הבוקר נחשפתי לפוסט שנכתב על ידי אמא מתוסכלת. היא כתבה על בנה הלך לגינה ושב משם בוכה אחרי שסיפר שילד מכיתתו חנק אותו והכה אותו. כשניגשה אל הילד והזהירה אותו שלא יתקרב שוב אל בנה, הילד התרחק וצעק עליה: 'תמצצי לי' שוב ושוב. אני לא יודעת בן כמה הילד המדובר, אבל אני יודעת איפה זה מתחיל.
מה שהדהים אותי, לא היה בכלל הסיפור הזה. לצערי הרב, אני מכירה אותו בגרסאות שונות. זה סיפור שחוזר על הדור הזה של הילדים, מלאי הבוז, חסרי הגבולות, חסרי הכבוד. אלה שלא קמים באוטובוס לאיש זקן או לאישה הרה, או סתם מדברים בחוצפה לאנשים מבוגרים. או שאולי לא?
אני רוצה להדהים אתכם ולספר לכם שזה לא הדור הזה שדפוק. עובדה, הילדים שלי הם חלק מהדור הזה, והם לא יעזו לפגוע בילד או בבעל חיים. הם גם לא יעזו לדבר ככה אל אדם מבוגר, והם גם יקומו באוטובוס מרצונם למען כל מי שצריך. והילדים שלי הם ממש לא היחידים שבסדר. אז מי בכל זאת לא בסדר? ובכן, אלו אנחנו ההורים. אנחנו האשמים. וזה אומר שהדור שלנו, ההורים, הוא זה שלא יודע לחנך והשורשים טמונים עמוק עמוק בתוכנו עוד מילדות.
"אני מפחד שהיא לא תאהב אותי"
האסימון נפל לי השבוע כשהבנתי שבני, עצמי ובשרי, עשוי להפוך להורה שלא יודע לחנך. זה קרה אחרי שהכנסנו הביתה גורת כלב חמודה ושובבה, שאין לה כל גבול או הבנה לגבי מה מותר ומה אסור לה לעשות. ממש כמו תינוק קטן שמתחיל להסתובב ברחבי הבית ולגעת בכל דבר. ביקשתי מבני להשתתף בחינוכה, ולא לאפשר לה לקפוץ על הספות. "אבל אני לא רוצה להרביץ לה", הוא הדהים אותי.
"מי אמר שצריך להרביץ לה?" שאלתי.
אני מכירה אותו כל כך טוב. הוא ילד עדין וטוב לב. גם כאשר מרביץ לו ילד קטן ממנו - הוא לעולם לא יחזיר, אלא יעמוד חסר אונים, כי חונך שלא לפגוע באחר. "פשוט תדבר אליה בטון תקיף. היא כבר תבין את המסר", הבהרתי.
"אבל היא תפחד ממני" הוא התעקש. "אני לא רוצה שהיא תפחד ממני".
"למה שהיא תפחד ממך?" שאלתי. "אתה מפחד ממני?"
"לא. אבל את לא מפחידה אותי. ואם היא תפחד ממני - אני מפחד שהיא לא תאהב אותי".
"אני עומדת לתת לך שיעור לחיים" אמרתי לבני. "שיעור שיעזור לך כשתהיה אבא. אתה יודע למה הרבה הורים מגיעים אלי? הם פשוט מפחדים. בדיוק כפי שאתה מפחד שהכלבה לא תאהב אותך אם תנזוף בה בתקיפות, כך ההורים מפחדים, שהילדים שלהם לא יאהבו אותם אם הם יכעסו עליהם. עכשיו תגיד לי. אתה לא אוהב אותי?"
"ברור שאני אוהב אותך".
"אבל כשאתה עובר את הגבול אני בהחלט כועסת עליך, ונוזפת בך, ולפעמים צועקת עליך. נכון"
"נכון" הוא חייך מתחת לאף.
"אז למה אתה אוהב אותי"? הקשתי.
הוא חשב לרגע ואז אמר: "כי את לא כל הזמן רק כועסת עלי. את גם דואגת לי, ומחבקת אותי, ומבשלת לי, ומשחקת איתי, ומצחיקה אותי".
"אז אתה מבין?" שאלתי. "אתה אוהב אותי למרות שאני כועסת ונוזפת בך. אתה אוהב אותי, כי אני לא רק כועסת ונוזפת. אני עושה איתך גם דברים שמראים לך שאני אוהבת אותך. אי אפשר להיות הורה טוב אם לא מציבים גבולות לילדים כשצריך. וכפי שאתה אוהב אותי, למרות שאני גם כועסת ונוזפת - כך הגורה תאהב אותך למרות שתציב לה גבולות ותכעס עליה. היא תאהב אותך בגלל שאתה משחק איתה, ומחבק אותה, ומאכיל ומשקה אותה, ויוצא איתה לטיולים. היא תאהב אותך, כי היא תרגיש שאתה אוהב אותה".
אבל אתם יודעים מה החלק המעודד? הכוח הוא בידיים שלכם לשנות! והשינוי צריך להתחיל ביחסים שלכם עם הילדים כבר בגיל הרך.
*אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.
רוצים לדעת עוד על איך להתמודד עם הילדים?הצטרפו אל קבוצת ההורים שלי בפייסבוק, בה תוכלו לשאול שאלות על ילדכם. בקרוב תפתח קבוצת הורים בתל אביב. לפרטים התקשרו- 052-5350096