כשאפרת (שם בדוי) שלחה את בנה בן ה- 12 לשחק עם חבר בפארק בבוקר שבת רגיל, היא לא ציפתה לראות אותו חוזר חבול, נסער, ומתקשה לדבר. את מה שקרה בזמן הקצר בו שהה עם חברו במשחק תמים של רכיבה על סקייטבורד, היא כנראה לא תשכח לעולם, וביקשה להזהיר על כך בפוסט בפייסבוק.
משנרגע מעט, סיפר לה בנה על מה שנחשב הסיוט של כל הורה. חבורת נערים בגילאי 11-14, רכובים על אופניים חשמליים נטפלו אליו ואל חברו, החלו לדרוס את תיקיהם, להכותם, לנסות לגנוב מהם את הטלפונים הסלולריים, וכל זאת תוך הצקה ולעג בלתי פוסקים. בדרך נס, הם הצליחו לברוח מהם.
זמן קצר לאחר מכן, כשנסעה לפארק, מצאה אפרת הנסערת את חבורת הנערים יושבת לה בנחת במקום בו התרחש האירוע דקות ספורות לפני כן. כאשר הבינו לשם מה הגיעה - קיללו אותה במספר קללות עסיסיות, תוך שעלו על אופניהם וברחו משם. מבירור קצר הסתבר, שהנערים מוכרים זה זמן לא מבוטל לשומר הפארק בגין מעשי הוונדליזם, לרבות שבירת השירותים הציבוריים במקום.
העצוב הוא שמדובר בנערים נורמטיביים מבתים רגילים, ועצוב עוד יותר הוא שאם מישהו היה מספיק ברור מולם לגבי מה מותר ומה אסור כשהיו ילדים רכים בשנים, וודאי שאם הוריהם היו מפקחים עליהם - המצב יכול היה להימנע.
מי אשם יותר: ההורים או מערכת החינוך?
בגיל ההתבגרות נוער מתחיל לבדוק את גבולותיו ויכולותיו. בדיקות נורמליות יכולות להוביל בנקל לשתייה, הימורים, סמים ומעשי ואנדליזם. היסחפות לצד ה"רע" בצורה קיצונית, מתרחשת בעיקר בקרב בני נוער, שהצבת הגבולות לא הייתה הצד החזק של הוריהם מאז ומתמיד. בנוסף, כך אני מאמינה בלב שלם, גם המסגרות חינוכיות בהן גדלו לא הקדישו מספיק זמן ומאמצים למתן כלים להתמודדות ולתקשורת חברתית נכונה ומכבדת, ולהצבת גבולות ברורים.
עם זאת, אנשי חינוך רבים מוצאים את עצמם מתוסכלים וחסרי אונים והשפעה אל מול כלליו הנוקשים והלא הגיוניים של משרד החינוך, אשר אינם מאפשרים נקיטת עונשים חמורים דיים שיסייעו הצבת גבול ברורה ומרתיעה דיה לילדים. בנוסף, הם נתקלים בהתנגדות ההורים לשיתוף פעולה, ואף בתקיעת רגליים של הורים מגוננים, שלא יודעים להציב גבולות בעצמם.
דוגמה אחת שאני יכולה להביא מחיי האישיים עם בני כשהיה קטן משקפת בדיוק את זה. זה קרה כשבני היה בכיתה א' וביחד עם ילדים מהכיתה, הם הספיגו נייר טואלט במים, וזרקו על התקרה כדי לראותם נדבקים. לכאורה מעשה קונדס פשוט. בדיווח להורים על הענשתם, היו הורים שהענישו את ילדיהם ושוחחו איתם על חומרת הדבר, לעומת הורים שצעקו על מנהלת בית הספר ואיימו עליה על שהעזה להעניש את ילדם על דבר כה פעוט. איך נצפה מילד רך בשנים להבין שעשה מעשה שלא יעשה אם מעודדים אותו לכך בצורה עקיפה בבית?
למה אני מסייגת זאת במרכאות? כי ההורים מצפים שהגוזל הקטן יבין מה נחשב הגנה עצמית ומה ההבדל מתקיפה. ובכן, פעוטות וילדים בגיל הרך אינם יודעים להבדיל בין השניים, וזה מה שלא פעם גורם להם להפוך לילדים תוקפניים בעצמם. אם רק נדמה לילד שמישהו חשב להתקרב אליו/ לחטוף לו צעצוע/ להכנס לו אל הטריטוריה - הוא יתקוף אותו. הוא הרי לא יודע לקרוא את מחשבות הילד השני, ולא את הבעות פניו, ועדיין אין לו את הכלים להבין מהן תנועות הגוף אשר משדרות "מלחמה" לעומת מחוות של גישוש לתקשורת חיובית, יצירת קשר. אותו אפרוח פשוט יתקוף כל ילד שינסה להתקרב אליו, מכיוון שזה מה שהוא הבין שההורים הורו לו לעשות. במקום שהוא ייהנה מיצירת קשרים חברתיים בריאים ומהצעות חברות, הוא הופך להיות ילד שמפחדים להתקרב אליו. בנוסף, יש להניח שהגננות כועסות על הילד שפתאום הפך לתוקפני כלפי סביבתו, ולא מבינות מה קרה, עד אשר הן שומעות מההורים, שהם עצמם ביקשו מילדם להגן על עצמו, ולהרביץ בעת הצורך.
אותו ילד קטן הוא הקרבן פה. הוא גדל לתוך בלבול ומסרים כפולים, מה שמשאיר המון פירצות לבדיקת גבולות בכל מקום. מחד הוא יודע שבגן אסור להכות ואף נענש על כך, ומנגד הוא מקבל תשבוחות מהוריו. כאשר הוא מרביץ לאחיו בבית ההורים כועסים עליו. אותם הורים שאמרו לו להגן על עצמו ולהחזיר. אבל כבר מאוחר להם מדי. עכשיו, וככל שהוא גדל יותר, כך קשה יותר להציב לו גבולות,
ההורים שאיבדו שליטה במהלך הזמן יתקשו להחזיר את המושכות לידיהם, והנה מגיע גיל ההתבגרות - הגיל בו מתפרצת בעצמה האמת של הילד, האמת שלו, אשר אסף במהלך כל חייו הצעירים, ואם האמת הזו מורכבת מחוסר כבוד וחוסר יכולת לתקשורת מכבדת, אז הילד יהפוך חסר שליטה, וייגרר להתנהגויות מאוד לא רצויות.
מה עושים?
הורים למתבגרים. זה הזמן לתפוס את ילדכם לשיחת הבהרה, לתת לו להבין שאתם יודעים איך התנהג, שהתנהגותו אינה מקובלת עליכם, להציב בפניו גבולות ברורים ואף להענישו. חשוב יותר מכל הוא הפיקוח. עליכם להשקיע מאמץ רב בפיקוח על ילדכם, ולעצור אותו אם נדמה לכם שהוא פורץ גבולות, חוקים, ומתרועע עם ילדים/ בני נוער שגוררים אותו לפעילויות רעות - גם אם מדובר בחסימה פיזית. אולי זה לא ימצא חן בעיניו, אבל הוא רק יעריך אתכם יותר על שאתם עומדים על רגליכם האחוריות כדי להציב לו גבולות, ובכך להגן עליו.
הורים לקטנטנים. זכרו שאנשי החינוך שמתריעים ומשתפים אתכם בהתנהגות לא רצויה של ילדכם- הם לטובתכם ולא לרעתכם. שתפו איתם פעולה. אם קשה לכם להתמודד או להציב גבולות - פנו להדרכת הורים. חישבו שאם ילדכם יגדל לתוך הבנה שעליו לפתור בעיות באלימות, ומישהו יבוא אליו עם סכין במועדון כשיגדל - הוא ינסה להלחם איתו במקום לברוח. אני אישית מעדיפה שילדיי יסתובבו ויברחו, ולא ייכנסו לעימות על פרנציפים. החיים שלהם חשובים יותר מהכל. אם אתם מרגישים שאתם חייבים לתת לילדכם כלים להתמודד עם העולם - שילחו אותו לקורס אומנויות לחימה כזה או אחר. שם ילמדו אותו להגן על עצמו, לצד הנחלת ערכים של כבוד לזולת, ושימוש ביכולותיו רק בעת הצורך. זיכרו שבגילאים צעירים הילדים לא מסוגלים להבין את ההבדלים בין הגנה עצמית לתוקפנות.
אני מזמינה אתכם להצטרף אל קבוצת ההורים לילדים בגיל הרך, שתפתח בתל אביב ב- 4/11. שם תוכלו לרכוש ידע נוסף, וכלים להתמודדות עם ילדכם, ועם המתרחש במסגרות החינוכיות. לפרטים ורישום התקשרו- 052-5350096
* אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.
>> לכל הטורים של אור ייני - הגננת