרובים וחמים. היא הייתה ניגשת אליו, מחבקת אותו ואומרת ברוך: "אסור להרביץ ממי שלי. התגעגעתי אליך". בנה היה מחייך אל עצמו, תולש את ידו מידה, ורץ להרביץ לילד הבא". אותה אם הייתה נשארת בגן עוד זמן ממושך, מנסה לשחק עם בנה, לרקוד איתו, להיות עליזה ככל האפשר, והפכה עצמה לאחת מילדות הגן במובן מסוים. כאשר בנה היה מרביץ לה, היא הייתה אומרת לו בטון מרצה: "אל תרביץ לי ממי. אני חברה שלך", והילד היה מרביץ שוב ומחייך.
האם זה בסדר שהורים יתנהגו אל ילדיהם כחברים? הורים רבים רוצים להיות ביחסים טובים עם הילדים שלהם. הם רוצים שיהיה להם כיף לבלות יחד, שהיחסים יהיו קרובים, חמים ופתוחים, ושהילדים ירצו בחברתם. הם רוצים להרגיש משמעותיים לילדיהם, ומכיוון שהם אוהבים אותם עד אין קץ- קיימת שאיפה שהדבר יהיה הדדי. אפשר להבין את זה - איזה הורה לא היה רוצה לדעת שילדו אוהב אותו וזקוק לו בדיוק כפי שהוא עצמו אוהב את ילדו?!
עם זאת, הגבול בין להיות קרוב לילדך ולהיות חבר שלו הוא דק מאוד- מה שגורם להרבה הורים להתבלבל, ולגבולות להיטשטש. וכשזה קורה, מתחילה הבעיה.
אם אתם חברים שלו, אתם לא יכולים להעיר לו
ילד מצפה מחבר להשתולל איתו, להבין את עולמו, לקחת בו חלק תמיד, לא לשפוט אותו, לא להעיר או לחנך אותו, לא להגיד לו כיצד להתנהג, ומה לעשות מתי. אז אם אתם משדרים לילדכם שאתם חברים שלו – הרי שילדכם לא יסכים שתהיו משהו אחר. אתם לא תוכל להציב לו גבולות ולצפות שגם יקשיב לכם, לא תוכלו לדרוש ממנו להכין שיעורים, כי חבר לא אומר לחבר מה לעשות, אתם לא תוכל לנזוף בו או להעניש אותו, שכן חברים לא עושים זאת.
בעיניו של הילד, אם אתם חברים - אתם אמורים להתנהג כחברים בכל המובנים. אז מה הפלא, שכאשר הורה מנסה להציב לילד שלו פתאום גבול- הילד לא מקבל אותו?
בעצם, הורה שהופך את עצמו לחבר של ילדו מטשטש את הגבולות, ומאפשר לילדו להיות אלים, בוטה ולא נחמד כלפיו, ואם אפשר להתנהג כך אל מי שאמור להיות חזק ולהציב גבולות, אם אפשר להתנהג כך אל מי שאני אומר הכי לכבד - אז למה בעצם לא להתנהג כך גם אל הסביבה? הרי בין כה אין מי שיעצור אותי.
והנה במקום לגדל ילד רגוע שמכבד אתכם ואת הסביבה - אתם יוצרים במו ידיכם ילד אלים, שלא מכבד שום דבר ואף אחד. כנראה שלא לזה התכוונתם.
לחילופין, אפשר להיות פשוט הורה. להתנהג אל ילד שלכם בכבוד, בעדינות, להקשיב לו, לשבת איתו, לשחק יחד, ולעשות כיף, ליצור תחביבים ונושאי עניין משותפים, ולפתח קשר קרוב ואוהב, אשר ישרה ביטחון על הילד שלכם. זה יגרום לו לחזק את הקשר איתכם ויעצים את מידת האהבה. יחד עם זאת, הוא ירגיש שיש לו על מי לסמוך, שכן מי שחזק מספיק להציב גבולות ולשמור עליהם- חזק מספיק לשמור גם עליו. וזה אומר, שאם ילדכם עובר את הגבול- תעמדו מולו בגב זקוף, ותודיעו לו בקול סמכותי שהוא חצה אותו, והוא יכבד את זה. הוא יכבד את זה גם אם זה לא ממש ימצא חן בעיניו - כי הוא יכבד אתכם.
חשוב לשמור על הגבול ולהישאר ההורה, כדי שתוכלו לעצור את ילדכם אם הוא עומד לפגוע בעצמו או באחרים, וכדי שתוכלו להראות לו מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה לא טוב, מה מקובל ומה לא. זה לא אומר שלא תוכלו לשחק איתו ולכייף איתו.
אחד הדברים המדהימים שאני רואה כיום, כמדריכת הורים, הוא שכאשר הורה מונע מפחד שילדו לא יאהב אותו, או דווקא בדיוק מההפך- מהפחד שילדו יגדל להיות אלים, ולא יכבד אותו או את הסביבה- נוצר אותו אפקט בדיוק.
למצוא את דרך המלך
כאשר הורה הופך את עצמו לחבר - הילד מפסיק להעריך אותו, ומתנהג מאוד לא יפה אליו והרבה פעמים גם אל הסביבה; אך גם כאשר הורה מתנהג אל ילדו בקשיחות יתר, במטרה לחנכו להתנהגות טובה, ולא משאיר מקום להבנת רגשות ועולם ילדו או לקשר חם וקרוב ביניהם, שכן הוא חושש "לאבד את המושכות"- גם אז הילד הופך לאלים ולא מכבד מתוך תסכול, שכן הוא חווה הורה שלא רואה בו שום דבר חיובי, ולכן בעצם הוא חי בתחושה שהוא לא אהוב, כאשר כדי להיות מאושר, רגוע, ולסגל התנהגויות חיוביות הוא זקוק לקשר אמיתי, ולהרגשה שהוא אהוב, ושיש בו תכונות טובות.
*אור ייני, היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת, ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול,שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.